אברהם גרנות – הבדלי גרסאות

 

==מדיניות קרקעית==

בשנת 1948 היה שותף לקביעת המדיניות ביחס לאדמות הכפרים הנטושים. גרנות התנגד בתוקף להצעות למכור לידיים פרטיות אדמות אלה, על פי חזונו במדינת ישראל לא יימכרו קרקעות הציבור ויישארו בבעלות הלאום לשם השגת חברה שיוויונית.{{הערה|מיכל אורן ­נורדהיים, [http://geography.huji.ac.il/.upload/STUDIES_XVI/XVI-Nordheim.pdf "והארץ לא תימכר לצמיתות"?]}} במהלך [[מלחמת השחרור]] תבע גרנות לאפשר לקרן הקיימת לרכוש את נכסי הנפקדים תמורת סכום שישולם להם במסגרת הסכם מדיני.{{הערה|שם=מיכל|מיכל אורן נורדהיים, גיבוש המדיניות הקרקעית ההתיישבותית של מדינת ישראל, 1948-1965, פרק 9}} גרנות האמין כי כיבוש צבאי לא כשלעצמו לא יקנה בעלות בקרקע ללא הליך חוקי של קניית האדמה מבעליה בכסף {{ציטוטון| הקרקע תפדה בכסף, בכסף רב, כי צורת פדיון זו היא אשר תקנה לנו זכויות חוקיות לגבי הקרקע שנגאלה כבר בדם בנינו}}. בפברואר 1948 כש[[דוד בן-גוריון]] הציע בשיחה עם יוסף ויץ כי הקרן הקיימת תרכוש אדמות הנגב לאחר שיכבשו על ידי [[ההגנה]] ויופקעו התנגד לכך גרנות באומרו כי {{ציטוטון|אין אנו חיים בימי הביניים והצבא איננו גונב אדמות. אם הבדווים של הנגב יחזרו למקומותיהם בתום המלחמה הם יקבלו את אדמתם בחזרה}}. עמדה זו של גרנות הייתה מנוגדת לזו של [[יוסף ויץ]] שלא ראה טעם בתשלום עבור קרקע המצויה כבר בידי המדינה וביקש לקק"ל רק אפוטרופסות עליה ולעמדת היועץ המשפטי של הקק"ל עורך הדין אהרן בן-שמש שביקש להפקיע את נכסי הנפקדים באמצעות חוק ה"מחלול" העות'מאני המאפשר הפקעת קרקע לא מעובדת.{{הערה|שם=מיכל}} עמדתו של גרנות היא שהתקבלה בדירקטוריון קק"ל ביולי 1948. גרנות היה מיוזמי העסקאות שהעבירו כמיליון וחצי דונם מאדמות הנפקדים לקרן הקיימת על ידי הממשלה לאחר קבלת [[חוק נכסי נפקדים]].