אסון הפאטריה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 2:
[[קובץ:Sinking of the Patria (1940).jpg|שמאל|ממוזער|268px|פאטריה שוקעת בנמל חיפה]]
[[קובץ:Patria ruins.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שרידי הפאטריה ב[[מוזיאון ההעפלה וחיל הים]] בחיפה, 2009]]
'''פַּאטְרִיָּה''' (ב[[לטינית]]: '''Patria''', '[[מולדת]]') הייתה [[אוניה|אוניית]] גירוש [[בריטניה|בריטית]] שרוכזו עליה [[העפלה|מעפילים]] משלוש אוניות שנתפסו בנובמבר [[1940]], ליד חופי [[ארץ ישראל]], במטרה לגרשם ל[[מאוריציוס]]. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה "[[ההגנה]]" [[פצצה]] באונייה בעת שזו עגנה ב[[נמל חיפה]], במטרה לגרום לה נזק קל; אך הנזק היה גדול מהמתוכנן, והאונייה [[טביעה (כלי שיט)|טבעה]] ב-[[25 בנובמבר]] [[1940]]. עקב כך טבעו למעלה מ-
==הרקע לפרשה==
שורה 20:
עם תחילת מלחמת העולם השנייה העדיפו [[המוסדות הלאומיים|המוסדות הציוניים]] לשתף פעולה עם הבריטים ולהמעיט בעלייה בלתי-לגאלית (על-פי נוסחתו של [[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]], שאומצה: "מלחמה בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר"); זאת, כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי הבריטי, ומתוך מטרה לזכות בתמיכה בריטית במאבק שהתחולל מול ה[[ערבים]] על שטחי [[ארץ ישראל]]. פעולת חבלה באונייה בריטית נחשבה באותו זמן כצעד חריג. למרות זאת, קיבלה הפעולה את אישור המוסדות. [[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]] שהה בחוץ לארץ באותה עת, וראשי "ההגנה" קיבלו את אישורו של [[משה שרת]]וק לפעולה.{{הערה|"בהנהלת [[הסוכנות היהודית|הסוכנות]] והנהגת "ההגנה" הוחלט שיש לפגוע באוניית-הגירוש..." ([[שאול אביגור]], [[יצחק בן-צבי]], [[אלעזר גלילי]] ואחרים (ערכים); העורך הראשי: [[בן ציון דינור]], '''ספר תולדות ההגנה''', כרך ג', תל אביב: [[עם עובד]], 1972, חלק ראשון: פרשת פאטריה, עמ' 152–155. וכמקור ל-״בהנהלת הסוכנות״, במכתבו מ-29.4.51, כותב [[משה שרת]] ל[[מאיר מרדור|מאיר (מוניה) מרדור]] בקשר להופעת הספר "שליחות עלומה": "קראתי את הפרק (על "פאטריה") בנשימה עצורה וחייתי מחדש את הגבורה והאסון כאחד, כמי שהאחריות לאותם הקרבנות היקרים העיקה ותעיק על מצפונו תמיד וכמי שמעולם לא ניחם על האישור שניתן אז"; '''שם''', כרך ג', חלק שלישי: הערות ומקורות, עמ' 1633.}}
האחריות לביצוע משימת החבלה באונייה הוטלה על [[שאול אביגור|שאול מאירוב]], מפקד [[המוסד לעלייה ב']]. את הפעולה ביצעה יחידה לפעולות מיוחדות של ההגנה בראשותו של [[יצחק שדה]]. [[מאיר מרדור|מאיר (מוניה) מרדור]], איש היחידה, עלה לאונייה בכיסוי של טכנאי שבא לתקן את תנור האפייה שהתקלקל, ומסר לאנשי תנועת "[[החלוץ]]" שהיו על ה"פאטריה" מטען חבלה במשקל של ק"ג אחד, שנועד לפעור חור קטן באחת מדפנות האונייה. "הנהגת" האונייה שקלה את הדבר והחליטה להפעיל את מטען החבלה מתוך אמונה כי לא נשקפת לנוסעים סכנה. לימים היו שהעידו שהזהירו שמסוכן להניח את הפצצה בדופן ולא ליד המכונות, אך לא שעו לאזהרותיהם{{הערה|שם=זיסקינד}}.
בבוקר ה-[[25 בנובמבר]] הופעל מטען החבלה, כאשר חלק גדול מהמעפילים ידעו על כך והיו מוכנים לקפיצה לים. הדף המטען, שתוכנן ליצור חור קטן בדופן, קרע את כל לוח הפלדה של דופן האונייה. החור הגדול שנפער בספינה גרם לשקיעתה על צִדהּ בתוך כרבע שעה בלבד; חלק מהנוסעים נלכדו וטבעו בתאים שבספינה, וחלקם טבעו בעת שניסו להימלט מהאונייה הטובעת ולשחות אל החוף ואל הספינות והסירות שבאו לעזרת הניצולים.
שורה 36:
221 מהנספים הובאו לקבורה ב[[בית הקברות חוף הכרמל]] בחיפה.{{הערה|{{דבר||כשנתבע חיי קוממיות לעם ישראל בארצו נעשה זאת גם בשמכם, חללי "פטריה"!|1942/06/22|00120}}.}} עד ה-3 באוגוסט 1941 נקברו 216 נספים, מתוכם 19 נקברו כאלמונים{{הערה|{{הבוקר||מצבה לחללי פטריה|1941/08/17|00423}}}}. עוד 52 אנשים נחשבו לנעדרים{{הערה|{{דבר||על קברי קרבנות "פאטרה" הטרופה|1941/08/17|00405}}}}. בחלק מההלוויות השתתפו רק אנשי החברה קדישא{{הערה|{{הבוקר||אתמול לא נמשו גוויות קרבנות "פטריה"|1940/12/26|00403}}}}. בנוסף לגופות שנמשו מהאונייה נפטרו 14 ניצולים במחנה המעצר בעתלית{{הערה|שם=עלהמשמר10|{{על המשמר||עשר שנים לטיבועה של פאטריה|1950/11/26|00203}}}}.
מספרים שונים נתנו לגבי הסך הכולל של הנספים באסון. בדו"ח לועדת החקירה של האו"ם ציינה ממשלת המנדט את המספר 252{{הערה|{{המשקיף||ההעפלה והטרור היהודי|1947/07/24|00202}}}}. בעשור לאסון ציין חרות את מספר הנספים כ-276{{הערה|{{חרות||זכר חללי פטריה הועלה בנמל חיפה|1950/11/27|00400}} - המספר 276 כולל את כל הנעדרים והנספים מההודעה הראשונית, ואינה כוללת את 14 המתים במחנה עתלית, בעיקר מטיפוס.}}. ב"אלבום העולים" שהוצאה על ידי הסוכנות היהודית ניתן מספר הנספים כ-257 מן המעפילים{{הערה|[[חיים גורי]] ו[[שמואל שניצר]], '''אלבום העולים''', הסוכנות היהודית והוצאת מסדה, ירושלים - תל אביב}}. [[תום שגב]] כותב שהאסון "עלה בחייהם של קרוב ל-300 מהעולים"{{הערה|שם=שגב|תום שגב, '''ימי הכלניות''', כתר 1999, עמ' 372}}. בנוסף, למעפילים מתו שני שוטרים באסון{{הערה|[http://www.policerollofhonour.org.uk/forces/colonial/palestine/bpp_roll.htm British Members of the Palestine Police Force who were Killed or Died during or as a result of Service Overseas], National Police Officers Role of Honour{{ש}}{{הבוקר||עוד שתי גוויות נמשו מ"פטריה"|1941/05/19|00309}}}}. בעיתונות הובא שאנשי הצוות "הצליחו להציל את עצמם בעוד מועד"{{הערה|שם=עדותהאחות}} למעט איש צוות ערבי אחד שנפצע{{הערה|במקורות מאוחרים שונים נטען שבאסון מתו 50 אנשי צוות, שוטרים וחיילים בריטים, אך טענה זאת לא תואמת את העדויות מהארוע.}}. בכתבה ב[[מעריב]] במלאת 45 שנים לאסון נכתב שנספו כ-250 מעפילים אך המספר המדוייק לא ידוע{{הערה|שם=זיסקינד|{{מעריב|ראובן זיסקינד|התינוקת של "פאטריה" הגיעה בסלסלה לחוף|1985/11/22|02000}}}}.
==ועדת חקירה==
| |||