טוסיה אלטמן – הבדלי גרסאות

בדצמבר [[1939]], לאחר שגברה על הקשיים במעברי הגבולות ולאחר מפגש ב[[וולוצלאבק]] עם משפחתה, חזרה ל[[ורשה|וורשה]] כדי להמשיך בפעילות התנועה. בשנת [[1941]] יצאה ל[[ביאליסטוק]], ל[[ברנוביץ']], ל[[קרקוב]], לו[[וילנה]] ול[[לבוב]]. הייתה הראשונה מקרב חבריה שחזרה מ[[ווילנה]] ל[[וורשה]]. ב-18 בדצמבר קיבלו חבריה בווילנה גלוית דואר ששלחה, בה דיווחה ל[[מרדכי אנילביץ']] כי "משפחתנו נמצאת במצב קשה במצב יותר גרוע משתיארת לעצמך"{{הערה|דני דור (עורך), '''גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו ורשה''', בית לוחמי הגטאות, 2003, עמ' 115.}}. דאגתה למשפחתה שהייתה כלואה ב[[גטו ורשה]] הטרידה אותה ובמהלך שליחותה ל[[טארנוב]] שלחה חבילות מזון גם לחבריה בתנועה וגם למשפחתה{{הערה|שלו, '''טוסיה''', עמ' 89.}}.{{ש}}

בסוף ינואר [[1941]] חזרה ל[[וורשה]] עם מידע על גורל היהודים בשטחי הכיבוש. באחד ממכתביה כתבה: "ישראל גווע לעיניי, ואני פוכרת ידיים ואיני יכולה לעזור לו. הניסית פעם להטיח ראש בכותל? יש לי רק תשוקה אחת, להודיע לעולם כי ישראל כה חולה..."{{הערה|'''גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו ורשה''', עמ' 115.}}. ב-7 באפריל [[1942]] כתבה את מכתבה האחרון, שהיה מיועד לאדם רנד, חבר התנועה. במכתב ביטאה את תחושת חוסר האונים מול ההרס והמוות להם הייתה עדה{{הערה|שלו, '''טוסיה''', עמ' 141.}}.

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=לעתים קרובות מאוד הייתה מופיעה טוסיה. עלה בידה לשמור על חיוכה ועיניה הגדולות הישירו מבטן באמונה רבה. ימים מעטים הייתה מבלה בגטו, אך על הרוב הייתה רואה דברים שאנו לא שמנו לב להם. היו בה עדינות ועומק רוחני שנשכח לעתים קרובות כל כך אצל רבות מחברותינו. שבועות וחודשים של מסעות, העבודה המייגעת המורטת עצבים, המגע המתמיד עם זרים, הסכנה שליוותה אותה כצל - כל אלה לא שינו את טבעה. הייתה מתיישבת מוקפת אנשים ומספרת על תנועת המלחמה בפולש המתעוררת במדינה, על אנשים, על מאורעות, ורק לעתים רחוקות על עצמה{{הערה|ישראל גוטמן, בתוך: דרור לי וישראל רוזנצווייג (עורכים), '''ספר השומר הצעיר''' א, מרחביה: ספרית פועלים, 1959, עמ' 552.}}.}}