חרטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעיתים |
תגית: תו כיווניות מפורש |
||
שורה 35:
{{ציטוט|תוכן=הבעת החרטה המאוחרת אינה מתיישבת עם האופן בו ניהל הנאשם את הגנתו, כאשר כל חיצי ההגנה כוונו נגד המתלוננת, להכפשת שמה ולרמיסת כבודה ברבים, ובכלל זה הבאת שלוש עדות שקר שהוסיפו שמן לתבערה. עד עתה מהדהדת באוזננו הצעקה שצעק הנאשם למתלוננת, כאשר זו העידה כעדת הזמה, "את שקרנית". כיצד מתיישבת אמירה זו עם הפנמה וחרטה?! מלים יפות אין בכוחן למרק את הנעשה.
|מקור=פ 5461/06 מדינת ישראל נגד חיים רמון, ניתן ביום 29.3.07}}
שופט [[בית המשפט העליון]] [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] הבחין בין חרטה שבמעשה לחרטה שבדיבור:
{{ציטוט|תוכן=לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמוהו כטובל ושרץ בידו (תענית, ט"ז, א' ורש"י שם, ד"ה ואינו חוזר בו); אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתיים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזילה כעילה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק; משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות, כמו שהיושר הולך אחר הדין. משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תבענים ואינם תאוותניים כולי האי; לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור הפרצות ולחזק בדק החוק.
|מקור=ע"פ 395/75 מיכאל צור נגד מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 589}}
בדיון שהביא להקלת עונשו של השודד [[רוני ליבוביץ]], ניתן משקל רב לחרטתו, כפי שניכר בפסק דינו של המשנה לנשיא [[מנחם אלון]]:
| |||