אבו ד'ר אלע'פארי – הבדלי גרסאות

מסופר עליו שהוא תמיד שאף אל האמת, ושהוא אף היה עובד את [[אללה]] בתקופת [[קדם-אסלאם|הג'הליה]], מה שאומר שהוא הפנה את גבו ל[[פגניות|עבודת האלילים]], והפנה את פניו אל עבר [[מונותאיזם]]. לכן, כאשר הוא שמע על הופעתו של הנביא אשר דחה את האלילים ואת עבודתם, ואשר קרא והזמין את האנשים אל עבודת אל אחד, הואאבו ד'ר לא היסס, ומיד החיש את צעדיו במטרה למצוא ולפגוש את הנביא המדובר<ref>{{צ-ספר|מחבר=Mubārakfūrī, Ṣafī al-Raḥmān.|שם=Ar-Raheeq Al-Mak̲h̲tūm = the sealed nectar : biography of the noble prophet|מקום הוצאה=Riyadh, Saudi Arabia|מו"ל=Dar-us-Salam|מהדורה=Rev. ed|שנת הוצאה=2002|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/223400876|oclc=223400876}}</ref>.

בנחישות ותקווה הוא פנה לכיוון [[מכה]]. הקושי של מסעו, וחולות המדבר הלוהטים, הסבו לו כאב וסבל. יחד עם זאת, היעד שהוא שאף להשיג גרם לו לשכוח את כאבו.

אם תושבי מכה ידעו שהוא הגיע על מנת לחפש את ההנביא [[מוחמד|נביא מוחמד]] ולהקשיב לו, הם היו קורעים אותו לגזרים. הוא לא חשש להיקרע לגזרים, אך לא לפני שהוא יפגוש את האדם שלשם המפגש איתו הוא חצה את המדבר הלוהט, וזה שלשמו הוא היה מוכן לאחר מכן לסכן אף את חייו, מפני שהוא האמין בו, והיה משוכנע ביושר שלו, ובאמת שבמסר שלו.

לבסוף, הוא הודרך אל המקום שבו הוא יכול היה לפגוש את מוחמד<ref>{{צ-ספר|מחבר=Hazleton, Lesley, 1945-|שם=The first Muslim : the story of Muhammad|מקום הוצאה=New York|מו"ל=Riverhead Books|שנת הוצאה=2013|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/801926756|oclc=801926756}}</ref> .

בוקר אחד הוא הלך לשם ומצא את הנביא יושב לבדו. הוא פנה אליו ואמר "בוקר טוב!", אז הנביא השיב "ועליך השלום". אבו ד'ר אמר "תשיר לי קצת ממה שאתה שר". הנביא אמר "זאת לא [[שירה|פואמה]] אשר ניתן לשיר, אלא [[הקוראן|קוראן]] קדוש". אבו ד'ר אמר "אז תקריא לי". הנביא קרא לו בעודו מקשיב. לא עבר זמן רב עד שאבו ד'ר צעק "אני עד שאין אלוהים מלבד אללה ושמוחמד הוא שליחו ונביאו!". הנביא שאל אותו "מהיכןמאין אתה?". אבו ד'ר ענה לו "אני מע'יפאר". חיוך רב התפשט על שפתיו של הנביא , ופניו התמלאו בזוהר ופליאה. לצד זה, חייך גם אבו ד'ר, מפני שהוא ידע הסיבה לפליאתו של הנביא היא שזה אשר עומד לפניו ובדיוק קיבל את האסלאם, היה מע'יפאר. השבט הזה ששמו ע'יפאר, היה בעל מוניטין שלילי, והיה ידוע לשמצה כמקום עשיר בשודים ושודדים. תושביו היו נודעים לשמצה בגניבות, והיו ידועים כבני הברית של החשכה והאופל. אוי לזה אשר היה בטעות נופל לידיהם בחשכת הלילה. הנביא הרים את עיניו בתדהמה, בגלל המוניטין הרע של ע'יפאר. אז הוא אמר "אללה מדריך את אשר ירצה"<ref>{{צ-ספר|מחבר=Armstrong, Karen, 1944-|שם=Muhammad : a biography of the prophet|מקום הוצאה=[San Francisco, Calif.]|מו"ל=HarperSanFrancisco|מהדורה=1st U.S. ed|שנת הוצאה=1992|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/24846478|oclc=24846478}}</ref>.

אבו ד'ר קיבל את האסלאם באופן מידי. בין המתאסלמיםמיידי, הואוהיה היה מספר חמשהחמישי או שש,השישי מהמבין שהוא התאסלם ממש בימים הראשונים של האסלאם. התאסלמותו אכן הייתה מוקדמתהמתאסלמים. כאשר הוא אימץ את האסלאם, הנביא מוחמד היה עדיין לוחש בשקט ובסוד את הקריאה אל האסלאם, לעצמו ולחמישהולחמשת הראשונים שהאמינו בו<ref>{{Cite news|url=http://en.wikishia.net/view/Abu_Dhar_al-Ghifari|title=Abu Dhar al-Ghifari|newspaper=WikiShia|language=en|access-date=2018-03-29}}</ref>.

אבו ד'ר לא יכול היה לעשות דבר מלבד לשאת את האמונה בלבו, לעזוב בשקט את מכה, ולשוב אל השבט שלו. יחד עם זאת, הוא היה בעל מזג חם וחסר מנוחה. הוא כאילו נברא על מנת למרוד בשקרים. כעת הוא ראה את השקר ממש לנגד עיניו, כערמת אבנים הבנויות אחת על השנייה. עבודת האלילים הייתה קיימת הרבה לפניו. אנשים נהגו להשתחוות להם ולזעוק "אנחנו לשירותכם! אנחנו לשירותכם!". הוא באמת היה שמח מלחישתו של הנביא באותם הימים, אך הוא העדיף זעקה גדולה אשר תכריז על האסלאם באופן פומבי.

מיד לאחר קבלת האסלאם, הוא פנה אל הנביא ושאל אותו "שליח אללה, מה אתה מצווה עלי לעשות?". הנביא השיב "תשובחזור אל השבט שלך, עד שתקבל ממני הוראה אחרת". אבו ד'ר הצהיר: "אני נשבע בזה אשר נשמתי בידיו, לא אשוב עד שאכריז על האסלאם בקול תרועה בתוך המסגד!".

ההכרזה הזאת נעשתה על ידי אדם זר, אשר אין לו קרובים, הגנה או מוניטין במכה. הוא פעל מתוך הנחישות והדבקות שלו, אפילואף שהואעל פי ידעשידע מה עומד לקרות. הוא הוקף בעובדי אלילים, אשר הכו אותו עד שהוא התמוטט. החדשות הללו הגיעו אל דודו של הנביא , אשר הגיע במהירות אך לא יכול היה להציל את אבו ד'ר, אלא באמצעות טריק מתוחכם. דודו של הנביא אמר לעובדי האלילים: "{{ציטוטון|בני קורייש! אתם סוחרים, ונתיבי המסחר שלכם עוברים בע'יפאר, והבחור הזה הוא בן השבט שלהם. תיזהרו,היזהרו הואשמא עשויהוא להסיטיסיט אותם נגדכם, ולדחוףוידחוף אותם לשדוד את השיירות שלכם בעודכם עוברים שם"}}. בעקבות כך, הם מיד החלו לחזור לעשתונות, ועזבועזבו אותו לנפשו. לאחר שהוא טעם את מתיקות הסבל למען אללה, אבו ד'ר לא היה מוכן לעזוב את מכה לפני שהואשיקבל יקבלממנה עוד קצת.

יחדביום שלמחרת, ויש שאומרים שהיה זה באותו היום, פגש אבו ד'ר בשתי נשים מקיפות סביב שני אלילים, ומתפללות אליהם. הוא נעמד מולם וביזה את האלילים שלהם. הנשים החלו לצעוק בחוזקה, וגברים מיהרו לשם והכו אותו מיד עד שהוא התעלף. כאשר חזרה אליו הכרתו, הוא שב לצעוק שאין אלוהים מלבד אללה ושמוחמד הוא שליחו. הנביא מוחמד הבין את טבעו של חסידו החדש ואת יכולתו המדהימה להתמודד עם שקר<ref>{{צ-ספר|מחבר=Lings, Martin|שם=Muhammad: his life based on the earliest sources|מקום הוצאה=Rochester, Vt.|מו"ל=Inner Traditions|מהדורה=2nd U.S. ed|שנת הוצאה=2006|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/74671905|oclc=74671905}}</ref>. עם זאת, הזמן להצהרה פומבית שלעל המסר עוד לאטרם הגיע, אז שוב הוא הורה לאבו ד'ר לשוב לחיק משפחתו בשנית, ולהמתין עד שהוא ישמע את ההכרזה על הדת החדשה, ואז יגיע הזמן שלו לפעול.

=== תחילת הפצת המסר ===

כך, שב אבו ד'ר לחיק משפחתו ולשבטו, וסיפר להם על הנביא אשר קורא לאנשים לעבוד את אללה האחד והיחיד, ואשר מדריך אותם למוסר נעלה. כתוצאה מכך, בני שבטו החלו לקבל את ה[[אסלאם|האסלאם]] בזה אחר זה.

בני שבט ע'יפאר לא הספיקו לו, והוא פנה לבני שבט אסלים, כדי להפיץ שם את אור האסלאם. הזמן חלף, והנביא היגר ל[[אל-מדינה|אלמדינה]], ושם, ביחד עם המוסלמים, הוא השתקע. יום אחד, העיר קיבלה בברכה שיירה של אנשים ופרשים. קול הצעדה שלהם היה כל כך רם, עד כי אם הם לא היו צועקים בשבחו של אללה, הצופה מהצד היה חושב שזה הוא צבא של עובדי אלילים אשר מבצע פלישה.

התהלוכה האדירה נכנס לאלמדינה, כשהיעד שלהם היה [[מסגד הנביא|מסגדו של הנביא]] . הצעדה הורכבה משני שבטים, שבט ע'יפאר, ושבט אסלים. אבו ד'ר עזר להם להגיע כמוסלמים, כולם, גברים, נשים, מבוגרים, צעירים, ואפילו ילדים. לא היה צל של ספק: תדהמתו של הנביא גברה.

בעבר הרחוק, הנביא נדהם כאשר הוא ראה את אחד משבט ע'יפאר מתאסלם, והוא ביטא את פליאתו בכך שהוא אמר שאללה מדריך את מי שהוא רוצה. אך כעת, כל השבט הגיע כמוסלמים. במשך כמה שנים, כל השבט חי תחת דגלו של האסלאם, מפני שאללה הדריך אותם באמצעות אבו ד'ר, וכעת הם הגיעו ביחד עם בני השבט אסלים<ref>{{צ-ספר|מחבר=Hamid, Abdul Wahid.|שם=Companions of the prophet|מקום הוצאה=Leicester, UK|מו"ל=Mels|מהדורה=New rev. ed|שנת הוצאה=1998-|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/40701137|oclc=40701137}}</ref>.

אבו ד'ר, מהמפיצים הבולטים והמובילים של האסלאם, היה עקשן, בלתי מתפשר, וקשה להבסה. אומץ, עוז ותעוזה, היו המהות של אבו ד'ר כל חייו. הוא תמיד היה ישר ואמין ונאמן. לא ניסה להשלות את עצמו, ולא את סביבתו, ולא נתן גם לאחרים להוליך אותו שולל. אמינותו לא הייתה דוממת, ועל פי אמירתו של אבו ד'ר, "אמינות היא לעולם לא דוממת". הנביא יכול היה לצפות את כל הקשיים שאבו ד'ר עשוי לחוות בעתיד שלו בגלל עומק היושר שלו ועוצמת אמינותו, לכן הוא תמיד יעץ לו והורה לו להתאזר בסבלנות. הנביא שאל אותו פעם "אבו ד'ר, מה תעשה אם תהיה עד לזמן שבו השליטים יתנהגו באופן מושחת עם השלל של הקרב?", ענה אבו ד'ר "אני נשבע באללה! אני אכה אותם בחרב שלי!". אמר לו הנביא " האם עלי להדריך אותך למשהו טוב יותר? התאזר בסבלנות עד שתפגוש אותי". מדוע הנביא שאל אותו את השאלה הזאת? שליטים? כסף? זה היה בגלל המטרה שלשמה אבו ד'ר עמד להקדיש את חייו, והבעיה שהוא עשוי לחוות עם החברה בעתיד. הנביא ידע את זה, לכן הוא שאל אותו את זה, על מנת לתת לו עצה חשובה "התאזר בסבלנות עד שתפגוש אותי". לכן, אבו ד'ר הקשיב לנביא , ולא שלף את החרב נגד אותם מפקדים ושליטים מושחתים אשר נהגו בשחיתות בכסף, ולקחו לעצמם את הכסף הציבורי. אך יחד עם זאת, הוא לא נשאר בשקט, ולא נתן להם מנוחה. למרותעל אף שהנביא אסר עליו להפנות את חרבו נגדם, הוא לא אסר עליו להפנות כלפיהם את לשונו החדה, וזה מה שהוא אכן עשה. התקופה של הנביא , ו[[אבו בכר|אבו בכר הצדיק]], ו[[עומר בן אל-ח'טאב|עומר]], עברה בהתעלות מוחלטת מעל כל הפיתויים החומריים. אפילו הנשמות הכי חמדניות לא יכלו למצוא פתח, ולו הקטן ביותר, למימוש תאוות הנפש החמדניות שלהם. בימים ההם, לא הייתה שום שחיתות שאבו ד'ר יכול היה להתנגד לה במילותיו החדות. כל זמן שעומר היה חי, כל המוסלמים, כולל השליטים, המושלים, ואפילו העשירים ביותר, חיו חיים צנועים ופשוטים. לכן אבו ד'ר חי באושר ורוגע, בלי בעיות, ועם שלווה פנימית, כל עוד שעומר היה השליט. לא היה דבר שאבו ד'ר שנא יותר מ[[שחיתות]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=Hamid, Abdul Wahid.|שם=Companions of the prophet|מקום הוצאה=Leicester, UK|מו"ל=Mels|מהדורה=New rev. ed|שנת הוצאה=1998-|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/40701137|oclc=40701137}}</ref>. יחד עם זאת, גם המנהיג הדגול ביותר נאלץ לעזוב את העולם יום אחד, ולהשאיר מאחוריו פער אדיר, אשר גרר תגובות בלתי צפויות בעליל. בזמן ההוא, תאוות הבצע החלה לצוף מעל פני השטח, ואבו ד'ר ראה בזה סכנה אדירה. הרצון לתהילה אישית עמד להחליף את הרצון לתהילתו של אללה. שחיתות, מונופול, ניצול, עושק, דיכוי, עוול, כל זה החל להראות באופק. אבו ד'ר הבין את הסכנה הגדולה שמתקרבת, ולכן הוא ישר שלף את חרבו הבלתי מנוצחת ונופף אותו לעבר החברה המושחתת. אך, מיד הוא נזכר בעצתו של הנביא , ולכן הוא השיב את חרבו לנדן שלה. אבו ד'ר הבין שהתפקיד שלו הוא לא להילחם, אלא להתנגד. החרב לא הייתה הדרך לרפורמה ולשינוי. המילים הכנות והאמיצות היו הכלי והדרך לשינוי ורפורמה. לכן אבו ד'ר התנגד לכל האליטה אשר סגדה לתאוות הבשר, במילים, ולא בחרבות. הוא התייצב מולם, אחדבזה אחריאחר השניזה, עד תוך זמן קצר הוא הפך לסמל האופוזיציה והצדק החברתי, וההמונים החלו להתאסף סביבו, וכך הוא הפך למנהיגה של תנועת [[אופוזיציה]] אדירה ואימתנית<ref>{{צ-ספר|מחבר=Khālid, Khālid Muḥammad., خالد، خالد محمد.|שם=Men & women around the Messenger = Rijāl wa-nisāʼ ḥawla al-Rasūl : ṣuwar min ḥayāt al-Ṣaḥābah wa-al-Ṣaḥābīyāt|מקום הוצאה=El-Mansurah, Egypt|מו"ל=Dar Al-Manarah|שנת הוצאה=2003|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/182765535|oclc=182765535}}</ref>.

הנביא מוחמד אמר פעם "שאללה ירחם על אבו ד'ר. הוא צועד לבד, והוא ימות לבד, והוא יקום לתחייה לבד". 20 שנה לאחר מכן, אבו ד'ר נפטר ב[[מדבר]], לאחר שהוא צעד בדרך שאף אחד אחר לצעד בה, באופן כל כך מלא תהילה<ref>{{צ-ספר|מחבר=Khālid, Khālid Muḥammad.|שם=Men around the messenger|מקום הוצאה=Kuala Lumpur|מו"ל=Islamic Book Trust|מהדורה=New rev. ed|שנת הוצאה=2005|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/74459227|oclc=74459227}}</ref>.