פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 7 בתים, לפני שנה
מ
←‏רצח בדין הפלילי בישראל: , אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים
 
===רצח בכוונה תחילה===
בחלק ניכר ממקרי הרצח מורשעים או מואשמים העומדים לדין על האמור סעיף (2). הרשעה לפי סעיף הזה היא הקשה ביותר לתביעה שכן על מנת להוכיח "כוונה תחילה", היא נדרשת להוכיח שלושה יסודות עובדתיים, כבסיס ליסוד הנפשי. ואלו הם:
* החלטה להמית
* הכנה
* העדר קינטור
בפסיקות בית המשפט בישראל פורשו יסודות העבירה בדרך כלל באופן המחמיר עם הנאשמים. כך, "כוונה תחילה" נתפרשה ככוונה המלווה את מעשה הרצח ולאו דווקא ככוונה שקדמה לו בזמן. יסוד ההחלטה נלמד מתוך נסיבות המקרה, אם מתוך הנסיבות ניכר שהייתה החלטה להמית - היסוד מתקיים ואין צורך בהכרזה מפורשת מצד הרוצח על החלטתו להמית את הקרבן. יסוד ההכנה פורש כהכנה פיזית מצומצמת. לדוגמה, במקרה של שתי דקירות בסכין ניתן לראות את הדקירה הראשונה כהכנה לדקירה השניה{{הערה|אהרן אנקר רצח בכוונה תחילה משפטים ו ( התשל"ו) עמ' 478}}. לגבי יסוד הקנטור נקבע בפסיקה שהקנטור צריך להיות מעשה ולא רק התגרות מילולית וכן שהקנטור צריך להיות בחומרה כזו שגם "האדם הסביר" היה מתרגז ויוצא מכליו בעקבותיה. בעקבות הצמדת הקינטור לאדם הסביר נוצר מצב בו אף נאשם לא הצליח להתגונן באמצעות טענה שהוא קונטר שכן בית המשפט קבע שוב ושוב שאדם סביר לא היה מקונטר בנסיבות המעשה{{הערה|להרחבה:[http://www.hapraklit.co.il//_Uploads/dbsAttachedFiles/Krem_Levanon.pdf] מרדכי קרמניצר וליאת לבנון "על היסוד של העדר קינטור בהגדרת הכוונה תחילה" בתוך ספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה 2009 }}. שני המקרים היחידים בהם הצליחו נאשמים להתגונן באמצעות טענת הקנטור היו מקרים בהם בעל הרג את אשתו בגלל בגידה{{הערה|ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מ"י, וע"פ 30/73 שמואלוביץ' נ' מ"י}}. מקרים אלו גררו ביקורת על בית המשפט שהניח שאדם סביר איננו מקונטר בשום מצב למעט מצב של בגידה מצד אשתו. לטענת הביקורת הנחה זו של בית המשפט שיקפה עולם ערכים שובניסטי ומיושן.{{הערה|אורית קמיר "איך הרגה הסבירות את האשה: חום דמם של האדם הסביר והישראלית המצויה בדורטורינת הקנטור בהלכת אזולאס" פלילים ו אוקטובר 1997 }}. יש להדגיש כי בכל המקרים האחרים של בגידה שקדמה לרצח בית המשפט לא קיבל את טענת הקינטור.{{הערה|ראהראו לדוגמה: ע"פ 1159/13 ויטלי מיכאלוב נ' מ"י. ע"פ 392/91 גדעון בן אורי שץ נ' מ"י}}.
ברוב המקרים, כאשר יסודות עבירת הרצח אינם מוכחים ירשיע בית המשפט בעבירה של הריגה שעונשה המרבי הוא עשרים שנות מאסר.
 
במשפטו, אחד ממשפטי הרצח המפורסמים בתולדות המדינה, כתב השופט [[אדמונד לוי]] כי די היה בהודאתו של עמיר כי הוא ירה במנוח על מנת לשתקו, תוך שהוא הכחיש כוונה תחילה להמיתו כדי להרשיעו ב"רצח במזיד" כאמור בסעיף (2). משכך, שגם גרימת חבלה חמורה במזיד (ירי באדם על מנת לשתקו) המביאה למותו של אדם, יכולה לבוא לידי הרשעה ברצח, גם מבלי להוכיח יסוד של כוונה תחילה להמית. לבסוף הורשע עמיר ברצח בכוונה תחילה, ברם ההלכה המשפטית שנקבעה שם - ניתן להשתמש בה במקרה שיקשה על התביעה להוכיח רצח בכוונה תחילה.
 
אסכולה משפטית אחרת טוענת כי שתי העבירות, ההמתה והעבירה הנלווית, חייבות להיות בלתי תלויות ונפרדות.
טרם גובשה פסיקה חד משמעית בעניין זה, והוא עומד לפתחו של בית המשפט בכל תיק מחדש.
 
===סעיפי רצח נוספים===
 
סעיף (4) דן לחומרה אדם ההורג אדם אחר בניסיון לחמוק מעונש, ולכן להבדיל מסעיפים אחרים אינו דורש הוכחת פורמלית של כוונת זדון. עם זאת, הרי נקבע במספר פסקי דין שעל התביעה להוכיח כוונה בדרגה כזו גם לגבי חלופה זו. אחד ההבדלים המהותיים בינו לבין סעיף (3) הדומה לו בניסוחו הוא כי סעיף (4) מתייחס לשלב שבו הושלמה העבירה.{{הערה|1=תפ"ח (באר-שבע) 952/03}}.
 
סעיף (1) העוסק בהמתת הוריו או סביו של אדם, זהה בניסוחו לסעיף 298 ל[[חוק העונשין]] הדן בעבירת ה[[הריגה]], למעט הדרישה הנוספת להוכיח כוונת זדון, שאין התביעה נדרשת פורמלית בהוכחת עבירת ההריגה. משמעות הדבר היא כי הרשעה של אדם בהריגת הוריו או סביו גוררת כמעט אוטומטית את הרשעתו ברצח, מבלי מתן שיקול דעת לבית המשפט. הדרישה הנוספת להוכחת זדון אינה משנה הרבה, שכן גם בהרשעת אדם בעבירת [[הריגה]] ממילא נדרשת להוכיח כוונה פלילית.
 
כמו בכל אישום פלילי, כנגד אישום ברצח בכל אחד מארבעת הסעיפים, ניתן להעלות את [[הגנות במשפט הפלילי|ההגנות הפליליות]] (כורח, צידוק וכיוצא בזה).
כל עבירת המתה שבה הוכח [[יסוד נפשי]] פחות מכוונה תחילה - כגון אדישות, פזיזות, [[רשלנות]] ואף רשלנות פושעת, ובלבד שלא הוכחה חלופה אחת משלוש החלופות האחרות כגון "רצח במזיד" - הרי היא עבירת "[[הריגה]]" שעונשה המרבי עשרים שנות מאסר, או "גרימת מוות ברשלנות" שעונשה שלוש שנות מאסר.
 
בשנת 2007 מינה [[שר המשפטים]] ועדה לבחינה מחודשת של עבירות ההמתה בישראל ([[גרימת מוות ברשלנות]], [[הריגה]] ורצח). בראש הצוות עמד פרופ' [[מרדכי קרמניצר]] מ[[המכון הישראלי לדמוקרטיה]] והשתתפו בו אפרת ברזילי, מנהלת המחלקה הפלילית ב[[פרקליטות המדינה]], רחל גוטליב ועמית מררי ממחלקת ייעוץ וחקיקה ב[[משרד המשפטים]] וד"ר יואב ספיר, סגן ה[[הסניגוריה הציבורית|סניגורית הציבורית]] הארצית.{{הערה|1={{הארץ|יובל יועז ושחר אילן|שר המשפטים הקים ועדה שתגבש הצעה למדרוג רחב יותר בעבירות המתה|1.1559070|16 במאי 2007}}}}{{הערה|1={{הארץ|תומר זרחין|צוות בראשות הפרופסור קרמניצר מציע לנאמן לקבוע שתי דרגות רצח|1.1172555|29 באפריל 2011}}}}. הוועדה המליצה לערוך רפורמה מקיפה בתחום, ובין היתר, לבטל את עבירת ההריגה, להרחיב את תחולת עבירת הרצח, ולהגדיר מספר עבירות המתה חדשות כגון '''המתה באחריות מופחתת,''' המתה בקלות דעת, '''גרימת מוות בהתרשלות רבתי ו'''[[המתת חסד|המתה בעקבות בקשת הקרבן]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.justice.gov.il/Pubilcations/Articles/Pages/Tazkir.aspx|כותרת=הפצת תזכיר עבירות המתה|אתר=כתבות|תאריך_וידוא=2016-04-03}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.takdin.co.il/Pages/Article.aspx?artId=4509279|כותרת=פורטל תקדין|אתר=www.takdin.co.il|תאריך_וידוא=2016-04-03}}}}.
 
==קטגוריות מיוחדות של רצח==