שמואל אטינגר – הבדלי גרסאות

== ביוגרפיה ==

 

 

 

מלבד עבודתו במחקר והוראה באוניברסיטה העברית ומחוצה לה, המשיך אטינגר את מעורבותו בענייני ציבור. בבית המשפחה הפרטי שלו התנהל חוג לעיון ב[[שנות החמישים]] ו[[שנות השישים|השישים]], בחוג זה הושמעו הרצאות בתחומי מדע, אך גם בתחומי מדינה ופוליטיקה; בין השאר הופיע בו [[דוד בן-גוריון]] בשנת [[1967]]. בראיון עם [[יעקב אגמון]] ב[[גלי צה"ל]] ב-30 בינואר [[1982]] תיאר אטינגר את תפיסת עולמו, ככזו שהחובה לכלל היא בסיסה: "עדיין מצפוני מייסרני על שאיני מספיק עסוק ב[[פוליטיקה]] ובענייני ציבור רבים יותר. משהו מייסרני גם על שאיני עוסק במידה מספקת בהיסטוריה. אני חושב שאחד האסונות של החברה שלנו הוא בכך שאנשים בעלי רצון טוב מקדישים פחות מדי זמן לחובתם האזרחית, ויוצאים ידי חובתם בהתמסרות לעיסוקם המקצועי".{{הערה|'''היסטוריה והיסטוריונים''', עמ' 51.}} כחלק מעיסוקיו בענייני ציבור, אטינגר גילה עניין מיוחד ב[[יהודי ברית המועצות]]. הוא ראה שליחות עילאית בהקנית התרבות היהודית תחת [[ברית המועצות|השלטון הסובייטי]] אשר עשה כמעט כל שביכולתו להכחידה, והשקיע מאמצים רבים גם בקליטת האינטליגנציה היהודית מבין עולי ברית המועצות. בינואר 1972 היה מחותמי מברק של פרופסורים לראש הממשלה, [[גולדה מאיר]], בו נטען שהממשלה לא עשתה מספיק להשגת הסכם שלום עם מצרים{{הערה|{{מעריב|יחיאל לימור|מלחמות של פרופסורים|1972/01/11|00300}}}}.