גדר הצפון – הבדלי גרסאות

'''גדרגֶדר הצפון''' היא [[גדר תיל]] מבוצרת שהוקמה על ידי שלטונות [[המנדט הבריטי]] בצפון [[פלשתינה-א"י]], במסגרת המאבק ב[[המרד הערבי הגדול|מרד הערבי]]. הגדר הוקמה בשנת [[1938]] על ידיבידי פועלים יהודים, עובדי חברת "[[סולל בונה]]". לצד הגדר הוקמה שורה של [[מצודות טגארט]] ו[[פילבוקס]]ים. תוואי הגדר היה לאורך [[כביש הצפון]], ובהמשך מ[[מצודת כח]] ל[[כנרת]] ומדרום הכנרת ל[[ירמוך]], באופן שיישובי [[אצבע הגליל]] נותרו מחוץ לגדר.

על מידת ההצלחה של הגדר בדיכוי המרד הערבי ישנוניטש ויכוח. רבים הסבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת [[היישוב|היישוב העברי בארץ ישראל]], היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה שלובה 400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתח אותולפתחו, היווה אתגר של ממש לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגודריםהגוֹדְרִים, שהוטלה אףגם היא על היישוב העברי, הייתה אף היאכשלעצמה [[מבצע צבאי]] קשה,; שבהפעלתובהפעלתו צברה "[[ההגנה]]" ניסיון וידע ששימששלימים שימש אותה היטב במבחני העתיד. הקמת הגדר הייתה אחד המבצעיםממבצעי ההתיישבותייםהתיישבות והביטחונייםוהביטחון הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. מסכם [[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]] בספר זכרונותיוזיכרונותיו:

{{ציטוט|תוכן="צר המקום מלספר את פרטיפרָטי מבצע הקמת הגדר. מבצע מדיני וביטחוני שלא היה דוגמתו באותם ימים... העלילה שבמבצע הייתה העיקר: עליית אלף איש לגבול הצפוני, ההררי, הבלתי נודעהבלתי־נודע, הסבוך בצמחייהבצמחִיה פראית של שיחים דוקרניים, ללא ישוביִשוב יהודי באזור כולו, ללא ודאות היכן בעצם הגבול. הייתה זו אפופיאהאֵפּוֹפיה על כל פרטיה"

|מקור=דוד הכהן, '''עת לספרלסַפֵּר''', תל אביב, תשל"ד, 6969–70|אנגלית=}}

====הסכם סייקס -פיקו====

עד לימי [[המנדט הבריטי]] היו [[ארץ ישראל]], [[סוריה]] ו[[לבנון]] חלק מן [[האימפריה העות'מאנית]]. עוד במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]] פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: [[בריטניה]] ראתה ב[[ארץ ישראל]], החוףבחוף המערבי של [[המפרץ הפרסי]] והשטחובשטח שלימים נודע כ[[עיראק]] שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו [[צרפת]] תבעה דריסת רגל ב[[סוריה]], [[לבנון]], [[אסיה הקטנה]] ו[[תראקיה]].

על פי [[הסכם סייקס-פיקו]] בין הבריטים לצרפתים משנת [[1916]], נועדה [[ארץ ישראל]] להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית ישירה - [[עבר הירדן]] המזרחי, [[הנגב]] ומובלעת באזור בין מפרץ [[עכו]] ל[[מפרץ חיפה]] שתאפשר [[נמל]] בריטי לחופי [[הים התיכון]] ליצוא הנפט העתיד לזרום בצינור מ[[כירכוכ]], אזור בשליטה צרפתית - [[הגליל העליון]] וחלקו הגדול של [[הגליל התחתון]], לבין ליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של [[מעצמות ההסכמה]]. גבולו הצפוני של השטח ב[[ארץ ישראל המערבית]], שנועד להיות תחת חסות משותפת - השטח שלימים נודע כליבתה של [[פלשתינה-א"י]], - נקבע מעט צפוניתמצפון ל[[עכו]] באזור [[אכזיב]] וירד דרומה עד ל[[כנרת]], באזור [[טבחה]] ואילו; גבולו הדרומי נמתח בין [[עזה]] ל[[חברון]].

לאחר סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] לאורולאור העובדה שהבריטים כבשו את ארץ ישראל וסוריה ותרומת הצרפתים למאמץ הזה הייתה שולית, לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי [[הצהרת בלפור]], צידדה בהקמת [[בית לאומי לעם היהודי]] בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. [[התנועה הציונית]] הפקידה את דרישותיה הטריטוריאליות בידי [[ועידת השלום בפריז (1919)#קישורים חיצוניים|ועידת השלום בפריז]]: שבצפוןבצפון כללו את- השטח עד הנהר [[ליטני]], שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות [[נהר הירדן]]; ובמזרח השיקו דרישותיה ל[[מסילת הברזל החיג'אזית]] ב[[עבר הירדן המזרחי]] עד [[מפרץ עקבה]]. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מ[[אל עריש]] שלחופו הצפוני של [[חצי האי סיני]] ועד ל[[טאבה]] לחופו המערבי של [[ים סוף]].

לפי הסכם חדש מספטמבר 1919, הסכם דוביל, שערכו ביניהם [[לויד ג'ורג']], [[ראש ממשלת בריטניה]] ו[[ז'ורז' קלמנסו]] [[ראש ממשלת צרפת]], פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין [[ראש הנקרה]] לבין בואזיה ב[[עמק החולה]] (מעט צפונה מ[[איילת השחר (קיבוץ)|איילת השחר]] של ימינו). אולם השטח מקו זה וצפונה עד [[צור (לבנון)|צור]], הפך הלכה למעשה לשטח הפקר, ובו ארבע נקודות יהודיות מבודדות -: [[תל חי]], [[מטולה]], [[חמארה (כפר)|חמארה]] ו[[כפר גלעדי]], שכן הצרפתים לא ביססו את ריבונותם בו עד הקביעה הסופית של קו הגבול. ערביי המקום ניצלו את המצב כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי ה[[נוצרים]] באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות של [[בדואים]] פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, הותקפה במרץ [[1920]] [[מאורעות תל חי|תל חי]]. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על קביעת קו הגבול.

ב-[[23 בדצמבר]] 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת משטחישטחי [[הגליל]], והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת ה[[חרמון]]. הנימוק הצרפתישל צרפת היה שמירת אחדותם של ה[[מתואלים]] ה[[שיעים]] שישבו משני צדי נהר הליטני.

ב[[ועידת סן רמו|וועידת סן רמו]] אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באפריל [[1921]] הסכימו צרפת ובריטניה על ה[[גבול]] הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים על- פי מדידות מפורטות שתערכנהשתיערכנה. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי [[סטיוארט פרנסיס ניוקום|ניוּקוֹם]] (Newcombe), שפעלה בין מרץ 1921 לפברואר [[1922]] (ההסכם שנוסח בעקבות פעולתה נודע בשם [[הסכם ניוקום-פולה|הסכם ניוּקוֹם-פּוֹלֶה]]). כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון [[מפקד אוכלוסין]] על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי הכפרים המתואליםה[[מתואלים|מתואליים]] בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גםוכן תושבי מטולה וכפר גלעדי.{{הערה|1={{הארץ|יואב שטרן|מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד|1.1023765|30 ביולי 2005}}.}}

רק בשנת [[1924]] קיבללבש הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על מחצית משטחשטח הכנרת, ועל שטח באזור [[כפר בירעם]] (כיום: קיבוץ [[ברעם]]), והשיבה לעצמה את השטחים ב[[רמת הגולן]] ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא כיום [[גבולות מדינת ישראל|הגבול הבינלאומי המוכר]] בין המדינות הריבוניות [[ישראל]] ולבנון.

באפריל [[1936]] פרץ [[המרד הערבי הגדול]]. כבר משלביו הראשונים של המרד היה ברור שהצלחתו תלויה בסיוע שאותו יקבלושיקבלו המורדים מבחוץ. באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל [[פאוזי אל קאוקג'י]], יליד לבנון, ששימש כמפקדהמפקד הצבאי של המרד, ועמו מאות חמושים שחצו את הגבול מסוריה ומ[[ירדן]]. מאוקטובר 1936 ובמהלך שנת [[1937]] חלה הפוגה באירועים, עד רצח מושל הגליל, [[לואיס אנדרוס]], ב-[[26 בספטמבר]] 1937 בידי הערבים. רציחתו של אנדרוס סימנה שלב חדש ורצחני במרד. המורדים ניסו להשתלט על אזורים שלמים בארץ, ולהשליט שם את שלטונם. אזור הגליל ההררי, - שבו היו פזורים יישובים יהודיים מעטים בין יישובים ערביים רבים, ובו קבלוקיבלו המורדים אספקה רצופה של כוח אדם, תחמושת ונשק מתומכיהם בסוריה ובלבנון, - נראה מתאים להשתלטות כזו. ואכן, לקראת סוף שנת 1937 נראה היה כי הגליל צפוי ליפול לידי המורדים, ושטחים רבים בגליל אכן היו בשליטתם, כאשר הגבולות עם סוריה ולבנון פרוצים, ומשמשים לאספקת נשק וכוח אדם למרידה כולה. נראה כי הצלחתם של הבריטים בדיכוי המרד תלויה באופן שבו יצליחו להשתלט על צפונה של המדינה, ולמנוע מעבר אספקה וכוח אדם למורדים.

פנייהפנייתה של [[בריטניה]] לשלטונות ה[[צרפת]]ים לסיוע בסגירת הגבול לא הועילה. חלק ניכר מסמכויותיה השלטוניות של צרפת כבר היו נתונות כבר בידי המדינות העצמאיות סוריה ולבנון, שחשושרחשו אהדה למורדים. כמו כן חשו, אנשי הממשל הצרפתי חשו טינה נושנה כלפי הבריטים, שסירבו- האחרונים סירבו לסייע להם בדיכוי המהומות בסוריה בשנת [[1925]], - ומצאו כי עתה בידם להעניק לבריטים יחס דומה.{{הערה|1={{PalPost||The Fence Around Palestine - "Tegart's Wall"|1938/05/31|00600}}}}

לממשלהלממשלת הבריטיתבריטניה היה בשלב זה היו ניסיון וידע בדיכוי מרידות בשטחי שלטונה. ב[[מלחמת הבורים|מלחמת הבורים השנייה]], בתחילת [[המאה ה-20]], הצליחו הבריטים לדכא את לוחמי הקומנדו הבורים באמצעות חלוקת השטח לתאי שטח המגודרים ב[[גדר תיל]] (שימוש ראשון באמצעי זה, שהומצא אך בשנת [[1876]] ב[[ארצות הברית]] ושימש במיוחד לתיחום עדרי [[בקר]]), ושליטה בתאי השטח המבודדים. ברור היה כי את הגבול שבין ארץ ישראל, סוריה ולבנון יש לגדר ולתחם באופן שתתאפשר שליטה במעבר בין המדינות, ותופגן נוכחות אפקטיבית בריכוזי האוכלוסייה הערבים בגליל.