קריאת ההלל – הבדלי גרסאות

נחלקו ה[[פוסק]]ים אם חובת אמירת ההלל היא [[מצווה מדאורייתא]] או [[מצווה מדרבנן]].{{הערה|קיימות ארבע שיטות: '''א.''' לפי ה[[הרמברמב"ם]], כל הלל הוא מדרבנן. '''ב.''' לפי ספר [[הלכות גדולות]] ורבי דניאל הבבלי, כל הלל הוא מדאורייתא. '''ג.''' לפי ה[[הרמברמב"ן]] ההלל בימים טובים הוא מדאורייתא ואילו ההלל בחנוכה הוא מדרבנן (סהמ"צ שורש א'). '''ד.''' לפי [[החתם סופר]] ההלל בימים טובים הוא מדרבנן, וההלל בחנוכה הוא מדאורייתא (בשו"ת יו"ד סי'סימן רל"ג).}} לכל הדעות אמירת ההלל היא על גאולתם של עם ישראל מעבדות לחירות.

לפני ואחרי אמירת ההלל אומרים [[ברכה]] וביום שבו נאמר הלל אין אומרים [[תחנון]].

ב[[ראשי חודשים]], ב[[חול המועד פסח]] וב[[שביעי של פסח]] שאמירת ההלל בהם אינה מעיקר הדין, אלא מנהג בלבד, אין גומרים בהם את ההלל, אלא אומרים אותו בדילוגים.

לפי [[נוסח ארץ ישראל|מנהג ארץ ישראל הקדמון]] גמרו את ההלל רק בימים שנזכרו לעיל, כך נראה ממקורות ארץ ישראליים שונים.{{הערה|למשל התוספתא בסוכה(סוכה פרק (ג', הלכה ב'), התלמוד הירושלמי; {{ירושלמי|סוכה פרק |ד' הלכה |ה',}}; [[מסכת סופרים]], פרק כ', הלכה ט'}} לעומת זאת ב[[בבל]] נהגו באותה תקופה לקרוא את ההלל גם ב[[ראש חודש]]. ב[[מסכת תענית]]{{הערה|{{בבלי|תענית|כח|ב}}}} מובא כי ה[[אמורא]] [[רב (אמורא)|רב]] הגיע לבבל וראה כי הם קוראים את ההלל בראש חודש. רב חשב להפסיקם, שכן אין חיוב לומר הלל ביום זה, אלא שראה שהם מדלגים על קטעים מן ההלל ובשל כך לא הפסיקם. מנהג זה התקבל כיום בכל הקהילות. קיימת מחלוקת בקרב ה[[גאונים]] וה[[ראשונים]] מהו דילוג זה, וכיום ישנם שני מנהגים: המנהג הנפוץ הוא לדלג על החצי הראשון של מזמורים [[S:תהלים קטו|קט"ו]] (פסוקים א'-י"א) ו[[S:תהלים קטז|קט"ז]] (פסוקים א'-י"א). אצל [[תכלאל|יהודי תימן]] מדלגים, נוסף על הדילוגים לעיל, גם על [[S:תהלים קיז|קי"ז]] ועל [[S:תהלים קיח|קי"ח]] (פסוקים א'-ד').

ב[[משנה]]{{הערה|[[מסכת {{משנה|סוכה]] פרק |ג' משנה י"א|יא}}}} מוזכר שמקוםשבמקום שנהגו לברך אחר ההלל מברכים ובמקום שנהגו שלא לברך אין מברכים. ה[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]]{{הערה|מסכת {{בבלי|סוכה דף |לט עמוד |א}}}} מביא שכוונת המשנה לברכה לאחר אמירת ההלל, אך לפניו מברכים כשאר ברכות המצוות. התלמוד אינו מזכיר מהן הברכות, אך מדברי ה[[גאונים]] נראה כי נוסח הברכה הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל" ואילו הברכה החותמת היא ברכה הפותחת במלים "יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך" וחותמת "מלך מהולל בתשבחות".

המשנה שהיא חיבור ארץ ישראלי, המזכירה את הברכה על ההלל אינה מכירה את מנהג אמירת ההלל בדילוג בראשי חודשים ובסיום הפסח, מנהג שבאותה עת נהג בבבל בלבד. גם הדיון בתלמוד על הברכה נדון נסב סביב המשנה ואינו מתייחס להלל בדילוג. בתקופת ה[[ראשונים]] התעוררה מחלוקת האם יש לברך על הלל זה או לא. רבים מן הראשונים סברו שגם כאן יש לברך, אך משנים את נוסח הברכה ל"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו '''לקרוא''' את ההלל" משום שאין גומרים אותו. ברם, ראשונים אחרים בראשם ה[[רמב"ם]] ו[[רש"י]] סברו שכלל אין לברך עליו, משום שאינו חיוב מן הדין אלא מנהג, והתלמוד קובע כי אין לברך על מנהגים.{{הערה|במסכת ב{{בבלי|סוכה דף מ"ד עמוד |מד|ב'|ללא=שם}}} מובא מעשה בכמה חכמים שלא ברכו על מנהג חיבוט הערבה ב[[הושענא רבא]] משום שהוא מנהג}} יש שסברו שציבור רשאים לברך אך ביחיד אין לברך.{{הערה|ראו [[רי"ף]] מסכתעל שבת דף יאי"א עמוד ב', וב[[מגיד משנה]] הלכותעל {{רמב"ם||חנוכה פרק ופורים|ג הלכה |ז}}.}}

המנהגים בסוגיה זו חלוקים עד היום, למנהג האשכנזים (הן [[נוסח אשכנז]] והן אצל רוב ככל מתפללי [[נוסח ספרד]] ה[[תנועת החסידות|חסידי]]{{הערה|בקהילות חסידיות בודדות בארץ ישראל קבלו את המנהג שלא לברך עליו}}) וה[[נוסח איטליה|איטלקים]] נהוג לברך. אצל [[תכלאל|יהודי תימן]] אין מברכים, וכן היה נהוג בעבר בקהילות ה[[נוסח הרומניוטים|רומניוטים]].{{הערה|כך מעיד ר' יצחק בן אבא מארי מ[[מרסיי]] ב[[ספר העיטור]] (הלכות הלל צ"ה עמוד א') כותב שבמקומו נהגו לברך אך שמע שמנהג רומניא שאין מברכים והוא מעדיף מנהג זה. במחזור רומניא ונציה ה'רפ"ג (עמוד מ"ב) מוזכרת ברכה אך מציין כי "רוב הקהילות נהגו שלא לברך וכן עיקר". נוסח הרומניוטים הוא אחד הקרובים ל[[נוסח ארץ ישראל]] הקדמון, שכאמור לעיל, שם לא נהגו כלל לומר הלל בימים אלו, וככל הנראה משמר מסורת זו על ידי השמטת הברכה}} אצל [[נוסח הספרדים|הספרדים]] שבארצות המזרח התיכון (ארץ ישראל,{{הערה|כפי האמור לעיל ביחס לנוסח הרומניוטים, אפשר שזהו זכר ל[[נוסח ארץ ישראל|מנהג הארץ ישראלי הקדום]] שכלל לא גרס אמירת הלל בימים אלו, נהגו לכל הפחות שלא לברך עליו}} מצרים, סוריה ועיראק) נהוג גם כן שלא לברך אך בקהילות הספרדיות של טורקיה, הבלקן, צפון אפריקה ומערב אירופה נהוג לברך. בחלק מהמקומות נהגו לברך רק כשההלל נאמר בציבור.{{הערה|ראו [[שואל ונשאל]], חלק ב', אורח חיים סימן כטכ"ט.}} החכמים הספרדיים בארץ ישראל החל מאמצע [[המאה ה-20]] דנים בשאלה האם העולים החדשים מארצות בהן נהגו הספרדים לברך על ההלל רשאים להמשיך לנהוג במנהג זה בארץ ישראל, או שמא כיוון שמנהג הספרדים בארץ ישראל מקדמת דנא שלא לברך על ההלל, אין לשנות ממנהג המקום.

ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]]{{הערה|[[מסכת {{בבלי|סוכה]] דף ל"ח עמוד |לח|ב'}}}} מובא [[מנהג]] מתקופת ה[[אמוראים]], ש[[שליח ציבור|שליח הציבור]] קורא את ההלל לציבור,{{הערה|{{הדגשה|אמר רבא: הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא... הוא אומר הללו עבדי ה', והן אומרים הללויה; מכאן שמצווה לענות הללויה|סוכה לח ב|סוכה לח ע"ב}}.}} וכך השתמר המנהג אצל כמה קהילות (לדוגמה, אצל [[יהדות תימן|יהודי תימן]]), לקרוא את ההלל "בקירוי" – כלומר: שליח הציבור קורא שבר פסוק מההלל, וכל הציבור עונים אחריו הללויה, וכן על זה הדרך 123 שברי פסוקים, כמנין שנותיו של אהרון. בשאר העדות לא השתמר מנהג כזה, ואין הוא מחייב אותן.{{הערה|וכן כתבו בעלי ה[[תוספות]] שם, ד"ה הלכתא: "ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן - משום דמנהגא קרי ליה והיכא דלא נהוג לא נהוג".}}

* [[מאיר בר-אילן (חוקר)|מאיר בר-אילן]], [https://faculty.biu.ac.il/~barilm/articles/publications/publications0013.html רישומה של אי ידיעת הקריאה על הילכות קריאת מגילה והלל], (Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 54 (1987, חלק עברי, עמ' 1–12