פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
{{ציטוט|תוכן= "אל תכה בחזרה או תקלל אם הותקפת. אל תצחק. אל תנהל שיחות עם מנהל הקומה (floor walker). אל תעזוב את מושב הכיסא עד שתקבל רשות ממנהיג הקבוצה. אל תחסום כניסות לחנויות מבחוץ ולא מסדרונות בפנים. הראה שאתה אדיב וידידותי בכל עת. שב ישר; והסתכל תמיד לכיוון הדלפק. אנא דווח על כל תקרית חמורה למנהיג שלך. הפנה אנשים שמבקשים מידע למנהיג שלך בצורה מנומסת. זכור את תורתם של [[ישו]], [[מוהנדס קרמצ'נד גנדי|גנדי]] ו[[מרטין לותר קינג]]." }}
 
טכניקת מחאת-ישיבה לא הייתה דבר חדש. בשנת 1939 ארגן עורך הדין השחור Samuel Wilbert Tucke מחאת-ישיבה בספרייה ב[[אלכסנדריה (וירג'יניה)|אלכסנדריה]] , [[וירג'יניה]] שהייתה אז בעלת הפרדה גזעית. בשנת 1960 הטכניקה שימשה כדי למקד את תשומת הלב הציבורית לתנועת המחאה. במרץ 1960 קבוצה של שישה סטודנטים מ-Atlanta University Center, פרסמה מסמך בשם "בקשה לזכויות אדם" (An Appeal for Human Rights) כפרסומת על פני עמוד שלם, במספר עיתונים מרכזיים במדינה, בו הביאו מחאה על סוגי הפליה שונים ב[[אטלנטה]] וב[[ג'ורג'יה]].{{הערה|[http://www.crmvet.org/docs/aa4hr.htm נוסח המסמך An Appeal for Human Rights]}} באותו חודש הקימה הקבוצה תנועת סטודנטים בשם Atlanta Student Movement והחלה מחאות ישיבה. עד סוף שנה זו, מחאות ישיבה התפשטו לכל מדינות הדרום וגם למספר מדינות אחרות כמו [[נוואדה]], [[אילינוי]] ו[[אוהיו]] שהפלו נגד שחורים.
 
מחאות ישיבה התמקדו לא רק בדוכני ארוחת צהריים, אלא גם בפארקים, בחופי-רחצה, בספריות, באולמות קולנוע, במוזיאונים, ובמתקנים ציבוריים אחרים. באפריל 1960 פעילים שהובילו מחאות כאלה הוזמנו לכנס באוניברסיטת Shaw שהייתה אז אוניברסיטה לשחורים בלבד בקרוליינה הצפונית. כנס זה הוביל ליצירת ארגון "וועדת התאום לסטודנטים לא-אלימים" SNCC. ארגון זה קידם את הפעילות של עימות לא-אלים הלאה, והחל לארגן את נסיעות החופש. מפני שחוקת ארצות הברית הגנה על המסחר בין מדינות, הם החליטו לקרוא תגר על ההפרדה על ידי צוותים מעורבים מבחינה גזעית, שיסעו ממדינות הצפון למדינות הדרום.