מטרד ליחיד – הבדלי גרסאות

 

על פי גישת [[הניתוח הכלכלי של המשפט]], נועדו דיני הנזיקין לשמש תחליף להסדר הפרטי אליו צפויים היו להגיע המזיק והניזוק מלכתחילה, לפני התרחשות הנזק לניזוק. הצורך בתחליף להסדר הפרטי נובע מהוצאות העסקה הגבוהות להן חשופים הצדדים, אשר ברוב המקרים אינם מכירים זה את זה טרם נגרם הנזק וקמה העילה לתביעה. ההסדר המשפטי בא לתקן את "כשל השוק" באמצעות כללי אחריות, אשר באים לשקף את המצב כפי שהיו מגיעים אליו הצדדים באופן "פרטי". כללי האחריות מניחים רמת נזק מסוימת, שחריגה ממנה תוביל לקביעה שהנזק, במקרה שלנו המטרד, הנו לא סביר ועל כן יש לפצות את הניזוק. {{ש}}

סכנה נוספת טמונה בתובע סחטן (hold out [[בעיית הסחטן]]): תובע כזה ידע שבמקרה של תביעה בגין מטרד תהא ידו על העליונה ולכן יוכל לסחוט את הנתבע ולדרוש פיצויים מוגזמים תמורת אי-הגשת תביעה מצדו. בפסק הדין '''אתא נ' שוורץ''' דן בית המשפט העליון בסוגיית הנזק הכלכלי מן המטרד לעומת הנזק הלא-כלכלי, ונראה כי בשקלול הנתונים שלפניו, הנזק הלא-כלכלי מקבל עדיפות על פני זה הכלכלי. אימוץ גישה זו, בה למעמד המוסרי של המטרד יש יתרון על פני הנזק הממשי לו הוא גורם, יוצר מצב מסוכן בו תובע דווקני עלול לסכל פעילות רצויה של נתבע, למרות שפיצוי יכול היה לפתור את הבעיה בצורה המיטבית. {{ש}}

סעיף 74 לפקודת הנזיקין בא להתמודד עם הקושי שנוצר. לשון הסעיף אומרת: {{ציטוטון|"בית המשפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים"}}. מכאן אנו למדים כי המחוקק זיהה את הסכנה הקיימת בהענקת עדיפות לפן המוסרי של מטרד על פני הפן הכלכלי. עם זאת, בסעיף קיימים שני מושגי שסתום, שבכל אופן מותירים את ההחלטה בידי בית המשפט. לא מצוין בפקודת הנזיקין מהו נזק קטן או איזו תביעה היא בגדר התעמרות בנתבע. וכף אנו חוזרים שוב אל נקודת המוצא, בה בפני השופט עומדת ההכרעה בין הצד המוסרי והצודק של המטרד לבין ההיבט הכלכלי. בפרשת אתא נ' שוורץ, בית המשפט היה בדעה שאימוץ גישה שנוטה לצד הכלכלי, כלומר מתן עדיפות לפיצויים על פני מתן ציווי, יהיה בו משום סיכול של גישת המחוקק שטרח לכלול את המטרד בין אבות הנזיקין והביע בזה את דעתו שגרימת מטרד היא מעשה אסור שיש למנעו.{{ש}}