הבדלים בין גרסאות בדף "התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח"

מ
סקריפט החלפות (, אזור, ריצ'רד, הייתה, יישוב, תוכנת, ממדי, ביניה, פרויקט, תומאס, סירב, תיאר, לב, ביטחו, תשומת לב, ב, על ידי, שיקגו, אוניברסיטת, אי-אלימות, פופולרי, ניסיו, , ,, ]], -), קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים
מ (סקריפט החלפות (, אזור, ריצ'רד, הייתה, יישוב, תוכנת, ממדי, ביניה, פרויקט, תומאס, סירב, תיאר, לב, ביטחו, תשומת לב, ב, על ידי, שיקגו, אוניברסיטת, אי-אלימות, פופולרי, ניסיו, , ,, ]], -), קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים)
{{שכתוב|סיבה=חוץ ממשפט אחד בו כתוב שהרבה ארגונים היו חלק מהתנועה, אין כאן אפילו פסקה אחת ''על התנועה'' לזכויות אזרח - לא מקימיה, לא הארגונים השייכים, לא ההיסטוריה שלה או העקרונות שלה, לא השגיה ולא אירועים מכוננים בהקשרה|נושא=היסטוריה|נושא2=מדינות אמריקה}}
'''התנועה האמריקנית לזכויות האזרח''' (ב[[אנגלית]]: '''Civil Rights Movement''') הייתה תנועה חברתית שניהלה מאבק ארוך, לא אלים בעיקרו, למען [[זכויות אזרח]] שוות ולהפסקת הפרדה ו[[אפליה גזעית]] במסגרת ה[[חוק]], בעיקר לאזרחים ה[[אפרו-אמריקאים]] של [[ארצות הברית]].
 
תנועות רבות נוספות בארצות הברית נקראו בשמות דומים, אבל מונח זה משמש בעיקר לתיאור המאבקים בין [[1955]] ו-[[1968]] לסיום ה[[אפליה]] כנגד אפרו-אמריקאים ולסיום [[הפרדה גזעית|ההפרדה הגזעית]], במיוחד ב[[דרום ארצות הברית|מדינות הדרום]].
[[קובץ:Martin Luther King - March on Washington.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מרטין לותר קינג]] - האדם המזוהה יותר מכול עם מאבק האפרו-אמריקאיים לשוויון זכויות]]
 
ה[[לינץ']] ב[[אמט טיל]] באוגוסט 1955, והחלטת אימו להשאיר את ארון הקבורה פתוח, כך שהאכזריות שבה נרצח בנה תהיה גלויה, הובילה להתגייסות של הקהילה האפרו-אמריקאית ברחבי המדינה.
 
התנועה אופיינה בקמפיינים נרחבים של [[מרי אזרחי|אי-ציות אזרחי]]. מחאות לא-אלימות ואי-ציות אזרחי שהבליטו את אי השוויון של אפרו-אמריקאים. צורות של מחאה או אי-ציות אזרחי כללו [[חרם צרכנים|חרמות]] כמו [[חרם האוטובוסים של מונטגומרי]] ב[[אלבמה]] (1955-56); מחאות-ישיבה (sit-ins) כמו מחאת הישיבה ב[[גרינסבורו]] ב[[קרוליינה הצפונית]] (1960) או המחאה ב-[[נאשוויל]], [[טנסי]]; צעדות כמו [[מערכת בירמינגהם|צעדת בירמינגהם]] ו[[המצעדים מסלמה למונטגומרי|הצעדות מסלמה למונטגומרי]] באלבמה (1965); וכן מגוון גדול של פעילויות לא אלימות אחרות.
 
בשנות ה-1960 התנועה לזכויות האזרח ביצעה [[שתדלנות]] מול הקונגרס כדי להעביר מספר חוקים לביטול פרקטיקות מפלות. [[חוק זכויות האזרח (1964)|חוק זכויות האזרח מ-1964]] אסר בצורה מפורשת הפליה על רקע גזע, צבע-עור, דת, מגדר או מוצא לאומי בתעסוקה; סיים יישום לא-שוויוני של דרישות של רישום מצביעים; ואסר על הפרדה גזעית בבתי ספר, בדיור או במקומות עבודה. [[חוק זכות ההצבעה (1965)|חוק זכות ההצבעה מ-1965]] שיקם והגן על זכויות בחירה עבור מיעוטים על ידי מתן הרשה לפיקוח פדרלי על רישום תושבים ובחירות באיזוריםבאזורים שבהם הייתה היסטוריה של
תת-ייצוג של מיעוטים כבוחרים. חוק הדיור ההוגן (Fair Housing Act) מ -1968 אסר על הפליה במכירה או השכרה בתחום הדיור. אפרו-אמריקאים נכנסו מחדש לפוליטיקה במדינות הדרום, וברחבי המדינה אנשים צעירים קיבלו השראה להשתתף בפעילות.
 
הופעת "תנועת הכוח השחור" (Black Power movement) שהתקיימה בשנים 1965-19851965–1985, ביקרה את ההנהגה השחורה בגלל הגישה של שיתוף פעולה עם הממשל והלבנים ובגלל דרכי הפעילות הלא-אלימות, ודרשה תחת זאת עצמאות פוליטית וכלכלית של הקהילה השחורה.
 
ייצוגים פופלרייםפופולריים רבים של התנועה מתמקדים בדמותו של [[מרטין לותר קינג]] שזכה ב[[פרס נובל לשלום]] בשנת 1964 על הישגיו בתנועה. עם זאת יש חוקרים הטוענים כי התנועה הייתה מגוונות מידי מכדי לייצג אותה על ידי אדם ארגון או אסטרגיה בודדים. במאבקים למען זכויות אזרח שוות היו שותפות קבוצות רבות מלבד קהילות של אפרו-אמריקאים, בהן ניתן למנות תנועות רעיוניות כמו הליברלים או הקומוניסטים בארצות הברית, או תנועות שניסו לייצג את האינטרסים של קבוצות מסוימות שמולן התקיימה (ולעיתים עדיין מתקיימת) אפליה מצד החוק, או התייחסות מפלה ושובינסטית מצד קבוצות אחרות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות נשים, מקסיקנים, [[אינדיאנים]], [[יהודים]] ו[[להט"ב|להט"בים]]ים.
 
==רקע==
הן [[חוקת ארצות הברית|החוקה של ארצות הברית]] והן התרבות במדינה זו שמו דגש על חופש לאזרח, וכן על הרעיון של העדר [[אפליה]] בין אזרחים. עם זאת, הדרך למימוש של רעיונות אלו בפועל, הייתה ועודנה כרוכה במאבק מתמשך כנגד [[דעות קדומות]], אפליה הנובעת מאינטרסים כלכליים, [[שובניזם]] או שמרנות דתית.
 
===העבדות בארצות הברית===
במדינות הדרום, שחורים שסירבו לקבל 'רמזים דקים', נתלו או נשרפו על ידי ה[[קו קלוקס קלאן]]. במקרים רבים [[אלימות]] כנגד שחורים קיבלה עידוד, חצי קריצה או התעלמות מצד [[שופט]]ים, [[מחוקק]]ים ובעיקר מה[[משטרה]] המקומית (שכללה גם אנשי קלאן לשעבר). ואילו במקרים אחרים, היו משפטים מוטים כנגד שחורים שהואשמו בעבירות כמו [[אונס]] או רצח על סמך ראיות מפוברקות, כאשר ההרשעות ניתנות על ידי חבר מושבעים לבן. חלק מהמשפטים הללו (כמו [[מהומות לוס אנג'לס (1992)|משפט רודני קינג]] או סקוטסבורו) קיבלו תהודה רבה והיו לבימות של מאבק ציבורי לזיכוי הנאשמים בפרט, ולמוקדים של דיון ציבורי על זכויות השחורים ומיעוטים בכלל.
 
מעשי הלינץ' הרבים ואווירת השנאה והפחד, ההפרדה והאפליה עודד שחורים רבים לעזוב את מדינות הדרום במה שמכונה "ההגירה הגדולה" (The Great Migration). עד 1910 מעל 90% מהשחורים בארצות הברית גרו במדינות הדרום, רובם במחוזות כפריים. בשנים 1916-19701916–1970 מעל 6 מיליון שחורים עזבו את האיזוריםהאזורים הכפריים בדרום ארצות הברית. בסוף ההגירה הגדולה 53% מהשחורים נותרו בדרום, 40% עברו לצפון ו-7% עבדו למדינות המערב, וכן השחורים עברו מהכפר לעיר. הדבר יצר גם התנגדות לשחורים ואפליה בקרב הלבנים בצפון בעקבות הצלחת התנועה לזכויות האזרח החלה בשנות ה-70 תנועה הפוכה של הגירת שחורים חזרה למדינות הדרום.
 
===משפט סקוטסבורו===
{{להשלים|נושא=היסטוריה|נושא2=מדינות אמריקה}}
===דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה 1954===
באפריל [[1951]] מחו תלמידים שחורים בוירגבווירג'יניה על הפלייה נגדם במערכת החינוך שהיתהשהייתה בעלת הפרדה גזעית. תלמידים בבית הספר התיכון מוטון (Moton) מחו על הצפיפות ועל תשתיות מיושנות. מספר מנהיגים מקומיים של [[NAACP]] ניסו לשכנע את התלמידים להפסיק את המאבק נגד חוקי ג'ים קרואו של הפרדה בבתי הספר. התלמידים לא הסכימו להפסיק וכתוצאה מכך ה-NAACP הצטרף למאבק. הארגון המשיך עם חמישה תיקים שאיתגרו את מערכת ההפרדה, ואלו אוחדו בשלב מאוחר יותר למה שמכונה כיום [[דין בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה]].
 
13 הורים ךילדים שחורים שוכנעו על ידי הנהגת ה־[[NAACP]] של טופיקה להגיש [[תובענה ייצוגית]] נגד מועצת החינוך של העיר [[טופקה]] ב[[קנזס]], בבית המשפט המחוזי הפדרלי של מחוז קנזס. ההורים פנו לבית המשפט בדרישה שיורה על ביטולה של מדיניות ההפרדה הגזעית של מחוז טופיקה. במחוז טופיקה היו בתי ספר נפרדים לשחורים ולבנים בהתאם לחוק מדינת קנזס משנת [[1879]] אשר אפשר למועצת החינוך לקיים מערכת חינוך נפרדת (אך לא חייב את מועצת החינוך לעשות כן). בראון שוכנע להגיש את התביעה בשם בתו, לינדה בראון, הלומדת בכיתה ג', ואשר נדרשה ללכת מרחק רב ביותר על מנת לעלות על [[אוטובוס]] אשר יקח אותה ל[[האתר ההיסטורי בראון נגד מועצת החינוך|בית הספר היסודי מונרו]] - בעוד שבאותו מרחק הליכה היה בית ספר יסודי (בית הספר סמנר) אשר למדו בו רק לבנים.
 
בית המשפט המחוזי פסק כי מועצת החינוך פעלה כדין, בהסתמכו על [[פסק דין פלסי נגד פרגוסון]] ((1896) ‎163 U.S. 537) אשר קבע כי דוקטרינת "[[נפרד אבל שווה]]" היא חוקתית. שלושת השופטים אכן מצאו כממצא עובדתי כי חינוך השחורים בנפרד אכן פוגע בהם, אולם קבעו כי בתי הספר שווים מבחינת בניינים, תוכנית לימודים, והדרישות מן המורים.{{הערה|1=[http://brownvboard.org/research/opinions/brownfsp.htm BROWN et al. v BOARD OF EDUCATION OF TOPEKA, SHAWNEE COUNTY, KANSAS et al]}}.
[[קובץ:Educational separation in the US prior to Brown Map he.svg|ימין|ממוזער|360px|מדיניות "נפרד אבל שווה" בארצות הברית לפי מדינה]]
 
בית המשפט העליון איחד את הדיון בארבעה מקרים: "'''בראון נגד מועצת החינוך''', [[פסק דין בריגס נגד אליוט|תביעת בריגס נגד אליוט]], שהוגשה ב[[דרום קרוליינה]], [[פסק דין דייויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד|תביעת דייויס נגד מועצת החינוך של מחוז הנסיך אדוארד]], שהוגשה ב[[וירג'יניה|ווירג'יניה]], ו[[פסק דין גבהרט נגד בלטון|תביעת גבהרט נגד בלטון]] שהוגשה ב[[דלוור]]. כל המקרים הללו מומנו על ידי ה־NAACP - העמותה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים.
 
בית-המשפט עמד לדחות את התביעות השונות ולאשר את מדיניות ה"נפרד אבל שווה" ברוב של 5 נגד 4. ואולם, במהלך הדיונים הלך לעולמו [[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית|נשיא בית המשפט העליון]] דאז, ובמקומו מונה [[ארל וורן]]. וורן לא רק שאכזב את הפלג השמרני ובפרט את הנשיא [[דווייט אייזנהאואר|אייזנהאואר]] שמינה אותו, באמצו גישה ליברלית והטותו את הכף לטובת קבלת התביעה, אלא שהוא הצליח לשכנע בכך גם את ארבעת חבריו השופטים, וכך הגיע בית-המשפט להחלטה [[פה אחד]]. ב־[[17 במאי]] [[1954]] קרא ארל וורן את החלטת השופטים והכריז כי '''"חינוך נפרד הוא מפלה מטבעו"'''. מבחינה משפטית פסק הדין הקצר נדרש, באופן מהפכני, לתאוריות מתחום [[מדעי החברה]] וה[[פסיכולוגיה]] כדי לקבוע כי עצם ההפרדה יוצרת נזק ממשי בתדמיתו של התלמיד השחור, ולכן היא ממהותה בלתי שיוויונית, ומפירה את [[התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית]]. בהחלטה זו הפך בית המשפט העליון את [[פסק דין קמינג נגד מועצת החינוך מחוז ריצ'מונד]] משנת [[1899]] אשר קבע כי הפרדה היא חוקתית. פסק דין זה ביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" (separate but equal) שהייתה קיימת בארצות הברית למעלה מ־80 שנה, וקבע כי בתי ספר נפרדים אינם שווים מאחר שבתי ספר לשחורים בלבד מפלים מעצם טבעם את השחורים לרעה.
 
ב-18 במאי, 1954 היתההייתה [[גרינסבורו]] בקרוליינה הצפונית העיר הראשונה בדרום שהודיעה על ביטול ההפרדה הגזעית בעקבות פסיקת בית המשפט. האינטגרציה בגרינסבורו עברה בצורה שלווה למדי בהשוואה למדינות דרומיות אחרות כמו אלבמה, ארנסו, וירגיניה ועוד שבהן אנשי ממשל בכירים קראו להתנגדות מאסיבית. ב[[וירג'יניה|ווירג'יניה]] חלק מהמחווזותמהמחוזות העדיפו לסגור את בתי הספר הציבוריים במקום ליישם אינטגרציה, ובמקומם הוקמו בתי ספר פרטיים לנוצרים לבנים. אפילו בגרינסבורו נמשכה התנגדות לאינטרגציה, וב-1969 מצא הממשל הפדרלי מצא כי היא אינה עומדת בתנאים של [[חוק זכויות האזרח (1964)]]. מעבר למערכת משולבת מלאה של בתי ספר החל להתבצע רק בשנת 1971. במדינות צפוניות רבות לא היתההייתה הפרדה חוקית, אבל התקיימה בהן הפרדה דה פאקטו נגד תלמידים שחורים.
 
===רצח אמט טיל 1955===
[[אמט טיל]] היה נער [[אמריקאים אפריקאים|אפריקאי אמריקאי]] בן 14 מ[[שיקגו]] שביקר אצל קרוביו באזור Money שנמצא ב[[הדלתא של מיסיסיפי|דלתא של מיסיסיפי]]. לפי הטענה הוא שוחח עם אשה לבנה קרוליין ברייאנט בת ה-21 בחנות מכולת, דבר שהפר את הנורמות המקובלות בתרבות של מיסיסיפי. כמה לילות לאחר השיחה הגיע בעלה של ברייאנט, רוי, יחד עם אחיו למחצה, ג. וו. מילאם, לבית שבו התארח טיל. הם חטפו אותו והביאו אותו ל[[אסם]], שם הכו אותו ועקרו אחת מעיניו. לאחר מכן ירו בראשו והטביעו את גופתו ל[[נהר הטלהצ'י]]. גופתו נתגלתה לאחר שלושה ימים.
 
גופתו של טיל הוחזרה ל[[שיקגו]]. אמו, מאמי טיל , שגידלה אותו לבדה, התעקשה לקיים [[הלוויה]] פומבית, ולהשאיר את [[ארון מתים|ארון המתים]] פתוח, כך שהאכזריות שבה נרצח בנה תהיה גלויה לכולם. עשרות אלפי אנשים חלפו על פני הארון והשתתפו בהלוויה. תמונת הגופה המרוטשת התפרסמה ב[[עיתון|עיתונים]] ו[[כתב עת|כתבי עת]] של הציבור האפריקאי-אמריקאי, בינהםביניהם העיתון Jet שפרסם תמונה מפרוסמת של מאמי טיל בוהה בגופתו המושחתת של בנה.[http://100photos.time.com/photos/emmett-till-david-jackson] הדבר גרם להכרה בינלאומית בגזענות בארצות הברית. הפרסום הרב הביא לתמיכה נרחבת בקרב הקהילה השחורה ולאהדה רבה בקרב הלבנים בכל רחבי [[ארצות הברית]]. ביקורת עזה נמתחה על מצב זכויות האזרח של הקהילה השחורה במדינת מיסיסיפי. גם עיתונים במיסיסיפי ורשויות שמירת החוק במדינה גינו את האלימות נגד טיל ודרשו צדק.
 
התגובות העזות גרמו לכך שהציבור הלבן במיסיסיפי חש מותקף, והטון בעיתוני המדינה השתנה בצורה דרמטית. העיתונים דיווחו על מהומות בשיקגו, שלא התרחשו במציאות. תמונותיהם של בריאנט ומילאם במדי [[צבא ארצות הברית|צבא]], שצולמו כעשור לפני כן, הופיעו בעיתונים; כתבות הללו ושבחו את יופייה ותומתה של קרוליין. שמועות על פלישה קרובה של שחורים זועמים ולבנים מן הצפון נפוצו בכל המדינה, ונתפסו ברצינות על ידי שלטונות החוק. האווירה הציבורית בקרב הציבור הלבן במיסיסיפי התנגדה להשפעת הצפון, וראתה בעצמה קבוצה חופשית שאינה כפופה לדעת הקהל הכללית. בעקבות השינוי באווירה ובדעת הקהל המקומית שינה השריף של מחוז טלהאצ'י את התייחסותו למקרה; ב-[[3 בספטמבר]] אמר כי הגופה זוהתה וכי התיק נגד בריאנט ומילאם "טוב למדי", הביע כעת ספקות לגבי זהות הגופה, והעריך שטיל בחיים. הוא טען שהגופה שנמצאה "הושתלה" על ידי ה-NAACP וכי הטבעת שנמצאה על אצבעו של טיל פוברקה גם היא. חבר מושבעים שהורכב כולו מלבנים זיכה במהירות את שני הרוצחים בתום משפט קצר. ב-[[1956]] הסכימו בריאנט ומילאם להתראיין ל[[כתב עת|כתב העת]] "לוּק" (Look), תמורת תשלום שנע בין 3,600 ל-4,000 דולר. הגנת [[סיכון כפול|הסיכון הכפול]] (Double Jeopardy) מונעת הגשת כתב אישום נגד נאשמים בעברה שממנה זוכו, ולפיכך יכול היה מילאם להודות כעת שירה באמט טיל. השניים לא חשו אשמים ולא חשו שעשו דבר מה שאינו ראוי.
 
רבים רואים ברצח ובמשפט את האירוע המרכזי שהביא לעליית כוחן של התנועות לזכויות האזרח בדרום ארצות הברית. ההיסטוריון Tim Tyson כתב כי הרצח לעולם לא היה הופך לפרשה היסטורית מטלטלת אם מאמי טיל לא היתההייתה מוצאת את הכוח להפוך את היגון הפרטי לנושא ציבורי. הדבר הוביל לכך שצעירים שחורים שגדלו באותו תקופה נרתמו לפעולה וראו את עצמם "בני דורו של אמט טיל". הרצח של אמט טיל הפך לסמל לאפליה המשפטית כלפי שחורים בדרום ארצות הברית. ביוזמת ה-NAACP יצאה מיימי טיל בראדלי לסיור בכל רחבי ארצות הברית, כדי לגייס תרומות ואהדה לתנועה; היה זה מן הסיורים המוצלחים ביותר שיזמה. חודשיים לאחר זיכויים של בריאנט ומילאם, סירבה רוזה פארקס לפנות את מושבה באוטובוס לנוסע לבן, פארקס אמרה כי הרצח והמשפט של אמט טיל היו הסיבה העיקרית למעשיה.
 
===רוזה פארקס וחרם האוטובוסים של מונטגומרי 1956===
 
===מחאה לא-אלימה===
רוב המחאות מטעם ארגוני השחורים בתקופה של המאבק למען זכויות האזרח היו [[אי-אלימות|מחאות ללא אלימות]]. שיטת אי-האלימות, שמתוארת גם כ"פציפיזים", היא נסיוןניסיון להשפיע על החברה בצורה חיובית. למרותאף על פי שהפליה גזעית בוצעה באופן היסטורי ברחבי ארצות הברית כולה, האיזוריםהאזורים האלימים ביותר בזמן המאה ה-20 היו מדינות הקונפדרציה לשעבר. בשנות ה-50 וה-60 המחאה של תנועות זכויות האזרח יצרה מתח מכוון, שמיקד את תשומת הלב הציבורית של תושבי ארצות הברית והעולם.
 
כדי להכין את המפגינים מבחינה פיזית ונפשית, מפגינים קיבלו הדרכה בשיטות מחאה לא אלימות. לפי פעיל זכויות האדם ברוס הרטפורד (Bruce Hartford) יש שני ענפים מרכזיים של אימון למחאה לא אלימה. השיטה הפילוסופית, שכוללת הבנת השיטה של אי-אלימות ומדוע היא נחשבת מועילה, ויש שיטות טקטיות שמלמדות מפגינים איך להפגין – איך לבצע הפגנה בישיבה, לקיים הפגנות עם שלטים, איך להגן על עצמך מפני מתקפה, איך לשמור על איפוק נפשי כאשר אנשים צועקים בפניך קללות גזעניות, או מתקיפים אותך. שיטה נוספת היתההייתה [[שירה]] שנועדה לעודד את המפגינים, לשמור עליהם מאוחדים ולהגן עליהם מפני שנאה ופחד. {{הערה|Bruce Hartford, [http://www.crmvet.org/info/nv3.htm Nonviolent Training], 2004}}
 
השיטות הפילוסופיות של אי-אלימות בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית הושפעו בעיקר מהתורה של [[מהטמה גנדי]] של "אי-שיתוף פעולה" עם עם הקולוניליזם הבריטי בהודו. שיטה זו מכוונת להשיג את תשומת לב של הציבור כך שזה יתערב מבעוד מועד או יספק לחץ ציבורי לתמיכה בפעולה שכבר ננקטה. לפי הרטפורד, האימון הפילוסופי נועד לעצב את הגישה והתגובה המנטלית למשבר ולאלימות. הארטפוד ומפגינים דומים לו, שלמדו אי -אלימות טקטית, ראו בו דבר הכרחי כדי לשמור על בטיחות ומשמעת, ללמד מפגינים איך להפגין וליצור אמון הדדי בין המפגינים.
 
עבור פעילים רבים, מחאה לא אלימה היתההייתה דרך חיים או תרבות. עם זאת לא כולם הסכימו עם גישה זו. אחד מהם הוא ג'יימס פורמן שהיה פעיל ב – SNCC (ולימים עבר ל[[הפנתרים השחורים (ארצות הברית)|הפנתרים השחורים]]). באוטוביוגרפיה שלו פורמן טוען שמדובר רק בטקטיקה ולא בדרך חיים. רוברט מוזס חשב באופן דומה.
 
===מחאות ישיבה 1958–1960 ===
ביולי 1958, מועצת הנוער של ארגון [[NAACP]] יזמה מחאות ישיבה במסעדות-דלפק שהגישו ארוחת צהריים של רשת החנויות Dockum Drug Store בעיר [[ויצ'יטה]], [[קנזס]]. מסעדות-דלפק אלה דומות במבנה שלהן ל[[דיינר]] בכך שהלקוחות יושבים ליד דלפק של המסעדה. ישיבה ממושכת במספר רב של אנשים שלא מקבלים מזון, פוגעת ברווחי המסעדה בגלל תפיסת מקומות הישיבה ליד הדלפק. לאחר שלושה שבועות, התנועה הצליחה לגרום לחנות לשנות את מדיניות ההפרדה של מקומות הישיבה, וזמן קצר לאחר מכן בוטלה ההפרדה בכל החנויות של Dockum בקנזס. סטודנטים בהנהגת Clara Luper ביצעו סוג דומה של פעילות באותה שנה, בחניות של Katz Drug Store ב[[אוקלהומה סיטי]] ונחלו הצלחה.
 
[[קובץ:A&T four statue 2000.jpg|ממוזער|"האחד בפברואר" - פסל באוניברסיטה של צפון קרוליינה, לכבוד "הארבעה מגרינסבורו" שעזרו להצית את התנועה לזכויות האזרח בדרום.]]
 
סטודנטים מקולג'ים אזוריים, שחורים ברובם, הובילו מחאת ישיבה בחנות של רשת Woolworth ב- [[גרינסבורו]] ב[[קרוליינה הצפונית]]. ב-1 בפבוראר 1960, ארבעה סטודנטים מקולג' לשחורים בלבד ישבו בדלפק ארוחת הצהריים של החנות באיזורבאזור שנועד ללבנים בלבד. הסטודנטים שנודעו מאוחר יותר כ"הארבעה מגרינסבורו", קנו מוצרים קטנים במקומות אחרים בחנות ושמרו את הקבלות, משלא קיבלו שירות בדלפק הצהריים הם שאלו מדוע בכל מקום אחר בחנות הכסף שלהם שווה אבל לא בדוכן המזון. הם נשארו לשבת במקום עד סגירת החנות באותו לילה. למחרת הצטרפו אליהם 20 סטודנטים נוספים כולל סטודנטיות שחורות. המחאה קיבלה סיקור בתקשורת. ביום הרביעי של המחאה השתתפו בה 300 סטודנטים. שבוע אחד בלבד לאחר ההפגנה הראשונה המחאה התפשטה למספר ערים אחרות בדרום.
 
המוחים קיבלו הכוונה להתלבש בצורה מהוגנת, לשבת בשקט, ולשבת בספסלים שונים כך שלבנים שמזדהים עם המחאה יוכלו להצטרף. מחאת הישיבה בגרינסבורו עודדה פעילויות דומות נוספות ב[[ריצ'מונד]] [[וירגיניה]], [[נאשוויל]] [[טנסי]], ו[[אטלנטה]] [[ג'ורג'יה]]. המחאה שהניבה את התוצאה המהירה ביותר היתההייתה בנאשוויל, מקום בו מאות סטודנטים ממושמעים ומאורגנים ארגנו מחאות-ישיבה יחד עם קמפיין חרם צרכני. ב-13 בפברואר 1960, התרחש שביתת הישיבה הגדולה הראשונה ב-נאשוויל - 124 סטודנטים שרובם היו שחורים, נכנסו ל-3 מסעדות דלפק ובקשו ארוחות צהריים. לאחר שהצוות סרבסירב לשרת אותם הם ישבו בחנות במשך שעתיים ועזבו את החנות ללא תקריות מיוחדות. מחאות אלה גררו לעיתים תגובות זועמות ותקיפות מצד הלבנים וכן מעצרים מצד המשטרה המקומית. ב-27 בפברואר 1960 נעצרו בנאשוויל 81 סטודנטים לאחר שהמון לבן תקף אותם, באשמת שוטטות והתנהגות פרועה. הדבר גרר תשומת לב תקשורתית רבה למחאה.
 
במהלך ההפגנות קיימו הסטודנטים מדיניות של אי-אלימות ממושמעת. קוד ההתנהגות הכתוב שלהם הפך למודל של מפגינים בערים אחרות:
{{ציטוט|תוכן= "אל תכה בחזרה או תקלל אם הותקפת. אל תצחק. אל תנהל שיחות עם מנהל הקומה (floor walker). אל תעזוב את מושב הכיסא עד שתקבל רשות ממנהיג הקבוצה. אל תחסום כניסות לחנויות מבחוץ ולא מסדרונות בפנים. הראה שאתה אדיב וידידותי בכל עת. שב ישר; והסתכל תמיד לכיוון הדלפק. אנא דווח על כל תקרית חמורה למנהיג שלך. הפנה אנשים שמבקשים מידע למנהיג שלך בצורה מנומסת. זכור את תורתם של [[ישו]], [[מוהנדס קרמצ'נד גנדי|גנדי]] ו[[מרטין לותר קינג]]." }}
 
טכניקת מחאת-ישיבה לא היתההייתה דבר חדש. בשנת 1939 ארגן עורך הדין השחור Samuel Wilbert Tucke מחאת-ישיבה בספרייה ב[[אלכסנדריה (וירג'יניה)|אלכסנדריה ]] , [[וירג'יניה]] שהיתהשהייתה אז בעלת הפרדה גזעית. בשנת 1960 הטכניקה שימשה כדי למקד את תשומת הלב הציבורית לתנועת המחאה. במרץ 1960 קבוצה של שישה סטודנטים מ-Atlanta University Center, פרסמה מסמך בשם "בקשה לזכויות אדם" (An Appeal for Human Rights) כפרסומת על פני עמוד שלם, במספר עיתונים מרכזיים במדינה, בו הביאו מחאה על סוגי הפליה שונים ב[[אטלנטה]] וב[[ג'ורג'יה]].{{הערה|[http://www.crmvet.org/docs/aa4hr.htm נוסח המסמך An Appeal for Human Rights]}} באותו חודש הקימה הקבוצה תנועת סטודנטים בשם Atlanta Student Movement והחלה מחאות ישיבה. עד סוף שנה זו, מחאות ישיבה התפשטו לכל מדינות הדרום וגם למספר מדינות אחרות כמו [[נוואדה]], [[אילינוי]] ו[[אוהיו]] שהפלו נגד שחורים.
 
מחאות ישיבה התמקדו לא רק בדוכני ארוחת צהריים, אלא גם בפארקים, בחופי-רחצה, בספריות, באולמות קולנוע, במוזיאונים, ובמתקנים ציבוריים אחרים. באפריל 1960 פעילים שהובילו מחאות כאלה הוזמנו לכנס באוניברסטיתבאוניברסיטת Shaw שהיתהשהייתה אז אוניברסיטה לשחורים בלבד בקרוליינה הצפונית. כנס זה הוביל ליצירת ארגון "וועדת התאום לסטודנטים לא-אלימים" SNCC. ארגון זה קידם את הפעילות של עימות לא-אלים הלאה, והחל לארגן את נסיעות החופש. בגללמפני שחוקת ארצות הברית הגנה על המסחר בין מדינות, הם החליטו לקרוא תגר על ההפרדה על- ידי צוותים מעורבים מבחינה גזעית, שיסעו ממדינות הצפון למדינות הדרום.
 
===נסיעות החופש 1961===
"[[נסיעות החופש]]" היו נסיעות של פעילי זכויות-אדם, שחורים ולבנים, באוטובוסים ציבוריים של קווי בין-מדינתיים ([[גרייהאונד]]) למדינות בדרום ארצות הברית כדי לבדוק את היישום של פסיקת בית המשפט משנת 1960 בתיק [[בוינטון נגד וירג'יניה]] (Boynton v. Virginia), שקבעה כי הפרדה גזעית בנסיעות כאלה היא בלתי חוקתית. נסיעת החופש הראשונה יצאה מוושינגטון הבירה בארבע במאי, 1961, ויועדה להגיע לניו אורלינס ב-17 במאי.
 
במהלך נסיעות החופש נסעו פעילים ברחבי הדרום כדי לבצע אינטגרציה במקומות ישיבה באוטובוס ולבטל הפרדות בתחנות אוטובוסים, כולל בשירותים ובברזיות. דבר זה התברר כמשימה מסוכנת. אוטובוס אחד באניסטון אלבמה, הוצת והנוסעים נאלצו לברוח כדי להציל את חייהם.
 
[[קובץ:Freedom Riders attacked.jpg |ממוזער|המון מכה "נוסעי חופש" ב[[ברמינגהאם (אלבמה)| ברמינגהאם]], [[אלבמה]]. תמונה זו הוחרמה על ידי ה-FBI מעיתונאי מקומי שהוכה גם כן, ומצלמתו נופצה. ]]
 
ב[[ברמינגהאם (אלבמה)| ברמינגהאם]], [[אלבמה]], מודיע של ה-FBI הודיע כי "הממונה על בטחוןביטחון הציבור" (מפקד המשמר האזרחי) של העיר, יוג'ין קונור, נתן לאנשי ה-[[ קו קלוקס קלאן]] 15 דקות לתקוף קבוצה של "נוסעי חופש" לפני שהמשטרה "תגן" עליהם. הנוסעים הוכו בצורה קשה. בתקרית דומה ב[[מונטגומרי (אלבמה)|מונטגומרי]], [[אלבמה]] , נוסעי החופש נסעו בעקבות רוזה פארקס, באוטובוס מעורב מ-ברמינגהאם. המון זועם תקף אותם, ו-22 נוסעים נפצעו, מתוכם חמישה אושפזו. התקיפות ההמוניות עצרו באופן זמני את נסיעות החופש.
 
ב-24 במאי 1961, נוסעי החופש חידשו את הנסיעות שלהם והגיעו ל[[ג'קסון (מיסיסיפי)|ג'קסון]] [[מיסיסיפי (מדינה)|מיסיסיפי]]. הם נעצרו במקום בגין "הפרת שלום הציבור" עקב שימוש במתקנים "ללבנים בלבד". ארגונים שונים ארגנו נסיעות חופש נוספות אל הדרום. בהגיעם לג'קסון הם נעצרו. עד סוף הקיץ, נכלאו במיסיסיפי יותר מ- 300 נוסעי חופש. [[רוס בארנט]], שהיה אז, [[מושל]] מדינת מיסיסיפי תמך במעצרים, וטען כי :"הכושי הוא שונה בגללמאחר שאלוהים ברא אותו שונה כדי להעניש אותו".
 
הנוסעים העצורים והשפוטים הכריזו על מדיניות "Jail No Bail" - הם סרבוסירבו לשלם קנסות ערבות, על מעצרים משפטים והרשעות שנגדו את החוקה, ובכך שמרו את הנושא בדיון הציבורי ובתקשורת. כל עציר נשאר בכלא במשך 39 יום, הזמן המקסימלי שבו הם יכלו להשאר בלי לאבד את זכותם לערער על מעצר, משפט והרשעה בניגוד לחוקה. לאחר תקופה זו הם הגישו ערעור ושילמו ערבות.
נוסעי "נסיעות החופש" זכו ליחס נוקשה, שוכנו בתאים קטנים ומלוכלכים והוכו מדי פעם. בג'קסון, מספר אסירים גברים אולצו לבצע עבודות קשות בחום כבד. אחרים הועברו למתקני כליאה בתנאים קשים. לעיתים הגברים נתלו מקירות על ידי שלשלאות. בדרך כלל החלונות בתאים היו סגורים בימי חום, דבר שהקשה על הנשימה.
 
דעת קהל אוהדת לנוסעי החופש, הובילה את ממשלו של ג'ון קנדי להורות למועצת התחבורה הבין-מדינתית להוציא הוראה חדשה בדבר אי-הפרדה, שנכנסה לתוקף ב-1 בנובמבר 1961. נוסעים הורשו לשבת בכל מקום באוטובוס, הורדו שלטים "ללבנים" ו"לצבעונים" בתחנות, אוחדו מתקני שתייה, שירותים והמתנה ודוכני מזון החלו להגיש לאנשים מכל צבע עור.
 
===ארגון של רישום בוחרים===
לאחר נסיעות החופש, ביקשו מנהיגים שחורים מקומיים ממיסיסיפי מ-SNCC לסייע לפקוד בוחרים שחורים ולבנות ארגונים קהילתיים שיוכלו לזכות בחלק מהכוח הפוליטי במדינה. מיסיסיפי אשררה מחדש את החוקה החדשה שלה מ-1890 עם סעיפים כמו מס-קלפיות, חיוב תושבות, ומבחני אוריינות, צעדים שגרמו לרישום לקלפיות להיות מסובך מיותר. תושבים שחורים גם הוסרו מרשימות המצביעים ובנוסף אלימות בזמן הבחירות הפחיתה עוד את השתתפות השחורים בבחירות.
 
עד אמצע המאה ה-20, מניעת הצבעה של שחורים בבחירות הפכה לחלק הכרחי בתרבות של עליונות הלבנים. בסתיו 1961, רוברט מוזס, מארגן מטעם SNCC , החל את קמפיין רישום הבורחים הראשון ב- McComb ובמחוזות אחרים בדרום-מערב המדינה. מאמץ זה נתקל בדיכוי אלים מצד אנשי חוק מטעם המדינה והרשויות המקומיות, מועצות האזרחים הלבנות וארגון הקו-קלאס קלאן. פעילים הוכו, היו מאות מעצרים של אזרחים מקומיים ורצח של פעיל בשם Herbert Lee.
 
ההתנגדות לרישום מצביעים שחורים מצד הלבנים במיסיסיפי היתההייתה עזה כל כך, שהפעילים הסיקו כי כדי שיהיה סיכוי כלשהו להצליח נדרש מאמץ משותף של כל ארגון זכויות האדם. בפברואר 1962 נציגי ארגונים של SNCC, CORE ו – NAACP יצרו יחד את קואליציית הארגונים COFO שנועדה לסייע ברישום בוחרים במדינה.
 
באביב 1962, החל COFO בארגון רישום מצביעים בדלתה של המסיסיפי מסביב ליד גרינווד ובמקומות נוספים. ב- McComb הפעילות נתקלה באופוזיציה חזקה – מעצרים, מכות, יריות, מקרי הצתה ורצח. רשמי בוחרים השתמשו במבחני האוריינות כדי למנוע רישום של מצביעים שחורים בספר הבוחרים על ידי יצירת סטנדרטים שגם אנשים משכילים מאד לא יכלו לעמוד בהם. בנוסף מעסיקים פיטרו עובדים שחורים שניסו להרשם כבוחרים ובעלי בתים פינו אותם מבתים שכורים. חרף פעולות אלה, במהלך השנים הבאות הקמפיין לרישום המצביעים השחורים התפשט ברחבי המדינה.
 
קמפיינים דומים עם תגובות דומות החלו בלואיזינה, אלבמה, דרום-מערב ג'ורג'יה וקרוליינה הדרומית. עד 1963 קמפיינים לרישום מצביעים בדרום היו חלק אינטגרלי בתנועת החופש. לאחר חקיקת [[חוק זכויות האזרח (1964)|חוק זכויות האזרח]] מ-[[1964]] המאמץ העיקרי של התנועה היה להגן ולמסד רישום מצביעים למרות נסיונותניסיונות חסימה מצד המדינות. הדבר הוביל להעברת [[חוק זכות ההצבעה (1965)|חוק זכות ההצבעה]] משנת 1965 שהכניס תנאים לאכיפת הזכויות החוקתיות של הצבעה לכלל התושבים.
 
===אינטגרציה באוניברסטיאות במיסיסיפי -1956-1965===
בספטמבר 1962, ג'יימס מרדית' (, James Meredith) זכה בתביעה שאפשרה לו להיכנס לאוניברסיטת מיסיסיפי שהיתהשהייתה ללבנים בלבד עד אותו זמן. הוא ניסה להיכנס לקמפוס שלוש פעמים אבל נחסם על ידי מושל מיסיסיפי , רוס בארנט שאמר "שום בית ספר במיסיסיפי לא יהיה מעורב כל עוד אני מושל". בית המשפט לערעורים מצא את המושל ואת סגן המושל Paul B. Johnson Jr אשמים בזילות בית המשפט ותבע לאסור אותם לקנוס אותם בסך 10,000 דולר על כל יום של סרוב לאפשר למרדית' להיכנס לקמפוס.
 
[[רוברט קנדי]] שכיהן אז כ[[התובע הכללי של ארצות הברית|תובע הכללי של ארצות הברית]], שלח כוח של [[שירות המרשלים של ארצות הברית|מרשלים]]. ב-30 בספטמבר 1962, מרדית' נכנס לקמפוס עם ליווי שלהם. באותו ערב החלה הפגנה אלימה של סטודנטים ולבנים אחרים שזרקו אבנים וירו על המרשלים שהגנו על מרדית'. שני אנשים נהרגו, כולל עיתונאי צרפתי. 28 מרשלים נפצעו מפצעי ירי ו-160 אנשים נוספים נפצעו. הנשיא [[ג'ון קנדי]] שלח כוחות של צבא ארצות הברית כדי להרגיע את המהומות. מרדית' החל להשתתף בשעורים ביום למחרת.
===תנועת אולבני 1961-1962===
===מערכת בירמינגהם 1963===
[[מערכת בירמינגהם]] הייתה מערכה שיזם [[מרטין לותר קינג]] בשנת [[1963]] למאבק ב[[הפרדה גזעית|הפרדה הגזעית]] ב[[אלבמה]]. קינג הגדיר את [[ברמינגהאם (אלבמה)|ברמינגהאם]] "העיר המופרדת ביותר ב[[ארצות הברית]]". בעיר שבה חיו 350 אלף תושבים ומהם 60% "לבנים" לא היו כל נושאי משרות ציבוריות מקרב התושבים ה[[אפרו-אמריקאים]]. היחסים הבין גזעיים בעיר הדרדרו לעימות אלים שכלל שימוש ב[[נשק חם]] ו[[מטען חבלה|מטעני חבלה]]. ניסיון של איגודי [[זכויות אדם]] לפעול דרך ערוצים משפטיים נתקלו בחומה בצורה של גזענות. ב-[[1963]] נרצחו ארבע ילדות אפרו-אמריקאיות בהתקפת טרור על ידי מטען נפץ שהונח ברחוב [[הכנסייה הבפטיסטית]].
 
מנהיג התנועה התנועה לזכויות האזרח בברמינגהאם [[פרד שאטלסוורת']] הזמין את מרטין לותר קינג ואת פעילי ה-[[SCLC]] לסייע למאבק ב[[הפרדה גזעית|הפרדה הגזעית]] בעיר. ארגונים אלו החלו במאבק על חוקי ההפרדה שכונתה בשם "פרויקט C". במהלך החודשים אפריל ומאי [[1963]] נקטו המפגינים צעדים כ[[תהלוכה|תהלוכות]] מחאה ו[[שביתה|שביתות]] שבת. ה[[משטרה]] פעלה בברוטליות מרובה, תוך שימוש ב[[גז מדמיע]] וב[[כלב]]י תקיפה, ו[[מעצר|עצרה]] למעלה מ-3,000 איש, רבים מהם קטינים. נקודת המפנה לטובת המפגינים אירעה כאשר תלמידי בית ספר יצאו לרחובות במהלך שזכה לכינוי "מסע הצלב של הילדים" ועורר מחלוקת אך גם הטה את הכף בדעת הקהל בארצות הברית ובעולם המערבי. בתחילת חודש מאי הגיעה העיר לכדי קריסה כלכלית. ב [[10 במאי]] הודיע מרטין לותר קינג כי הסכמה הושגה עם הרשות המקומית על הפסקת ההפרדה בעיר בתוך 90 יום. ביום [[11 במאי]] הרסה פצצה את '''מלון גסטון''' בו שהה מרטין לותר קינג בעת המערכה ופצצה אחרת גרמה נזק לבית אחיו. בסופו של דבר קצרה המערכה הצלחה, וב-[[12 ביוני]] 1963 נשא הנשיא [[ג'ון קנדי]] [[נאום]] בו ביקש להבטיח את זכותם של כל האזרחים לקבל שירות ולהשתמש בכל התשתיות, בכלל זה בתי מלון, [[חנות|חנויות]], [[תיאטרון|תיאטראות]], [[מסעדה|מסעדות]] ומוסדות דומים ומימוש הזכות להצביע בכל המדינות. לאחר מכן, ב-19 ביוני, הגיש קנדי ל[[קונגרס]] [[הצעת חוק]] לשוויון זכויות.
 
===גל גואה של אי-נחת ותגובת קנדי 1963===
ברמינהגם היתההייתה רק אחת ממאות ערים שזועזו על ידי מחאות באביב ובקיץ של אותה שנה. חלק מערים אלו היו ערים במדינות הצפון. בסוף מאי החלו מהומות של שחורים בחלק הדרומי של שיקאגושיקגו, לאחר שקצין משטרה לבן ירה בילד שחור בן 14 שנמלט מזירת שוד. התנגשויות אלימות התרחשו בין פעילים שחורים לעובדים לבנים בפילדלפיה ובהארלם במסגרת מאמצים מוצלחים לבצע אינטגרציה של פרויקטים לבינוי ברמת המדינה. ב-6 ביוני, מעל אלף לבנים תקפו מחאת ישיבה בלקסינטון, צפון קרוליינה. השחורים נלחמו בחזרה ואדם לבן נהרג. Edwin C. Berry מה- National Urban Leagueהזהיר מפני אפשרות של קריסה מוחלטת ביחסים בין הגזעים.
 
בקיימברידג', מרילנד, עיר פועלים בחוף המזרחי, הובילה גלוריה ריצ'ארדסוןרדסון (Gloria Richardson) מארגון SNCC הובילה תנועה שדחפה לכיוון של ביטול ההפרדה הגזעית, אבל תבעה גם דיור ציבורי מוזל, הכשרה מקצועית, משרות ציבוריות ופרטיות לשחורים וסיום של האלימות המשטרתית. ב-11 ביוני, מאבקים בין שחורים ולבנים הקצינו למהומות אלימות, דבר שגרם למושל מרילנד, J. Millard Tawes להכריז על [[ממשל צבאי]]. השיחות בין ריצ'ארדסוןרדסון לבין פקידים בכירים במרילנד לא הובילו לתוצאות, והתובע הכללי, [[רוברט קנדי]] התערב באופן ישיר כדי להביא להסכם על ביטול ההפרדה. ריצ'ארדסוןרדסון הרגישה כי ההשתתפות המתרחבת של שחורים עניים וממעמד העובדים חיזק את כוחה של התנועה. וכי לציבור השחור יש יותר חוכמה מאשר חלק מן המנהיגים שלו.
 
[[קובץ:Wallace at University of Alabama edit2.jpg|ממוזער|ימין|וולאס עומד נגד ביטול ההפרדה הגזעית כשסגן התובע הכללי מתעמת מולו, בכניסה ל[[אוניברסיטת אלבמה]] ב-1963.]]
במהלך מאמצי התיווך שלו בזמן גל המחאות, היו מחשבות בתוך ממשל קנדי כי המפגינים המיליטנטיים היו "רעים למדינה" וכי "השחורים הולכים לדחוף את הנושא יותר מידי רחוק" ב-24 במאי, נפגש רוברט קנדי עם אינטלקטואלים שחורים בולטים, כגון [[ג'יימס בולדווין]], כדי לדון במצב בין הגזעים .{{הערה|Baldwin–Kennedy meeting}}. השחורים ביקרו באופן בוטה את ממשל קנדי בגלל ההיסוס שלו בנושא זכויות האזרח, וטענו כי מחשבות הקהילה השחורה פונות יותר ויותר לכיוון אלים. הפגישה הסתיימה עם רגשות שליליים משני הצדדים. עם זאת בני משפחת קנדי החליטו לבסוף כי נחוצה חקיקה חדשה לשם גישה שוויונית למוסדות ציבור, כדי להזיז את הפעילים "לתוך בתי המשפט והחוצה מהרחובות".
 
ב-[[11 ביוני]], [[1963]], ניסה [[ג'ורג' וולאס]] , מושל [[אלבמה]], לחסום בגופו את האינטגרציה של [[אוניברסיטת אלבמה]]. הנשיא ג'ון קנדי שלח כוח צבאי כדי להכריח את המושל לזוז הצידה ולאפשר את הרישום של Vivian Malone Jones ושל James Hood למוסד.
[[קובץ:President Kennedy addresses nation on Civil Rights, 11 June 1963.jpg|ממוזער|הנשיא [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|ג'ון קנדי]] פונה בשידור טלוויזיה ורדיו לציבור בארצות הברית בנאום על זכויות האדם, 11 ביוני 1963]]
באותו ערב, ב-[[11 ביוני]] [[1963]], נשא קנדי נאום מיוחד לאומה בטלוויזיה וברדיו על מצב זכויות האזרח. בנאום, שנודע בשם "[[דיווח לעם האמריקני על זכויות אזרח]]" ( Report to the American People on Civil Rights), קונן [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|הנשיא קנדי]] קונן "על גל גואה של אי-נחת המאיים על שלום הציבור" ואמר כי בדעתו לקדם חקיקה שתחייב גישה שווה לחינוך ולמתקנים ציבוריים ותתייחס למימדיםלממדים אחרים של [[אפליה]]. הנאום שינה את גישת הממשל לנושא זכויות האזרח, מסוגיה חוקית לסוגיה מוסרית, והעביר מסר לציבור הרחב לגבי כוונת הממשל. קנדי תארתיאר את המימדיםהממדים המוסריים, החינוכיים והכלכליים של אפליה גזעית. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-12 ביוני, נרצחה Medgar Evers, מזכירת שדה של NAACP במסיסיפי, בידי פעילים של הקלאן. שבוע לאחר מכן, ב-19 ביוני, הציג קנדי את חוק זכויות האדרח לקונגרס כפי שהבטיח לעשות.
 
===המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות 1963===
{{הפניה לערך מורחב|המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות}}
[[קובץ:March on Washington edit.jpg|ממוזער|[[המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות]] ב"[[המול|מול]]" - השדרה המרכזית של העיר וושינגטון]]
 
[[אסא פיליפ רנדולף]] תכנן מצעד לוונשינגטון בשנת 1941 כדי לתמוך בביטול הפלייה בתעסוקה בתעשיות הההגנה. הוא ביטל את המצעד לאחר שממשל רוזוולט עמד בדרישה על ידי הוצאת הוראה 8802, שחסמה הפליה גזעית ויצר סוכנות ממשלתית לאכיפת הוראה זו. רנדולף ו[[באייארד ראסטין]] היו המתכננים העיקריים של המצעד השני, אותו הציעו ב-1962. ב-1963, ממשל קנדי התנגד בתחילה למצעד, בטענה כי הדבר ישפיע לרעה על חקיקת זכויות אזרח. עם זאת רנדולף וראסטין היו נחושים בדעתם לקיים את המצעד. עם התקדמות המצעד הממשל החליט כי חשוב לסייע לו להפוך להצלחה, ופעל למען תמיכתם של מנהיגים נוספים מהכנסייה ושל [[איגוד עובדי הרכב]].
 
המצעד התקיים ב-[[28 באוגוסט]] [[1963]], במלאת מאה שנה ל"[[הצהרת האמנציפציה]]" על ידי [[אברהם לינקולן]]. בניגוד למצעד המתוכנן ב-1941 שנועד להיות של ארגוני שחורים בלבד, מצעד זה היה מאמץ משותף של כל ארגוני זכויות האזרח הגדולים, הענף הפרוגרסיבי של תנועת העובדים, ועוד ארגונים ליברלים. למצעד היו שש מטרות רשמיות כולל דרישה לדיור הוגן וחופש הצבעה, אבל המיקוד העיקרי שלו היה להעביר את חוק זכויות האדם שהוצע על ידי ממשל קנדי לאחר המהומות בבירמינגהם.
 
תשומת הלב התקשורתית למצעד תרמה לפופולאריותלפופולריות ולהצלחה שלו. ההיסטוריון וויליאםויליאם תומסתומאס טען כי מעל חמש מאות צלמים, טכנאים וכתבים מרשתות תקשורת גדולות נשלחו כדי לסקר את האירוע, כמות גדולה יותר של מצלמות מזו שהיתהשהייתה בזמן [[השבעת נשיא ארצות הברית|השבעת הנשיא]] שקדמה למצעד.
 
המצעד נחשב לרוב כהצלחה. בין 200 ל-300 אלף מפגינים התאספו לפני [[אנדרטת לינקולן]], בו נשא של [[מרטין לותר קינג]] את [[נאום|נאומו]] ההיסטורי "[[יש לי חלום]]". במצעד השתתפו גם [[ידוען|ידוענים]] רבים בכללם [[מרלון ברנדו]], [[צ'רלטון הסטון]], [[סידני פואטייה]], [[הארי בלפונטה]], [[לנה הורן]] ועוד.
בעוד רוב הנואמים החמיאו לממשלו של קנדי על מאמציו לקדם חקיקה למען זכויות האדם והוצאת ההפרדה אל מחוץ לחוק, [[ג'ון לואיס (פוליטיקאי)| ג'ון לואיס]] ביקר את הממשלה בגלל העדר הגנה לשחורים ולפעילי זכויות אדם שהותקפו במדינות "הדרום העמוק".
 
לאחר המצעד, נפגשו קינג ומנהיגי זכויות אדם נוספים עם הנשיא קנדי בבית הלבן. בעוד שממשל קנדי נראה כנה במאמציו להעברת החוקים, לא היה ברור כי מובטח רוב בקונגרס. עם זאת, כאשר קנדי נרצח ב-22 בנובמבר 1963, הנשיא החדש, לינדון ג'ונסון החליט להשתמש בהשפעתו על הקונרגס כדי להעביר את רוב החקיקה של קנדי.
===קיץ החופש 1964===
{{הפניה לערך מורחב|רצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי (1964)}}
[[Fileקובץ:FBI Poster of Missing Civil Rights Workers.jpg|thumbממוזער|right|[[נעדר|פוסטר נעדרים]] שהוכן על ידי ה-FBI ב-1964 לקבלת מידע על שלושת פעילי זכויות האדם שנרצחו במיסיסיפי.]]
בקיץ 1964, COFO הצליחה להביא כמעט אלף פעילים למיסיסיפי, רובם סטודנטים לבנים. פעילים אלה הצטרפו לפעילים שחורים מקומיים כדי לסייע ברישום בוחרים, ללמד ב"בתי ספר לחופש" ולארגן את "מפלגת החופש הדמוקרטית של מיסיסיפי".
רבים מהתושבים הלבנים של מיסיסיפי נטרו מעומק ליבםלבם על הזרים שניסו לשנות את החברה שבה גדלו. מושלי מדינות, מועצות מקומיות, המשטרה, "מועצת האזרחים הלבנים" והקלאן השתמשו במגוון שיטות של הפחדה והצקה כדי להתנגד לפרויקט – שיטות שכללו מאסרים, מכות, הצתות, רציחות, ריגול, ירי, צווי פינוי ועוד.
 
ב-[[21 ביוני]], [[1964]] נעלמו [[רצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי (1964)|שלושה פעילי זכויות אזרח]]: ג'יימס צ'ייני (אפרו-אמריקאי בן 21 ממרידיאן, מיסיסיפי), אנדרו גודמן (יהודי בן 20, סטודנט לאנתרופולוגיה מניו יורק) ומייקל שוורנר (יהודי בן 24, פעיל בקונגרס לשוויון גזעי מניו יורק). מספר שבועות לאחר מכן נמצאו גופותיהם בסכר עפר, והתברר כי פעילים מקומיים של הקלאן, שחלקם עבדו בתור שוטרים של Neshoba County, רצחו אותם. עד אותו זמן ה-FBI נמנע מלהתערב לטובת שחורים ואף בלש אחר חלק ממנהיגי השחורים וניסה לסחוט את מרטין לותר קינג. לאחר הרצח קמה זעקה ציבורית דבר שהוביל את [[מחלקת המשפטים של ארצות הברית]] ואת ה-FBI לפעול בנושא. כמו כן הזעם הציבורי על מעשי הרצח סייע לקדם את חקיקת החוק לזכויות האזרח
.
בין יוני לאוגוסט, פעילים של "קיץ החופש" פעלו במסגרת 38 פרויקטים מקומיים ברחבי מיסיסיפי, בעיקר באזור הדלתה של מיסיסיפי. הוקמו לפחות 30 בתי ספר לחופש, שבהם למדו כ 3,500 תלמידים וכן הוקמו 28 מרכזים קהילתיים.
 
במהלך הקיץ, כ-17,000 אזרחים שחורים ממיסיסיפי ניסו להרשם כמצביעים, כהתרסה נגד הבירוקרטיה והכוחניות למען שמירת עליונות הלבנים שניצבה מולם. מתוכם רק 1,600 (פחות מ-10%) הצליחו במשימה. מעל 80,000 הצטרפו ל"מפלגת החופש הדמוקרטית של מיסיסיפי" שהוקמה כארגון פוליטי חלופי, והראו את תשוקתם להצביע ולהשתתף בפוליטיקה.
 
למרותאף על פי ש"חופש הקיץ" נכשל ברישום המוני של תושבים, היתההייתה לו השפעה חשובה על מהלכה של התנועה לזכויות האזרח. הוא סייע לשבור עשרות שנים של בידוד והדחקה שהיו היסודות של חוקי ג'ים קרואו. לפני חופש הקיץ מהדורות החדשות של התקשורת הלאומית כמעט לא התייחסה לרדיפות של מצביעים שחורים בדרום העמוק ולסכנות שניצבו בפני פעילי זכויות אזרח. המוות של סטודנטים לבנים ממדינות הצפון שהשתייכו למעמד הגבוה והאיומים על סטודנטים צפוניים אחרים, משכה את מלוא תשומת ליבהלבה של התקשורת. פעילים שחורים רבים התמרמרו, בגללמפני שחשבו כי התקשורת העריכה את חיי הלבנים יותר מאשר את חיי השחורים. השפעה מרכזית נוספת של חופש הקיץ היתההייתה על אלפי המתנדבים, שחורים ולבנים כאחד, שרבים מהם ראו בקיץ זה את אחת התקופות החשובות ביותר בחייהם.
 
===חוק זכויות האזרח 1964 ===
{{הפניה לערך מורחב|חוק זכויות האזרח (1964)}}
החל מיוני 1963, ניסה הנשיא קנדי לקדם את [[חוק זכויות האזרח (1964)|חוק זכויות האזרח]] בקונגרס, עם תמיכתם של חברי קונגרס וסנטורים ממדינות הצפון משתי המפלגות. עם זאת "הקואליציה השמרנית", קואליציה לא רשמית של דמוקרטים שמרנים מהדרום ושל רפובליקנים, תמכה בהמשך ההפרדה הגזעית. Howard W. Smith, דמוקרט מהדרום, שעמד בראש קבוצה זו, עצר את קידום החוק.
 
ב-[[22 בנובמבר]] [[1963]] [[רצח קנדי|נרצח קנדי]], דבר ששינה את המצב הפוליטי. בנאום הראשון שלו לקונגרס ב-[[27 בנובמבר]] [[1963]], אמר יורשו של קנדי, הנשיא [[לינדון ג'ונסון]], כי "שום זיכרון או הספד לא יכולים לכבד את זכרו של הנשיא קנדי בצורה משכנעת יותר מאשר העברה המוקדמת ביותר של החוק לזכויות האזרח שעלו הוא נלחם זמן רב כל כך".
 
לאחר תמרונים רבים בפרלמנט ו-54 ימים של [[פיליבסטר]] בסנאט, הצליח ג'ונסון להעביר את החוק בקונגרס, וחתם על החוק ב-[[2 ביולי]] [[1964]]. החוק אסר על קיום של אפליה המבוססת על גזע, צבע, דת, מין או מדינת המוצא. החוק אסר על יישום לא שווה של דרישות לרישום מצביעים ועל אפליה גזעית במוסדות חינוך, תעסוקה ובמוסדות ציבוריים כמו מסעדות, בתי מלון, תחנות אוטובוס וכדומה. החוק אפשר לתובע הכללי של ארצות הברית להגיש תביעות משפטיות כדי לאכוף את החוק החדש. החוק גם ביטל חוקים ותקנות ברמת המדינה וברמה המקומית שאפשרו אפליה.
 
===מהומות בהארלם 1964===
ב-16 ביולי 1964, ירה קצין משטרה לבן ב-James Powell , נער שחור לא חמוש מ[[הארלם]]. המתח הגואה התפרץ לאלימות. התושבים היו מתוסכלים בגלל הפליה גזעית. החלו מהומות בהארלם ולאחר מכן גם ב- Bedford-Stuyvesant, שכונה שחורה ב[[ברוקלין]]. המהומות נמשכו 6 לילות, והשתתפו בהם כ-4000 אנשים שתקפו את משטרת ניו יורק , בזזו חנויות וביצעו מעשי וונדליזם שונים. מפגין אחד נהרג, 118 נפצעו ו465ו-465 נעצרו. באותו קיץ התקיימו מהומות אלימות גם ב[[פילדלפיה]] בנסיבות דומות. מהומות אלה היו בקנה מידה קטן לעומת המהומות שהתרחשו ב-1965 ולאחריה.
 
הממשל בוושינגטון הגיב בתכניתבתוכנית פיילוט שנקראה Project Uplift. אלפי צעירים בהארלם קיבלו עבודה בקיץ 1965. הפרויקט קודם בהשראת דו"ח של HARYOU שנקרא "צעירים בגטו". HARYOU לקחו חלק מרכזי בארגון הפרוייקטהפרויקט יחד עם National Urban League ועם כ-מאה ארגונים קהילתיים קטנים יותר. עם זאת משרות קבועות המבטיחות שכר מחייה היו מחוץ להישג ידם של שחורים צעירים רבים.
 
===המפלגה הדמוקרטית החופשית במסיסיפי 1964===
===המצעדים מסלמה למונטגומרי 1965 ===
{{הפניה לערך מורחב|המצעדים מסלמה למונטגומרי}}
בשנת 1963, ארגון SNCC לקח על עצמו מבצע שאפתני של רישום תושבים בסלמה, [[אלבאמה]]. עד 1965 הרישום התקדם באיטויות רבה עקב התנגדות מצידו של השריף של סלמה, ג'ים קלארק (Jim Clark). לאחר בקשות מצד תושבים לסיוע של SNCC , הגיע [[מרטין לותר קינג]] לסלאמה כדי להוביל מספר צעדות. בצעדות אלה נעצר קינג, יחד עם 250 מפגינים נוספים. הצועדים המשיכו להתקל באלימות מצד המשטרה. בהמשך המשטרה הרגה את אחד המפגינים, ג'ימי לי ג'קסון ((Jimmie Lee Jackson, תושב של הישובהיישוב הקרוב Marion, ב-17 בפברואר 1965. מותו של ג'קסון גרם ל- James Bevel, המוביל של תנועת סלמה, ליזום תוכנית למצעד מסלמה למונטגומרי, בירת המדינה.
 
ב-7 במרץ, 1965, לפי תוכניתו של Bevel, החלה צעדה של 600 אנשים שנועדה לצעוד לאורך 87 קילומטרים מסלמה למונטגומרי.את המצעד הובילו פעיל זכויות האזרח [[ג'ון לואיס]] מSNCC והכומר הוסאה ויליאמס מה-SCLC‏SCLC. משהגיעו הצועדים לגשר [[אדמונד פטוס]] שעל נהר אלבמה, במרחק 6 רחובות מתחילת הצעדה, הם נתקלו במחסום של משטרת המדינה ושוטרים ממשרד השריף המקומי. השוטרים שחלקם היום רכובים על סוסים תקפו את הצועדים באלימות תוך שהם משתמשים בגז מדמיע, אלות ושוטים, והדפו את הצועדים בחזרה לסלמה. לואיס איבד את הכרתו ונגרר למקום מבטחים. לפחות 16 מבין הצועדים אושפזו. האירוע מכונה מאז "יום ראשון העקוב מדם". אלימות השוטרים נגד מפגינים שלווים שדורשים לממש את זכותם החוקתית להצביע בבחירות, שודרה בטלוויזיה וגררה תגובות מכל רחבי ארצות הברית. בעקבות התמונות הקשות שהופצו מהעימותים, רעיון ההפרדה הגזעית נקשר עם טרור בחסות מדינה המופנה בעיקר כנגד מיעוטים על רקע גזעני.
 
על מנת למנוע אירוע אלים נוסף פנה ארגון ה-SCLC לבית משפט בבקשה לערוך מצעד נוסף. הבקשה נדחתה ובית המשפט הוציא צו ביניים המונע מעריכת מצעדים נוספים עד לעריכת דיון נוסף. ב- 9 במרץ הוביל מרטין לותר קינג מצעד של 2,500 מפגינים, ההפגנה יצאה אל גשר אדמונד פטוס שם נערך טקס דתי קצר והמפגינים חזרו לסלמה. בערב התקיפו פעילי [[קו קלוקס קלאן]] 3 כמרים לבנים שהשתתפו באירוע. אחד הקורבנות, ג'יימס ריב, כומר מכנסיית [[אוניברסליזם אוניטריאני|האוניברסליזם יוניטריאני]] מ[[בוסטון]], מת מפצעיו בבית החולים בברמינגהאם, לשם נלקח מיד לאחר התקרית מחשש שבית החולים המקומי בסלמה יסרב לטפל בו.
 
ב- 16 במרץ פסק בית המשפט לטובת ארגוני זכויות האדם וקבע כי יש לאפשר את המצעד, וב-21 במרץ יצאו 8,000 מפגינים ובהם גם מרטין לותר קינג בצעדה מסלמה למונטגומרי. ב-24 במרץ הגיעו אלפי המפגינים לשולי העיר מונטגומרי וחנו ללילה באירוע שהפך למופע אומנותי של אמנים אמריקאים שהצטרפו לשורות המפגינים. ב-25 במרץ יצאו 25,000 מפגינים אל בניין הממשלה של אלבמה ושם נשא מרטין לותר קינג דרשה הידועה בשם "עד מתי, עוד מעט". בערבו של אותו יום, ארבעה פעילים של הקו קלוקס קלאן ירו והרגו את Viola Liuzzo, פעילה לבנה ואם לחמישה, שהסיעה צועדים בחזרה אל סלמה.
===קמפיין האנשים העניים וההתנקשות במרטין לותר קינג 1968===
{{הפניה לערך מורחב|רצח מרטין לותר קינג}}
במרץ 1968 הזמין הכומר James Lawson הזמין את קינג לממפיס, טנסי כדי לתמוך בשביתה של עובדי סניטציה. העובדים פתחו במאבק לייצוג בידי ארגון עובדים לאחר ששני עובדים נהרגו בתאונת עבודה. קינג ראה במאבקם חלק חשוב בקמפיין למען אנשים עניים שהוא תכנן.
 
ב-3 באפריל קינג נשא דרשה שהפכה למפורסמת בשם "[[הייתי על פסגת ההר]]" (I've Been to the Mountaintop) שבה הוא מציג את חזונו לחברה אמריקאית אחרת. יום לאחר מכן, ב-4 באפריל 1968 נרצח קינג ביריה. בימים הבאים התפרצו מהומות בשכונות של שחורים במעל 110 ערים בארצות הברית, ובמיוחד בשיקאגובשיקגו בולטימור ובבירה וושינגטון.
 
יום לאחר לווייתו של קינג, ב-8 באפריל, הובילה אשתו, [[קורטה סקוט קינג]] ושלושה מילדיו, מצעד של כ-20,000 איש ברחובות ממפיס. שלטים שהיו במצעד כללו אמרות כמו "כבדו את קינג: הפסיקו את הגזענות" ו" צדק לעובדים עכשיו". שומרים מהמשמר הלאומי בליווי של טנקים שמרו על בטחוןביטחון הצועדים יחד עם מסוקים שחגו מעליו. ב-9 באפריל קורטה קינג הנהיגה מצעד נוסף של 150,000 צועדים בצעדת לוויה ברחובות אטלנטה. כבודה עורר אומץ ותקווה בקרב רבים מחברי התנועה, ומיצבו אותה כמובילה החדשה במאבק לשוויון גזעני.
 
===חוק זכויות האדם של 1968===
 
==אישים==
===מרטין לותר קינג===