הדבר מעיד על עצמו – הבדלי גרסאות

המשפט הישראלי לקח עמדה זו, התומכת במעמדו העצמאי של הכלל, צעד אחד קדימה, בכך שהכיר בכלל כמאפשר לתובע להוכיח את התרשלותו של הנתבע באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא. נסביר טענה זו. ברגיל, תובע ב[[משפט אזרחי]] אינו יכול לבסס את תביעתו אך ורק על ראיות סטטיסטיות, אלא נדרש להביא ראיות ספציפיות המייחסות לנתבע מעשה/מחדל מסוים שבגינו יש לראות אותו כחייב בדין. בספרם טוענים פורת ושטיין כי במקרים בהם אין בנמצא ראיות ספציפיות להוכחת התרשלותו של הנתבע, מאפשר התנאי השלישי לכלל, דהיינו, תנאי עודף ההסתברות לגרסתו של התובע, להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע על ידי שימוש בראיות סטטיסטיות, שכל תפקידן הוא לסווג את המקרה לקטגוריה כללית של רשלנות, ובלבד, שהנכס שגרם לנזק היה בשליטת הנתבע. גישה זו אומצה בפסיקת בין המשפט העליון בפסקי הדין בעניין '''שטרנברג''' ו'''סולן'''.

 

 

==התפתחות היסטורית==