ויקיפדיה

לופטוואפה (ורמאכט) – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שחזור
מיזוג הפניות לערכים מורחבים, הסרת קישורים עודפים
שורה 1:
{{מפנה|לופטוואפה|חיל האוויר של גרמניה המודרנית|לופטוואפה (בונדסוור)}}
{{יחידה
|שם=
|שם בשפת המקור=Luftwaffe
|סמל=[[קובץ:Luftwaffe eagle.svg|250px|מרכז]]
|כיתוב סמל=העיט של הלופטוואפה
|מוטו=
|כינוי=
|מדינה={{דגל|גרמניה הנאצית}} [[גרמניה הנאצית]]
|שיוך={{דגל|ורמאכט}} [[ורמאכט]]
|יחידת אם=
|סוג היחידה=[[חיל אוויר]]
|בסיס האם=
|הקמת היחידה=[[15 במאי]] [[1933]]
|מקים היחידה=
|פירוק היחידה=[[1945]]
|מלחמות=[[מלחמת האזרחים הספרדית]]{{ש}}[[מלחמת העולם השנייה]]
|כוח אדם=119,871 כלי טיס (ייצור כולל) 3,400,000 חיילים (כלל המשרתים בשנים 1939–1945)
|ציוד עיקרי=
|מפקדים= [[רייכסמרשל]] [[הרמן גרינג]]
[[גנרל-פלדמרשל]] [[רוברט ריטר פון גריים]]}}
}}
'''לוּפְטְוַואפֶה''' (ב[[גרמנית]]: '''Luftwaffe''' {{אודיו|קובץ=De-Luftwaffe-pronunciation.ogg}}) היה הזרוע האווירית של ה[[ורמאכט|וורמאכט]], צבא הקבע של [[גרמניה הנאצית]], במהלך [[מלחמת העולם השנייה]]. לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] יחד עם יתר הצבא, [[שירות האוויר הגרמני]] ו[[הצי הקיסרי הגרמני]], פורקו ב[[מאי]] [[1920]] תחת התנאים של [[חוזה ורסאי]]. ב-[[26 בפברואר]] [[1935]] הלופטוואפה החל לעבור רפורמה מקיפה וצמח להיות אחד מכוחות האוויר החזקים, המנוסים והדירקטיביים בעולם כשמלחמת העולם השנייה [[הפלישה לפולין|פרצה]] ב[[אירופה]] ב-[[1 בספטמבר]] [[1939]].
 
שורה 46 ⟵ 38:
[[קובץ:NSFK Wimpel Fördernde Mitglieder.svg|שמאל|ממוזער|220px|דגל גיס הטייסים הנאצי]]
[[קובץ:Wimpel DLV.svg|שמאל|ממוזער|220px|דגל התאחדות הספורט האווירי הגרמנית]]
מאחר שחוזה ורסאי אסר על גרמניה להחזיק בחיל האוויר, טייסים גרמנים התאמנו בסתר, תוך כדי הפרת החוזה. בהתחלה, נעשה שימוש בבתי ספר לתעופה אזרחית בגרמניה, אך החיסרון בכך שהם יכלו לבצע רק אימונים 'קלים' כדי לשמור על התדמית שמטרתם, כביכול, לטוס בחברות תעופה אזרחיות כדוגמת [[לופטהנזה]]. כדי לאמן את טייסיה על מטוסי קרב חדישים, גרמניה שידלה את לעזרתה את האויבת לעתיד, [[ברית המועצות]] אשר גם כן הייתה מבודדת ב[[אירופה]]. [[שדה תעופה]] אשר הוקם ב[[ליפצק]] בשנת [[1924]] שימש במשך תשע שנים לאימונים של טייסים רוסים והולנדים בעיקר, אך גם גרמנים. בסיס זה נקרא באופן רשמי הטייסת הרביעית של הכנף ה-40 של [[חיל האוויר הסובייטי|הצבא האדום]]. מאות טייסים וטכנאיים מטעם הלופטוואפה ביקרו, למדו והתאמנו בבתי הספר של [[חיל האוויר הסובייטי]] ובמספר מקומות במרכז [[רוסיה]]. [[אלוף הפלות|אסים]] רבים מהלופטוואפה הוכשרו ברוסיה, בבתי ספר משותפים לרוסים ולגרמנים אשר הוקמו בחסותו של הנספח הצבאי, [[ארנסט אוגוסט קוסטרינג|ארנסט קוסטרינג]].
 
הצעדים הראשונים לקראת הקמת הלופטוואפה נלקחו רק כמה חודשים לאחר ש[[היטלר]] עלה לשלטון. הרמן גרינג, אלוף הפלות ממלחמת העולם הראשונה עם 22 ניצחונות ועיטור [[פור לה מריט]], הפך לנציב הארצי לתעופה ו[[ארהרד מילך]], מנכ"ל לופטהנזה לשעבר, התמנה כסגנו. באפריל 1933 [[משרד התעופה (גרמניה הנאצית)|משרד התעופה של הרייך]] (RLM) הוקם. המשרד שהיה אחראי על פיתוח וייצור מטוסים, זמן קצר לאחר מכן, אתר שדה התעופה הצבאי ב[[ריכלין]] הפך להיות אתר המבחן שלו. השליטה של גרינג על כל ההיבטים בתחום התעופה הפכה מוחלטת. ב-[[25 במרץ]] [[1933]] התאחדות הספורט האווירי הגרמנית (DVLA) איגד את כל ארגונים הפרטיים והלאומיים. המיזוג של כל ארגוני התעופה הצבאית תחת משרד התעופה התקיים ב-[[15 במאי]] [[1933]], "יום ההולדת" הרשמי של הלופטוואפה. רבים מחברי גיס הטייסים הנאצי (NSFK) הועברו לשירות בלופטוואפה. כמו גם, כל חברי הגיס היו חברי [[המפלגה הנאצית]], מה שנתן ללופטוואפה [[האידאולוגיה הנאצית|בסיס אידאולוגי]] יציב, בניגוד לחלקים אחרים בצבא הגרמני. גרינג מילא תפקיד מוביל בבניית הלופטוואפה בשנים [[1933]]–1933–[[1936]], אך חלקו הלך וקטן עד שבשנת [[1937]] מילך הפך לשר '[[דה פקטו]]'.
 
היעדרו של גרינג בענייני תכנון וייצור היה יתרון. גרינג היה בעל ידע מיושן בתעופה וטס בפעם האחרונה ב-[[1922]] ולא היה מעודכן בהתפתחויות בתחום. בנוסף, גרינג הציג חוסר הבנה ב[[דוקטרינה צבאית|דוקטרינה]] וידע טכני ב[[לוחמה אווירית]] והותיר זאת לאחרים שהיו מוסמכים יותר. לאחר [[1936]], השאיר גרינג את הארגון והבנייה של הלופטוואפה לסגנו, ארהרד מילך. עם זאת, גרינג היה חלק מהמעגל הפנימי של היטלר וסיפק משאבים כספיים עצומים לחימוש ולהצטיידות הלופטוואפה.
שורה 61 ⟵ 53:
מסיבות אלה, בין 1933 ל-1934, המנהיגות של הלופטוואפה הייתה מודאגת בעיקר משיטות טקטיות ומבצעיות. במונחים אוויריים, הרעיון הצבאי של טיפול משולב של תצורות נשק (Truppenführung) היה מושג מבצעי, כמו גם דוקטרינה טקטית. במלחמת העולם הראשונה, יחידות אוויריות שצורפו לתצורות ספציפיות צבא וסיפקו תמיכה. יחידות מפציצי צלילה נחשבו חיוניים לפיקוד על כוחות ומטרתם העיקרית הייתה להרוס מפקדות וקווי תקשורת. 'תקנה 10: המפציץ' של הלופטוואפה שפורסמה בשנת 1934, תמכה בעליונות אווירית וטקטיקת התקפה קרובה לקרקע, ללא טיפול בנושאים מבצעיים. עד 1935, המדריך "הוראת הניהול המבצעיות של מלחמה אווירית" המשיכו לפעול כמדריך ראשי עבור פעולות אוויר גרמניות. המדריך כיוון את הפיקוד העליון של הלופטוואפה (OKL) להתמקד בפעולות מוגבלות (לא אסטרטגיות); ההגנה על שטחים ספציפיים ותמיכתה בצבא בעת לחימה.
 
עם תפיסה טקטית-מבצעית יעילה, תאורטיקנים של כח האווירי הגרמני היו זקוקים לדוקטרינה אסטרטגית וארגון. רוברט קנאוס, טכנאי בשירות האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן טייס מנוסה בלופטהנזה, היה תאורטיקן בולט של הכוח האווירי. קנאוס קידם את התאוריה [[ג'וליו דואה]] שהכח אווירי יכול לנצח מלחמות לבד על ידי השמדת תעשיית האויב והמורל על ידי "הפחדת האוכלוסייה" בערים הגדולות. כלומר, הוא דגל בהתקפות על אזרחים. המטכ"ל הגרמני חסם את כניסת התאוריה של דואה לדוקטרינה, מחשש תקיפות נקמה כנגד אזרחים וערים גרמניות.
 
בדצמבר 1934, המפקד הראשי של הלופטוואפה, ולטר ובר, ביקש לעצב את דוקטרינת הקרב של הלופטוואפה לתוכנית אסטרטגית. בשלב זה, ובר דימה משחקי מלחמה נגד הצרפתים במטרה להקים תאוריה משלו על כוח הפצצה אסטרטגי שהיה, לדעתו, הוכחה מכריעה לניצחון במלחמה דרך הרס התעשייה של האויב. זאת, למרות שתרגילים האלו כללו גם התקפות טקטיות נגד כוחות הקרקע של אויב ואמצעי תקשורת. בשנת 1935, גובשה 'תקנה 16' בדוקטרינת 'ההתנהגות של המלחמה האווירית'. בהצעת הדוקטרינה, ובר הגיע למסקנה ש"המשימה של חיל האוויר היא לשרת את המטרות הללו."
 
במסגרת דוקטרינה זו, מנהיגות הלופטוואפה דחתה את הפרקטיקה של "הפצצות טרור". הפצצות מסוג זה פיגוע נחשבו לא פרודוקטיביות אשר מחזקות את רצון ההתנגדות של האויב במקום להחלישו. מערכות טרור מסוג זה נתפסו כהסחה מהפעולות העיקריות של הלופטוואפה; הרס הכוחות המזוינים של האויב. הפצצת גרניקה, רוטרדם וורשה נחשבו משימות טקטיות בתמיכה של פעולות צבאיות ולא נועדו כהפצצות טרור אסטרטגיות.
 
עם זאת, ובר הכיר בחשיבות של הפצצה אסטרטגית. בדוקטרינה החדשה שהציג, 'ההתנהגות של המלחמה האווירית' בשנת 1935, ובר דחה את התאוריה של דואה והתווה חמש נקודות מפתח לאסטרטגית אוויר:
 
*להשמיד את חיל האוויר של האויב על ידי הפצצת הפצצת הבסיסים ומפעלי המטוסים שלו, ולהביס את כוחות האוויר של אויב התוקפים מטרות גרמניות.
*למנוע תנועה עוינת של כוחות קרקע גדולים לאזורים מכריעים על ידי הריסת מסילות רכבת וכבישים, במיוחד גשרים ומנהרות, אשר חיוניים לתנועה ולאספקה של כוחות.
שורה 81 ⟵ 72:
===שינוי כיוון 1936 - 1937===
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 146-1978-106-25, Deutsche Luftwaffe.jpg|260px|ממוזער|מטוסי הלופטוואפה במטס חגיגי, [[1937]]]]
ההשתתפות של ובר בבניית הלופטוואפה הגיעה לסיומה הפתאומי ב-3 ביוני 1936 כשהוא נהרג יחד עם המהנדס שלו בהיינקל He 70, באופן אירוני זה קרה באותו היום בו "מפציץ A" הוכרז. לאחר מותו של ובר, גרינג התחיל לקחת עניין במינוי קציני המטה של הלפוטוואפה. גרינג מינה ליורשו כראש מטה את [[אלברט קסלרינג]] ואת [[ארנסט אודט]] לתפקיד טכני במשרד התעופה למרות העובדה שהוא לא היה מומחה טכני. עם זאת אודט התמנה ועזר לשנות את הכיוון הטקטי של הלופטוואפה לקראת הפקת מפציצים בינוניים מהירים שמטרתם להרוס כוח אויב אווירי באזור הקרוב ולא באמצעות הפצצה אסטרטגית של תעשיית התעופה שלו.
 
קסלרינג ואודט לא התקדמו. בתקופתו של קסלרינג כראש מטה (1936–1937) מאבק כוח התפתח בין השניים כשאודט ניסה להרחיב את כוחו בלופטוואפה. קסלרינג נאלץ גם להתמודד עם המינויים של גרינג לעמדות חשיבות בעבור אנשים שהסכימו לכל דרישה. אודט הבין את מגבלותיו, ולכישלונותיו בייצור ובפיתוח מטוס גרמני תהיה השלכות רציניות ארוכות טווח.
 
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 146-1984-112-13, Ernst Udet.jpg|ימין|ממוזער|170px|ארנסט אודט. יחד עם קסרלינג, אודט היה אחראי לייסוד מגמת העיצוב של מטוסים גרמנים. התמקדותו של אודט הייתה על תמיכה טקטית לכוחות היבשה באמצעות חיל האוויר.]]
שורה 103 ⟵ 94:
בשל הדיוק הנמוך של מפציצים מגובה רב, הוביל את הלופטוואפה להבין בשנת 1937 את היתרונות של [[מפציץ צלילה|מפציצי צלילה]]. מפציצי צלילה יכולים להשיג דיוק הרבה יותר טוב נגד מטרות טקטיות ניידות וקטנות יותר מאשר מפציצים קונבנציונליים אשר כבדים יותר. הטווח לא היה קריטריון מרכזי למשימות האלה ולא תמיד התאפשר לצבא להעביר ארטילריה אל השטחים שנתפסו זמן קצר קודם לכן, להפציץ ביצורים, או לתמוך בכוחות הקרקע כאשר מפציצי צלילה יכולים לעשות את העבודה במהירות רבה יותר. מפציצי צלילה, לעיתים קרובות היו [[מטוס דו מושבי|מטוסים דו מושביים]] וחד-מנועיים השיגו תוצאות טובות יותר מאשר מטוסים לשישה-שבעה אנשים, בעשירית מהעלות ובפי ארבעה יותר דיוק. זה הוביל את ארנסט אודט לדגול במפציצי צלילה, במיוחד [[יונקרס Ju 87]].
 
"סיפור האהבה" של אודט עם הפצצות צלילה פגע קשה בפיתוח ארוך הטווח של הלופטוואפה, במיוחד לאחר מותו המפתיע של גנרל ובר. תוכניות מטוסי התקיפה הטקטיים נועדו לשרת כפתרונות ביניים עד שדור המטוסים הבא יגיע. בשנת [[1936]] מטוסי ה[[יונקרס Ju 52]] היו עמוד השדרה של צי המפציצים הגרמני. זה הוביל לעומס על מצד משרד התעופה הגרמני לייצור [[יונקרס Ju 86]], [[היינקל He 111]] ו[[דורניר Do 17]] לפני שנערכה הערכה נכונה. ה[[יונקרסהיונקרס Ju 86]] היה חלש בזמן שה[[דורניר Do 17]] הראה ביצועים מבטיחים יותר. מלחמת האזרחים הספרדית שכנעה את אודט (יחד עם תפוקה מוגבלת מתעשיית התחמושת הגרמנית) שבמונחי תחמושת, בזבוז לא יהיה מקובל. אודט ביקש לבנות מפציץ צלילה לתוך ה[[יונקרס Ju 88]] ואותו רעיון הועבר, ביוזמה מיוחדת של משרד התעופה הגרמני ל[[היינקל He 177]], אושר בתחילת חודש [[נובמבר]] [[1937]]. במקרה של ה[[יונקרסהיונקרס Ju 88]], היו צריכים להיעשות 50,000 שינויים ומשקלו הוגדל משבע לשתים עשרה טון, מה שגרם להפסד מהירות של 200 קמ"ש. אודט העביר את בקשת משרד התעופה הגרמני ליכולת הפצצת צלילה של ה[[היינקלההיינקל He 177]] ל[[ארנסט היינקל]], אשר התנגד נחרצות לרעיון זה. משום שהגעה ליכולת זו הייתה כרוכה בהריסת הפיתוח שלו כמפציץ כבד. גריג לא היה מסוגל לבטל את דרישת המסוגלות להפצצת צלילה עבור [[היינקל He 177|He 177A]] עד ספטמבר 1942.
 
===גיוס 1938 - 1941===
שורה 109 ⟵ 100:
*9 [[כנף (תעופה)|כנפות]] המצוידות ב[[מסרשמיט Bf 109]]
*4 [[כנף (תעופה)|כנפות]] של [[מטוס קרב|מטוסי קרב]] כבדים המצוידות ב[[מסרשמיט Bf 110]]
*11 [[כנף (תעופה)|כנפות]] של [[מפציץ|מפציצים]] המצוידות ב[[היינקל He 111]], [[יונקרס Ju 88]] ו[[דורניר Do 17]]
*4 [[כנף (תעופה)|כנפות]] של [[מפציץ צלילה|מפציצי צלילה]] המצוידות ב[[יונקרס Ju 87]].
*4,201 מטוסים מבצעיים, 1,191 [[מפציץ|מפציצים]], 361 [[מפציץ צלילה|מפציצי צלילה]], 788 [[מטוס קרב|מטוסי קרב]], 431 [[מטוס קרב|מטוסי קרב כבדים]] ו-488 [[מטוס תובלה|מטוסי תובלה]].
*373,000 [[חייל]]ים, מתוכם 208,000 [[פאלשירמייגר|צנחנים]], 107,000 [[נ"מ|חיילי נ"מ]] ו-58,000 ב[[חיל הקשר]].
לכוחות האוויריים היו 4,201 מטוסים מבצעיים; 1,191 מפציצים, 361 מפציצי צלילה, 788 מטוסי קרב, 431 מפציצים כבדים ו-488 מטוסי תובלה. למרות הליקויים זה היה כוח מרשים.
שורה 135 ⟵ 126:
{{הפניה לערך מורחב|הפלישה לפולין}}
[[קובץ:German plane bombing Warsaw 1939.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מפציץ הנקל He-111 ביעף הפצצה מעל ורשה]]
בניגוד לעימות עם צ'כוסלובקיה שנה לפני הפלישה לפולין, בה הצ'כים היו מוכנים למלחמה, המתקפה בראשון לספטמבר 1939 תפסה את הפולנים בשלבי ההכנות. בנוסף על כך הפיקוד העליון שלהם כשל בלהפריד בין דרישות פוליטיות וצבאיות-מבצעיות, בשל תכנון לקוי זה בו הפולנים ניסו להגן על מטרות הנחשבות קריטיות מבחינה פוליטית, צבאם פוזר במקומות קשים להגנה מה שהקשה על הצבא ומנע מהם יכולת התנגדות ולחימה ממושכת.{{הערה|שם=30|1=Murray, עמוד 30}} חיל האוויר הפולני פוזר לפני כן בסיסי משנה קטנים עוד לפני המתקפה ומנע מהגרמנים יכולת תקיפה מוקדמת על בסיסי חיל האוויר הפולני.{{הערה|שם=36|1=Mike Spick, עמוד 36}} אף על היותו חיל מיושן וקטן, חיל האוויר הפולני הפתיע את יריבו בהתנגדות עזה בימים הראשונים של הקרב, וטייסיו הפגינו אומץ לב, נחישות וכישורים מרשימים, כמו שהם הולכים להפגין בקרב על בריטניה. אך היתרון העצום של הלופטוואפה הכניע אותו לבסוף.{{הערה|Murray, עמוד 31}}
 
הכוחות הקרקעיים אשר פלשו לפולין בראשון לספטמבר 1939 נתמכו על ידי ציי אוויר 1 ו-4 אשר כללו כ-850 מפציצים, מפציצי צלילה ומטוסי תקיפה, אשר 88% מתוכם היו שמישים לטיסה.{{הערה|Mike Spick, עמוד שם=36}}
הגרמנים תכננו לבצע תקיפה אסטרטגית רחבה ב[[ורשה|וורשה]] ערב הפלישה לפולין כדי לשתק מרכזי שלטון ותעשייה צבאית, אך מזג אוויר קשה גרם לביטול המבצע, לאחר שמזג האוויר השתפר הגרמנים היססו להסב מטוסים ומאמצים לטובת תקיפה אסטרטגית דומה נוכח ההצלחה של התקיפות הטקטיות בשדה הקרב. אך תוכנית זאת מומשה בסוף הקרב, כאשר עשרות מפציצים תקפו מטרות צבאיות בעיר הבירה הפולנית.{{הערה|Murray, עמוד שם=30}}
 
מהלך הפלישה לפולין היה מפתיע באותה מידה שהיה מוצלח, הוורמאכט הצליח לא רק למחוק את הצבא וחיל האוויר הפולני, אלא גם את פולין כמדינה מתפקדת, במהלך המבצע הוא גם סבל אבדות נמוכות (11,000 הרוגים גרמנים מול 70,000 הרוגים פולנים). אך עדיין הכשלים שעלו בקרב חייבו תחקור ותיקון ברמה המנהלתית והמבצעית. אך הכישלון הגדול שעלה במלחמה בפולין הייתה המלחמה הכוללת שנכפתה על גרמניה עקב פלישתה לפולין. בניגוד גמור לדעתו ונבואתו של היטלר כי הלופטוואפה ירתיע את צרפת ואנגליה מלהכריז מלחמה על גרמניה, נוכח תגובותיהם ההיסטריות כמעט. נוסף על כך הערכתו כי [[הסכם ריבנטרופ-מולוטוב]] הבטיח זרימה של מצרכים מרוסיה וחומרי תעשייה מהבלקנים לטובת הכלכלה הגרמנית ועל ידי כך לצמצם את השפעות הבידוד והסנקציות, והסגר שעמדו בפני גרמניה במקרה ותוכרז מלחמה על גרמניה. במציאות, ההשפעה הכלכלית הייתה עצומה, היטלר הבין כי הצנע הכלכלי עומד לפגוע ביכולת המלחמה הנאצית החליט לדחוף את צבאו לעימותים נוספים ולפלוש לעוד מדינות כדי להבטיח את המשאבים הדרושים להמשך המלחמה.{{הערה|Murray, עמודים 31 - 32}}
שורה 151 ⟵ 142:
לאחר כ-24 שעות בלבד של לחימה הגרמנים שלטו על כל הנמלים שדות התעופה, הלופטוואפה עקב כך יכל לשמור על עליונות אווירית מוחלטת והרתיע את הצי הבריטי מלהתערב בלחימה.{{הערה|חוץ מנרוויק.}} למרות ניצחון מהיר זה הקרבות הביאו לאבידות קשות בצי הגרמני ולחיסולו ככוח לוחם לשנים הקרובות.{{הערה|Murray, עמוד 36}}
 
ב-10 במאי 1940 הוורמאכט החל במערכה במטרה להפיל את כל המשטרים העוינים הנותרים ביבשת: [[הולנד]] וצפון [[בלגיה]]. התקיפות הראשונות של הלופטוואפה אשר יצאו במקביל לפלישה של הכוחות הקרקעיים, כוונו להשגת עליונות אווירית על ידי תקיפת מטוסים ומתקנים של כוחות האוויר של האויב. חילות האוויר של בלגיה והולנד לא יכלו להתנגד עם כוחות אוויר מיושנים. בצפון צרפת חיל האוויר הבריטי החזיק כוחות משמעותיים של מטוסי קרב ומפציצים, חיל האוויר הצרפתי לעומתו היה באמצע תהליך התחמשות והרבה ממטוסיו התחלפו, לכן כלל החיל היה לא מאורגן והתקשה להחזיק טייסות עם אחוזי שמישות משמעותיים.{{הערה|מספר טייסות אף הצטיינו בקושי 40 אחוזי שמישות.}} למרות כל הגורמים הללו יום הקרב הראשון עלה ללופטוואפה ביוקר, אבדו סך הכול 83 מטוסים, מתוכם 47 מפציצים ו-25 מטוסי קרב, אבידות השוות לימי הלחימה הקשים יותר של הלופטוואפה.{{הערה|שם=37|1=Murray, עמוד 37}}
 
הלופטוואפה שלח יחסית מעט משימות לעזרתם של קבוצת הארמיות B והתרכז עיקר ביירוט מטוסי ביון של האויב המסכנים את הכוחות של גנרל [[גרד פון רונדשטט]] הנע עם כוחותיו לאורך הארדנים. ב-12 במאי צי האווירי ה-2 דיווח על עליונות אווירית בשטחו, מאותו רגע הלופטוואפה יכל להתרכז באמנעה אווירית על ידי תקיפת כבישים, כלי רכב ורכבות וסיוע אווירי קרוב לכוחות יבשתיים. בנוסף על התקיפות האווריות הלופטוואפה ערך מספר מבצעים בעזרת כוחות מוצנחים אשר השתלטו על גשרים אסטרטגיים בבלגיה והולנד, ועל ידי דאונים הצליחו גם להשתלט על [[מבצר אבן אמאל]].
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 141-0461, Rotterdam, Brennender Flughafen.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מבט מהאוויר על ההפצצה הגרמנית על שדה תעופה ב[[רוטרדם]]]]
השטוקות - מפציצי הצלילה העיקריים של הלופטוואפה אשר התאמנו בתקופת החורף הדגימו את יתרונם ודיוקם הקטלני בגדות ה[[נהר המז]], ב-13 במאי כוחות רגלים גרמנים החלו לחצות את הנהר, בפיקוד הגיס הוחלט לספק סיוע אווירי קרוב בצורה מתמשכת לאורך כל הקרב, במקום תקיפה מאסיבית חד פעמית כדי לגרום לאנשי הארטילריה והחי"ר הצרפתים להסתתר בזמן התנועה של הכוחות הקרקעיים. המבצע צלח וכוחות המילואים הצרפתים לא יכלו לעצור את הכוח הגרמני שהצליח להתבצר על הגדה של הנהר בסוף היום ולאפשר לכוחות שריון לחצות למחרת. בהולנד ב-14 במאי כנף-הפצצה 54 תקפה במרכז העיר [[רוטרדם]], גרמה ל-800 הרוגים וכ-80,000 פליטים, למחרת מפקד הצבא ההולנדי נכנע לגרמנים ללא תנאים, ולו רק בשביל למנוע מהגרמנים להרוס עוד עיר.{{הערה|Murray, עמוד שם=37}}
 
בצרפת הטייסות נאלצו להתקדם במהירות ולפרוש מהר בשדות תעופה כבושים, כל זאת כדי להספיק ולתת מענה לכוחות הקרקעיים המתקדמים במהירות ויוצאים כל הזמן מהטווח המבצעי של המטוסים, ההתקדמות המהירה הזאת אילצה צוותי קרקע לאלתר כדי להשיג דלק כיוון שהגשרים בנהר המוז היו עמוסים ופקוקים באנשים וציוד שנועדו לכוחות הקרקע. לבסוף צוותי הקרקע היו מרוקנים כל מטוס תובלה הנוחת בשדה מדלק עד לכמות המינימלית לטיסה, בעצם מערך התובלה אחראי במידה רבה להצלחתו של הלופטוואפה בפרישת טייסותיו בזריזות בשדותיו. מערך התובלה תמך בכוחות הקרקעיים ובאחד ממבצעיו המוצלחים הטיס כ-2,000 טכנאים שהקימו סדנת מוסך טנקים בצ'ארלוויל זמן קצר אחרי שהטיסו לשדה התעופה ציוד ודלק לטובת טייסות שפרסו לשם 24 שעות לאחר שננטש על ידי הצרפתים.
שורה 161 ⟵ 152:
השלב הבא של המערכה הוא השנוי במחלוקת, והוא פקודתו של היטלר לעצור את השריון שלו לפני שהם מצליחים לעצור את הכוחות הבריטים והצרפתים לסגת ל[[דנקירק]]. עם כל השיקולים שגרמו להחלטה ב-25 במאי גורינג הציע להיטלר לתת ללופטוואפה לחסל את הכוחות הכלואים בדנקירק והבטיח להחיל שלו מסוגל לכך, היטלר עצר ודחה כמעט כל תנועה של כוחות קרקעיים, ועד שהפקודה לתקוף הגיעה, חלון ההזדמנויות נסגר והבריטים הצליחו לארגן מבצע חילוץ עצום.
 
הלופטוואפה סבל את כשלונו הראשון בדנקירק ולדבריו של [[אדולף גאלאנד]] המקרה היה צריך להזהיר את המפקדים על חולשתו של המבנה והטכנולוגיה של החיל. הלופטוואפה נלחם בחסרון, על אף היותם פרושים בבסיסים הקרובים לשדה הקרב, מטוסי המסרשמיט עדיין היו בקצה הטווח המבצעי שלהם והם יכלו לטוס מעל דנקירק אף פחות מה[[הוקר הוריקן|הוריקנים]] ו[[ספיטפייר|הספיטפיירים]] הבריטים הממריאים מבסיסים בדרום אנגליה. המפציצים הגרמניים המריאו מבסיסים רחוקים אף יותר, מה שמנע מהלופטוואפה מלנצל את מלוא כוחו על הכוחות בדנקירק.{{הערה|Murray, עמוד שם=37}} חיל האוויר הבריטי התערב בנעשה וניסה למנוע מהגרמנים להשיג עליונות אווירית מעל לרצועת החוף, ואבידותיהם של הגרמנים היו גבוהות{{הערה|מ-26 במאי ועד ל-3 הגרמנים איבדו 240 מטוסים מול 177 מטוסים שאבדו לבריטים.}} ומפציציהם לעיתים התקשו לבצע את עבודתם ביעילות המרבית.
הניצחון המהיר של הגרמנים בצרפת היה מרשים ואכזרי אך הוא עלה לכוחות הגרמנים ביוקר, למעשה כוחותיו של הלופטוואפה לא קיבלו מנוחה במשך כל המערכות ובסוף הקרב על צרפת ותחילתו של הקרב על בריטניה הטייסים סבלו משחיקה ותשישות שהשפיעה רבות על מהלך הקרב על בריטניה.{{הערה|Murray, עמוד 39}}
 
שורה 187 ⟵ 178:
הבעיה האחרת שהפריעה לו הייתה [[מוסוליני]], אשר כאשר שוכנע כי המלחמה של הגרמנים נגמרה בניצחון, החליט להכריז מלחמה על בריטניה ובעלות בריתה. באמונה כי מוסוליני ערך רפורמות ושיפר את צבאו הטילו עליו לרתק את הכוחות הבריטים במזרח התיכון, אך אמון זה לא היה מוצדק בגלל שהצבא האיטלקי לא היה מוכן לשום מצב של מלחמה מודרנית. צבאותיהם נשענו על ציוד ותורות לחימה מיושנות, ארגון ולוגיסטיקה עקרים ופיקוד חסר כישורים מתאימים. [[חיל האוויר האיטלקי|חיל האוויר]] לדוגמה לא יכל אפילו לדווח על כמות המטוסים שברשותו. מלחמתם של האיטלקים בבריטים נחשבה בעיניהם כמלחמה מקבילה, למרות שעד שהגרמנים לא לקחו פיקוד על הזירה הים תיכונית לא היה כמעט תיאום ושיתוף פעולה בין הצבאות של האיטלקים והגרמנים. התוצאות של שגיאה זאת להסתמך על מוסוליני הוצגו לראווה בפלישה האיטלקית באוקטובר 1940 ל[[יוון]] שיצאה לפועל על אף אזהרות חוזרות מידי הגרמנים לא להצית התנגדות ב[[מדינות הבלקן]] כי גרמניה ניסתה להשתלט על [[רומניה]] תוך כדי תמיכה צבאית במנהיג [[פשיזם|פשיסטי]] מקומי. התקיפה הפכה למפלה כואבת שבגללה הגישה של בעלות הברית, ובייחוד הבריטים, למדינות הבלקן גדלה משמעותית, מה עוד שבנובמבר מטוסי [[פיירי סורדפיש]] [[קרב טאראנטו|התקיפו את נמל טאראנטו]] בה המטוסים הצליחו להטביע [[ספינת קרב]] אחת ולפגוע בשלוש ספינות נוספות, שתיים מהן חדשות ויקרות, מה שהטה את יחס הכוחות בים התיכון לטובת הבריטים. בדצמבר אותה השנה הכוחות הקרקעיים של מוסוליני חוו מפלה גמורה ב[[צפון אפריקה]]. בשביל לייצב את האגף הדרומי הגרמנים נאלצו להתערב. בינואר 1941 יצאה הוראה מפי היטלר ללופטוואפה להתערב בנעשה בזירה הצפון אפריקאית בעזרת תקיפת מטרות של [[חיל הים המלכותי]], מה שהתווה את העברתו של הגיס האווירי ה-10 (Fliegerkorps X) ל[[סיציליה]]. עד אמצע החודש כמאה מפציצים פעלו מהאי נגד מטרות בריטיות. היטלר הבין במהרה כי הוא יצתרך לעבות את הכוחות בזירה בעזרת כמות נכבדת מחייליו, ולכן הורה לגיס להתרכז בסיוע אווירי לכוחות הגרמנים. אך זאת הייתה זירה משנית, ולכן המאמצים והאמצעים שהוקצו לזירה היו מינימליים. אך יחסית לחשיבות הזירה לגיס העשירי היו הרבה מאוד משימות כגון תקיפת מטרות במלטה, סיוע ל[[קורפוס אפריקה]], תקיפת מטרות של הצי הבריטי והגנת שיירות אספקה מאפריקה.
 
כאמור היטלר שלא הצליח לשמור על רוגע באזור הבלקנים בגלל מוסוליני, חשש עכשיו משיתוף פעולה של היוונים עם בריטניה, ומאחר שהוא כבר קיבל ידיעות שמספר טייסות בריטיות הוצבו בבסיסים יווניים וחשש מיכולתם לפגוע ב[[שדה נפט|שדות הנפט]] ומפעלי ה[[זיקוק]] ברומניה, החליט לכבוש אותה. לכן ההכנות שלו כללו לא רק את מבצע ברברוסה אלא גם את מבצע הפלישה ליוון. היטלר כמו כן לחץ על [[יוגוסלביה]] להצטרף ל[[מדינות הציר]] ולהשתמש בכוחותיהם במבצע ברברוסה, אך לאחר הסכמה עקרונית מפי המנהיג במדינה קרתה הפיכת שלטון שיזמו קציני הצבא, שמסיבה כל שהיא לא הסכימו לקבל את העזרה של הבריטים. היטלר לעומתם לא היסס והורה לוורמאכט לדחות את מבצע ברברוסה ולכבוש את המדינה, וללופטוואפה להרוס מתקנים צבאיים ואת העיר [[בלגרד]] בתקיפות יום ולילה. בערך כשבוע לאחר ההפיכה כל הארמייה ה-12 שינתה את פריסתה, ואיתה הלופטוואפה עם 600 מטוסי קרב והפצצה, הכוח של הלופטוואפה שרוכז לחזית הבלקן עכשיו מנה כאלף מטוסים.{{הערה|שם=75|1=Murray, עמוד 75}}
 
ב-6 באפריל הכוחות הגרמנים תקפו ביוגוסלביה. חיל האוויר היוגוסלבי פרס בבסיסים משניים לפני הפלישה כמו הפולנים, רק שבסיסיהם סבלו מהזנחה, ומחסור באמצעי תקשורת ואספקה, בנוסף על כך קצין מטה [[קרואטיה|קרואטי]] גילה לגרמנים את מיקום הבסיסים, וכתוצאה מכך כ-60 אחוז מהמטוסים היוגוסלבים נהרסו בעודם על הקרקע.{{הערה|Mike Spick, עמוד 121}} ההתקפה העיקרית פגעה בבלגרד, ביום הראשון ארבעה גלים עיקריים, כאשר בגל השלישי, בערב, המפציצים הטילו 50 אחוז פצצות תבערה ו-50 פצצות רגילות, כדי לגרום לכמה שיותר שרפות, המקלות על מפציצי הלילה. עד לכניעת יוגוסלביה 17,000 איש נהרגו בבלגרד בלבד.{{הערה|Murray, עמוד שם=75}} על ידי תקיפת יוגוסלביה הצבא הגרמני הצליח לאגף את כוחות בעלות הברית שניצבו מול רומניה, וכן ניתק את הארמייה היוונית הראשונה שנלחמה באותה עת עם האיטלקים ב[[אלבניה]], וב-22 באפריל כוחות שריון גרמנים חצו את מעבר [[תרמופולי]], ושעטו לנסות לחסום את הנסיגה של הכוחות הבריטים.
 
{{הפניה לערך מורחב|הקרב על כרתים}}
שורה 202 ⟵ 193:
 
====הפלישה====
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[מבצע ברברוסה]], [[הקרב על מוסקבה]]}}
[[קובץ:Operation Barbarossa - Russian plane.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שלד מטוס [[מיג-3]] רוסי שנפגע בתחילת מבצע ברברוסה]]
הפלישה הקרקעית אמורה הייתה להתחיל עם הזריחה, אך בשל העובדה שבסיסי חיל האוויר נמצאו מרחק ניכר מהחזית ידיעות על הפלישה יכלו להגיע לבסיסים אלה לפני שהמפציצים יכלו להגיע אליהם במקרה ומטוסי הלופטוואפה היו יוצאים לתקיפה באותו הזמן עם הכוחות הקרקעיים, לכן חלק ממפציציו יצאו מוקדם וטסו גבוהה מעל [[ביצות פריפט]] הלא מאוכלסת כדי להימנע מזיהוי בידי הרוסים והתקיפו את הבסיסים בזמן תחילת הפלישה הקרקעית, ההפתעה והבלבול שנגרמו מתקיפות אלה מנעו הזנקת המטוסים עד להגעתו של גל המפציצים הראשון שכלל כשני שלישים מכלל המטוסים המוקצים למבצע. המטוסים הרוסים שעמדו בשורות מסודרות, בגלל שטייסותיהם לא היו מוכנות לפלישה, הקלו על העבודה ואבידותיהם היו גדולות מאוד.{{הערה|Mike Spick, עמוד 133}} בצהרי 22 ביוני הרוסים כבר איבדו 529 מטוסים על הקרקע ו-210 מטוסים באוויר בחלק המערבי של החזית. לגבי כל החזית חיל האוויר הרוסי ספג 1,200 אבידות במטוסים בשמונה וחצי שעות הראשונות מתחילת הפלישה,{{הערה|Murray, עמוד 81}} לפי ההיסטוריה הסובייטית הרשמית חיל האוויר האדום סבל כ-800 אבידות במטוסים ביום הראשון.{{הערה|Mike Spick, עמוד 133}}
 
חיל האוויר הרוסי ניסה ככל יכולתו לארגן את הכוחות הנותרים, אך הפיקוד של החיל איבד במהרה את יכולתו לנהל ולפקד על יחידותיו ופניות נואשות מהטייסות למפקדות ששודרו בתשדורות לא מוצפנות שנקלטו על ידי המודיעין הגרמני רק הדגישו את המצב הכאוטי בו החיל נמצא. יחידות המורכבות מצוותים לא מיומנים המצוידות במטוסים מיושנים שלא מתוחזקים כראוי לא הצליחו להתמודד עם הגרמנים גם אם אלה הצליחו להעלות את מטוסיהן לאוויר. רשומות ביומנו של ארהרד מילך מראות שהגרמנים רשמו לזכותם 1,800 מטוסים ביום הראשון, 800 ב-23 ביוני 557 ב-24, 351 ב-25 ו-300 ב-26.{{הערה|Murray, עמוד 82}} הוורמאכט שעט מזרחה בשלוש חזיתות ובאמצע יולי הוא הצליח להגיע ל[[סמולנסק]] במרכז, ו[[קייב]] בדרום, כאן ההבדל בין רוסיה למרכז אירופה הפך להיות יותר בולט כאשר בשל המרחקים העצומים, חוסר בפסי רכבת ואי שמישותם של הפסים הקיימים וכן דרכים לא סלולות הקשו על האספקה להגיע ליעדה, קשיים אלה השפיעו גם על הלופטוואפה שהיה צריך להתמודד עם חוסר בדלק וחימוש. גיס האווירי השמיני דיווח ב-5 ביולי שהמחסור שלו בדלק הוא חמור אפילו עם צמצום מספר הגיחות, וככל שהצבא המשיך להתקדם בעיות אלה העיקו יותר ויותר על הלופטוואפה. אך אותו גורם גם הקשה על הכוחות הקרקעיים שלעיתים דרשו שכוחות שדה של הלופטוואפה ישמשו חטיבות מסייעות כדי לעזור להן להתגבר על הבעיה. האבידות של הלופטוואפה החלו לצמוח לאט לאט, לדוגמה: בימים שבין 10 ל-21 באוגוסט גיס האוויר השמיני, שתמך בקורפוס הראשון שמשימתו הייתה לחסום את פסי הרכבת שבין מוסקבה ו[[לנינגרד]], איבד 10.3 אחוז ממטוסיו ונאלץ לקרקע 54.5 אחוז מהמטוסים לצורך שיפוץ, מבחינת כוח אדם האבידות הסתכמו ב-12.5 אחוז מתוכם 3.9 אחוז הרוגים, 5.7 אחוז פצועים ו-2.9 אחוז נעדרים.{{הערה|Murray, עמוד 84}} הגורם הזה הקשה על שיטת האספקה והאחזקה שתמכה בלופטוואפה, למרות שהוא מאפשר לטייסות לפרוס בזריזות לכל אתר, השיטה של הוורמאכט הגבילה את יכולתה של המערכת לספק תחמושת וחלפים, בשלהי הסתיו אחוזי השמישות של טייסות הלופטוואפה ירדו משמעותית והשפיעו לרעה על המוכנות של החיל ללחימה.{{הערה|Murray, עמוד 84}}
 
שלושה קשיים נוספים שהחלו לבלוט בתקופה זאת, הראשון הוא [[נ"מ]] הרוסי שהשתפר משמעותית עם הניסיון והפך את הטיסות בגובה נמוך למסוכנות במיוחד, מה שחייב את המפציצים הגרמנים לטוס גבוה יחסית, והעיק בעיקר על מטוסי השטוקה, והסב להם אבידות קשות. הקושי השני בו הגרמנים נתקלו היא כמות האספקה והמכשור שהרוסים הצליחו לייצר, חוסר במפציצים ארוכי טווח שיוכלו לפגוע במרכזי התעשייה החל לבלוט. הגורם השלישי היה הבהירות של התוכנית הגרמנית, למרות תמרונים כאלה ואחרים תנועת הכוחות העיקרית הפכה להיות ברורה, [[קבוצת ארמיות צפון]] בדרכה ללנינגרד, [[קבוצת ארמיות מרכז]] בדרכה למוסקבה ו[[קבוצת ארמיות דרום]] בדרכה ל[[סטלינגרד]]. עם זאת הצבא האדום לא הצליח לעצור את הגרמנים והפסדים צורמים בצורת איגוף והכנעת כוחות גדולים המשיכו לקרות. ב-30 בספטמבר החל [[מבצע טייפון]] המתקפה הגדולה לעבר מוסקבה, שגובה בעזרת 1,387 מטוסים. המבצע החל בהפתעה מוחלטת לרוסים שהעריכו שבגלל שקבוצת ארמיות מרכז עצרה את תנועתה אחרי יולי, כמו כן הפניית הכוחות המשוריינים מקבוצה זאת לשתי הקבוצות האחרות שבזמן הזה הרסו את ההתנגדות בצפון והדרום וכן העונה מאוחרת מחווים על כך שהגרמנים לא מתכוונים להתקדם למתקפה במרכז. הכוחות הגרמנים התקדמו כה מהר עד כי השריון הגרמני הצליח להגיע לעיירה [[אוריול]] ב-3 באוקטובר, עוד לפני שהרוסים החלו את הנסיגה והרס המפעלים בה. ב-6 באוקטובר נכבשה העיירה [[בריאנסק]] והרוסים איבדו את יכולתם לפקד על כל אזור המרכז. אך למרות הצלחות אלה הבעיות של הגרמנים הפכו ליותר קשות, הגרמנים יצאו למבצע עם אספקה מינימלית וכאשר הם לבסוף הגיעו לפאתי מוסקבה הם היו כבר במחסור. בנוסף החל מזג אוויר קשה שהקשה על התקדמות הכוחות, ועל הלופטוואפה הקשה להוציא את מטוסיו לגיחות ביחד עם המחסור החמור שלהם באספקה, מספר הגיחות שהם הצליחו להוציא צנח מכ-1,000 גיחות לפני בוא מזג האוויר הקשה ל-599 גיחות ב-8 באוקטובר ול-269 ב-9 באוקטובר.{{הערה|Murray, עמודים 86 - 87}}
{{הפניה לערך מורחב|הקרב על מוסקבה}}
הפיקוד הגרמני העליון לא ייחס למצוקה של כוחותיו באספקה את החשיבות המתאימה והורה על המשך המתקפה לעבר מוסקבה, היטלר אף תכנן איגוף של העיר ואת תנועת כוחותיו בעורפה, מבצעים שלכוחותיו לא היו את המשאבים לממש, בביטחונו הרב הוא אף הורה על הפניית הצי האווירי השני לזירה הים תיכונית, כאשר כל המאמץ האווירי נפל על הגיס האווירי השמיני של ריכטהופן. עם הגעת העונה הקרה וסופה של תקופת הבוץ בתחילת נובמבר הכוחות התחילו בתנועה מאומצת, אך הם נעצרו בפרבריה של מוסקבה ולא יכלו להתקדם, הודות להתנגדות הרוסית בהנהגתו של גנרל [[גאורגי ז'וקוב|ז'וקוב]] שהובהל מסטלינגרד להגן על הבירה. לקראת הקרב על מוסקבה הלופטוואפה היווה גורם פחות בכוחו, בעוד חיל האוויר האדום שנחשב לכוח מרותץ החל לבצע תקיפות ביעילות גוברת תוך סיוע לכוחות הקרקע. כל זאת הודות למצב הנואש של הלופטוואפה, בו בשל חוסר האספקה וכן מזג האוויר הקשו על האחזקה שבתורה השפיעה על המוכנות המבצעית של הטייסות. בתחילת נובמבר אחוזי השמישות של המפציצים צנחה לכ-40 אחוז, ואחוזי השמישות של מטוסי הקרב הייתה רק ב-58 אחוז, שבסך הכול הביאה את נתוני המבצעיות הכלליים לכ-53 אחוז בלבד. הקושי הנוסף של הלופטוואפה היה הפעלת טייסותיו משדות מאולתרים, בעוד חיל האוויר הרוסי השתמש במתקני קבע ברמה גבוהה יותר. מתקפת הנגד ב-5 בדצמבר איימה להרוס את כל החזית הגרמנית ודנה את מבצע ברברוסה לכישלון.{{הערה|Murray, עמודים 87 - 88}}
 
<!-- ===החזית המזרחית===
{{הפניה לערך מורחב|מבצע ברברוסה}}
ביוני [[1941]], [[מבצע ברברוסה|גרמניה פלשה לברית המועצות]]. חיל האוויר הגרמני הרס אלפי מטוסים סובייטיים אך נכשל בניסיונו להרוס את [[חיל האוויר הסובייטי|חיל האוויר של הצבא האדום]]. בעקבות המחסור במפציצים אסטרטגיים, הלופטוואפה לא יכל לפגוע במרכזי ייצור סובייטיים באופן קבוע או בעוצמה מספקת. כשהמלחמה נמשכה, כוחו של הלופטוואפה נשחק. התבוסות ב[[קרב סטלינגרד]] ו[[קרב קורסק]] הובילו לדעיכתו ההדרגתית של ה[[וורמאכט]] ב[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]]. ההיסטוריון הבריטי, פרדריק טיילור, קובע כי "כל הצדדים הפציצו את הערים של הצד השני בזמן המלחמה. חצי מיליון אזרחים סובייטיים למשל, מתו מהפצצה גרמנית במהלך [[מבצע ברברוסה|הפלישה לרוסיה]]. מספר זה שווה בערך למספר האזרחים הגרמנים שמתו מהפשיטות של [[בעלות הברית]]".
-->
 
שורה 224 ⟵ 208:
[[קובץ:Luftwafe-hierarchy-he.svg|170px|ממוזער|שמאל|היררכיית יחידות הלופטוואפה]]
כלל מרכיבי התעופה בגרמניה הנאצית היו בשליטת [[משרד התעופה (גרמניה הנאצית)|משרד התעופה של הרייך]] (RLM), אשר [[הרמן גרינג]] עמד בראשו לאורך הרוב המכריע של המלחמה. מבחינת שרשרת פיקוד צבאית, הלופטוואפה היה מרכיב של הוורמאכט ולכן התנהל בתור פיקוד הלופטוואפה (OKL) תחת [[הפיקוד העליון של הוורמאכט]] (OKW).
 
* '''צי אוויר''' (Luftflotte): פיקוד הלופטוואפה התחלק למספר ציי אוויר, כאשר בשיא היו סך הכל שמונה ציי אוויר ([[צי האוויר הראשון (לופטוואפה)|הראשון]], [[צי האוויר השני (לופטוואפה)|השני]], [[צי האוויר השלישי (לופטוואפה)|השלישי]], [[צי האוויר הרביעי (לופטוואפה)|הרביעי]], [[צי האוויר החמישי (לופטוואפה)|החמישי]], [[צי האוויר השישי (לופטוואפה)|השישי]], [[צי האוויר רייך (לופטוואפה)|רייך]] ו[[צי האוויר העשירי (לופטוואפה)|העשירי]]).
* '''קורפוס אוויר''' (Fliegkorps): כל צי אווירי הכיל מספר קורפוסי אוויר, אלו לא היו אורגניים אלא התחלפו לפי צורכי המערכה. סך הכל היו בלופטוואפה 13 קורפוסי אוויר, שני קורפוסי קרב ושני קורפוסי [[פלשירמיאגר]] (צנחנים).
* '''כנף''' (Geschwader): בדומה לקורפוסים, גם הכנפות הועברו בין הזירות ושירתו תחת קורפוסים שונים לפי צורכי המערכה. עם זאת, כנפות היו יחידות אורגניות אוטונומיות שיכלו לשרת באופן מלא בחזית, למרות שבפועל היה נהוג לפצל את להקי הכנף לאורך החזית. כנפות התחלקו לפי סוג הכנף וכן קיבלו מספר (לדוגמה [[כנף קרב 52 (לופטוואפה)|כנף קרב 52]]), סוגי הכנפות שהתקיימו היו: קרב (JG), הפצצה (KG), הפצצת צלילה (StG, בהמשך שונה לתקיפה קרקעית SchlG), תובלה (TG), אימון מתקדם (LG), דאונים (LLG), הפצצה מהירה (SKG) וקרב כבד (ZG). סך הכול שירתו בלופטוואפה לאורך המלחמה 68 כנפות קרב (Jagdgeschwader){{כ}}, 38 כנפות הפצצה (Kampfgeschwader) ועוד עשרות כנפות מהסוגים השונים.
* '''להק''' (Gruppe): יחידת האוויר האוטונומית הבסיסית, כל כנף הכילה כשלושה להקים ובמקרים מסוימים אף יותר. כל להק כלל מפקדה (Stab) שבראשה מפקד הלהק (Gruppenkommandeur, לרוב בדרגת מיור או האופטמן), שלושה מטוסי מפקדה וכלל כוחות העזר של הכנף, בהם צוותי רפואה, לוגיסטיקה, אדמיניסטרציה וצוותים טכניים לטיפול במטוסי הלהק. לרוב כל להק אכלס מנחת אחד בזמן לחימה ולעיתים נדירות פוצלו הלהקים למשימות שונות, לרוב הלהק נשאר יחידה מגובשת ואורגנית המוצבת במוקד אחד ומבצעת משימות ביחד. גודל הלהקים השתנה בהתאם ליעוד הכנף וגם השתנה לאורך שנות הלחימה, לקראת סוף המלחמה היה נהוג להוסיף טייסת רביעית ללהקי קרב כך שמספר המטוסים הסדיר בכל להק היה 65–70 מטוסים. מספר החיילים בכל להק השתנה באופן רב לאורך המלחמה ונע בין 35 ועד ל-150 אנשי צוות אוויר, לצד בין 300 ל-500 אנשי סיוע קרקעיים. כדי להבדיל את סימול הלהק מהכנף, מספר הלהק סומן ב[[ספרות רומיות]], כך לדוגמה הלהק השני בכנף קרב 51 סומן כך: II./JG 51.
* '''טייסת''' (Staffel): כל להק הכיל לרוב בין שלוש לארבע טייסות, באופן רגיל כל טייסת הכילה 12 מטוסים, מספר זה צנח במקרים של אבידות או במקרים מסוימים הגיע אף ל-16 מטוסים. טייסות מוספרו בהתאם למיקומן בלהק ובכנף, שלוש הטייסות של כנף I מוספרו 1, 2 ו-3, בכנף II הן מוספרו 4, 5 ו-6 וכן הלאה. במקרים בהם הועברו טייסות או כאשר הוספו טייסות לכנף, הן מוספרו מחדש תמיד בהתאם למיקומן בלהק ובכנף.
* '''טיסה''' (Schwarm): כל טייסת התחלקה לשלוש 'טיסות' בנות ארבעה עד שישה מטוסים כל אחת, כל טיסה התחלקה לזוג מבני תקיפה בסיסיים של שנים עד שלושה מטוסים (כונו Rotte לזוג ו-Kette לשלשה) שכללו במקרה של מטוסי קרב - מטוס ומטוס משנה המחפים האחד על השני ונלחמים תמיד ביחד. במקרה של מטוסי הפצצה המבנה הבסיסי היה של שלושה מטוסים שטסו בצורת V, מבנה שכונה 'שרשרת' (Kette).
 
שורה 243 ⟵ 226:
 
=== ניסויים בבני אדם בתעופה צבאית ===
בשנת [[1941]], בוצעו ניסויים במטרה לגלות אמצעים למניעה ולטיפול ב[[היפותרמיה]]. ניסויי הקפאה נערכו בשביל הפיקוד העליון כדי לדמות את התנאים מהם סובלים החיילים ב[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]]. זאת משום שכוחות הגרמנים לא היו מוכנים כיאות למזג האוויר הקר בו הם נתקלו בחורף הרוסי. מספר כוחות גרמניים הפסידו גם במהלך הקרב על בריטניה בעקבות היפותרמיה כאשר למטוסים אזל הדלק או כבו המנועים והם נאלצו לנחות ב[[תעלת למאנש]].
 
המקומות העיקריים לניסויים היו [[דכאו]] ו[[אושוויץ]]. ד"ר זיגמונד ראשר, [[רופא]] [[אס אס|SS]] בדכאו, דיווח ישירות לראש ה-SS, [[היינריך הימלר]], ופרסם את תוצאות ניסויי ההקפאה שלו בכנס רפואי בשנת [[1942]] אשר נקרא "בעיות רפואיות הנגרמות מים וחורף". במהלך הניסוי שנערך על ידי ראשר יחד עם פרופ' [[ארנסט הולצלונר]] כ-300 אסירים הוכנסו למי קרח, והוחזקו שם כשעה וחצי עד לאיבוד הכרה. אחר כך האסירים הוצאו מהמים והפעילו שיטות חימום שונות. בסך הכל נפטרו כ-100 אסירים, חלקם בתוך המים הקפואים, וחלקם בעת החימום מחדש.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/לופטוואפה_(ורמאכט)"