התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

ראשית השלטון [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאני]] בארץ ישראל החל כאשר נכבשה מידי [[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|הממלוכים]] בשנת [[1516]] על ידי הסולטאן [[סלים הראשון]] "האמיץ". לאחר שהדיח את אביו [[באיזיט השני|בּאיזיט השני]] (הוא שפתח את שערי ארצו לפני היהודים מגורשי חצי האי האיברי: [[גירוש ספרד|ספרד]] ו[[גירוש פורטוגל|פורטוגל]]) וגירש את אחיו אחמד. סלים, הנערץ בצבא העות'מאני, פנה לכיבושים מזרחה; בימיו הוכפל [[טריטוריה|שטח]]ה של [[האימפריה העות'מאנית|האימפריה]] פי שניים ב[[אסיה]] ו[[אפריקה]]. לאחר כיבושה במהלך [[המלחמה הממלוכית-עות'מאנית]], חולקה הארץ לחמישה [[איילט]]ים (מחוזות) (מגידו, צפת, שכם, ירושלים ועזה), בראש כל מחוז עמד [[ואלי (תואר שלטוני)|ואלי]] שנקרא [[פאשה]] (פחה), שנכללו בתוך פרובינציית [[דמשק]]. בתקופה מוקדמת זו הצליח שלטון זה לשמור על מנהל תקין וביטחון. הוא מת ב-[[1520]] בעת מסע מלחמה לכיבוש האי [[רודוס]]. יורשו, [[סולימאן המפואר]], השלים את כיבוש רודוס והוסיף עליו כיבושים רבים, שהרחיבו עוד את גבולות האימפריה.