פזמון ליקינתון – הבדלי גרסאות

מבחינה היסטורית-סגנונית, השיר מצוי בתפר שבין שתי תקופות בכתיבת שירי הערש של גולדברג: במעברהּ מכתיבת שירי ערש אמנותיים, בלתי-קונוונציונליים (במחצית השנייה של שנות ה-30), לשירים במתכונת קונוונציונלית של שיר ערש [[שיר עם|עממי]] טיפוסי ([[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]] ו[[שנות ה-50|ה-50]]). על פי חובב, "בתקופה הראשונה ניכר הגישוש אחר הז'אנר. לאה גולדברג יוצרת סיטואציה של שיר ערש, אך על פי רוב הדובר אינו האֵם, וחסרה הפנייה הישירה האופיינית אל התינוק הנרדם".{{הערה|חובב, '''יסודות בשירת הילדים''' (1986), עמ' 83.}} ב"פזמון ליקינתון" הדוברת היא אמנם האם, אך היא אינה פונה ישירות לבנה. כמו כן, הסיטואציה המרכזית בו אינה של הרדמה ושינה. שיר ילדים [[שירה לירית|לירי]] ו[[עלילה|סיפורי]] זה, הנעדר מגמות חינוכיות-חברתיות-לאומיות, בולט על רקע שירי ילדים עבריים אחרים שנכתבו ב[[היישוב|יישוב]] באותה תקופה,{{הערה|1={{הארץ|שלומית כהן-אסיף|"פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג|1.1181783|27 ביולי 2011}}; [[יעל דר]] ב [https://www.youtube.com/watch?v=qSa9StvgG5E&t=2m26s ראיון] שנערך עבור סרטו התיעודי של [[יאיר קדר]] על גולדברג "[[לאה גולדברג בחמישה בתים]] (2011), במסגרת פרויקט "[[העברים]]", בשיתוף [[הספרייה הלאומית]].}} בהם גם שירים משל גולדברג{{הערה|על פי יעל דר, בשנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 "חשה גם גולדברג (כרבים אחרים), שחרוזיה נועדו בראש ובראשונה לחנך ולכוון את קוראיה הקטנים אל עבר ערכים נכונים. בשלב זה ניכר בה שעשתה הפרדה ברורה בין שירה לבין פזמונאות לילדים ואת ייחודה הפואטי היא שמרה לשירת המבוגרים שלה" (יעל דר, "צבעוניות של רגע נדיר", '''[[הארץ]]''', מוסף ספרים, 1 באפריל 1998). דוגמה לכך הוא השיר "הגננים" שבקובץ הפזמונים מפרי עטה "נשמור על ארצנו" (תש"ד 1944), שנכתב בלשון הקולקטיווית-עמלנית ששלטה אז בכיפה: "אדמתנו רוויה / ופרחה השקדייה, / ובגן, ובגן / כל הירק רענן. // ואנחנו עם עמל. / [...] בואה רני, רוץ מהר,/ קח ביד המעדר. / השתילים שבגן / מחכים לרן".}} (זאת, אף שעיון מעמיק יותר עשוי לגלות בשיר יסוד סמלי המתייחס למיתוס ה[[ציונות|ציוני]]; ראו להלן).