יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של Michal2904 (שיחה) לעריכה האחרונה של Gveret Tered |
מ הוספת קישור לניצולי השואה |
||
שורה 116:
ב-1950 אימץ ועד ההלכה 'תוכנית שבע נקודות' לגבי השבת, בתקווה לעודד את הציבור הרחב והרחוק מאורח חיים מסורתי להתעניין בה ולהפכה רלוונטית עבורו. תוקן כי, אך ורק בהיעדר אפשרות אחרת להגיע אליו, אפשר לנסוע לבית-הכנסת ביום השביעי, והותר להשתמש בחשמל. עניין הנסיעה ספג אחר כך ביקורת קשה בקרב רבנים קונסרבטיבים חשובים, הן בשל תוקפו ההלכתי (שנשען בין היתר על הטיעון לפיו בעירת המנוע היא [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]) ויותר מכך בשל השלכותיו החברתיות. הוא התקבל בפועל כהסכמה רבנית לנהיגה בשבת, דבר שהציבור עשה ממילא על דעת עצמו. [[יצחק שורש]] הכריז ב-1992 כי זו הייתה "טעות" שדרדרה את היחס לשבת בקרב חברי התנועה,{{הערה|Nacha Cattan, [http://forward.com/articles/6998/conservative-head-calls-sabbath-driving-rule-a/ Conservative Head Calls Sabbath-Driving Rule a ‘Mistake], the Forward, 7 בנובמבר 2003.}} ובאותה שנה נאסר הדבר על ידי ועד ההלכה בישראל.{{הערה|[http://www.jta.org/1992/10/14/archive/israels-conservative-movement-bans-driving-to-shul-on-shabbat Israel’s Conservative Movement Bans Driving to Shul on Shabbat], 14 באוקטובר 1992.}} ההיסטוריון מיכאל כהן הצביע על מסמך זה כ"קרע הסופי" עם האורתודוקסים, שהעיד הן על נכונות להתנתק מהצורך בקבלת הסכמה לצעדים הלכתיים משמעותיים מצדם והן בתגובה החריפה של מנהיגיהם כלפי העצמאות הקונסרבטיבית.{{הערה|שם=כהן|Michael R. Cohen, '''The Birth of Conservative Judaism: Solomon Schechter's Disciples and the Creation of an American Religious Movement''', Columbia University Press, 2012. עמ' 137–140, 157.}}
ב-1953 אשרר הוועד, באמצעות תקנה, סעיף כתובה כפתרון לעגינות, שחייב בעלים למסור גט לנשותיהם אם יתבקשו. המהלך היה פרי יוזמתו של ליברמן. הוא ניהל מגעים חשאיים עם הרב האורתודוקסי [[הגרי"ד|יוסף דב סולובייצ'יק]] בכוונה להקים בית-דין מאוחד שינהל ענייני מעמד אישי, אך התוכנית לא התממשה. בינתיים התחזקה מאוד המגמה הבדלנית בקרב התנועה האחרת, עם התבססותם של המהגרים [[ניצולי השואה]] מאירופה, שהגיעו מסביבה אדוקה ומחמירה יחסית. ב-1 במרץ 1956 הטילו אחד-עשר ראשי ישיבות חרדים, בראשות הרב [[אהרן קוטלר]], איסור גורף על כל שיתוף פעולה עם גורמים מזרמים אחרים – הרבנים [[אליעזר סילבר]] וסולובייצ'יק סירבו לחתום מתוך השיקול שעדיין היו גורמים בתוך ועל סף התנועה הקונסרבטיבית שאפשר היה להשפיע עליהם. על רקע האיסור דחתה מועצת הרבנים את ההצעה להקים בית-דין משותף.{{הערה|[http://www.joshyuter.com/wp-content/uploads/2011/08/Saul-Lieberman-and-the-Orthodox-41.pdf Saul Lieberman and the Orthodox].}}{{הערה|Jeffrey S. Gurock, '''American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective''', KTAV Publishing House, 1996. עמ' 56-57.}} הרב [[משה פיינשטיין]], פוסקה המרכזי של האורתודוקסיה האמריקנית בדורו, קבע חד-משמעית בשורת תשובות כי ללא קשר להתנהלותם האישית, רבנים קונסרבטיבים הוחזקו לכופרים שאינם נאמנים על דבר מעצם השתייכותם. עוד ב-1950 כתב: {{ציטוטון|כל מי ששם הבזוי קאנסערוואטיוו עליו הוא בחזקת מופקר להרבה איסורין ולכפירה בהרבה עיקרים}}.{{הערה|ראו למשל: Donniel Hartman, The Boundaries of Judaism, A&C Black, 2007. עמ' 155. ראו את הפסק באגרות משה, יורה דעה, [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=917&st=&pgnum=317&hilite= סימן קס].}}
בשנות ה-50 נעשו שני סממנים למבדילים בין בתי-הכנסת של התנועות: האורתודוקסים החלו לאכוף בהדרגה את הדרישה ל[[עזרת נשים (בית כנסת)|מחיצה]] בין הנשים לגברים על כל אלה שהשתייכו אליהם. עד אותה עת, בתי-תפילה רבים שהשתייכו לאיחוד האורתודוקסי קיימו ישיבה מופרדת ללא חציצה או במעורב לגמרי. שאלת סדרי הישיבה התבטאה בקרבות משפטיים רבים על כספי ירושה. בכמה מקרים השתכנעו הערכאות להעביר עזבונות, שמותיריהם התנו זאת בכך שהסדרים במקום יוותרו "מסורתיים", כשהוכח להם שגם ההפרדה ללא מחיצה שנהגה קודם הייתה בלתי-הלכתית. גזרי דין אלה דחפו קהילות רבות להכריע להצטרף רשמית לקונסרבטיבים. כמו כן, ב-1954 ביטלה הסתדרות הרבנים האורתודוקסים את החלטתה מ-1948 לאפשר שימוש בהגברת קול חשמלית בשבת, בעוד שכנסת הרבנים הוסיפה להשתמש במיקרופונים. המתח הגובר הביא במהלך העשור לכך שנמנע מהקונסרבטיבים להשתמש במקוואות יריביהם, כפי שהיה בעבר, והתופעה של רבנים בוגרי זרם אחד שכיהנו בקהילות מהשני הלכה ונעלמה. אחת הפרשות הידועות ביותר שנקשרה בקרע המתעצם הייתה התפטרותו ב-58' מכנסת הרבנים של הרב אליעזר הילל קאוואר מ[[דנוור]], מי שהיה ממייסדי "בתי-הכנסת המאוחדים", במחאה על התנהלות הזרם והניסיון למחוק את המילה "אורתודוקסי" משם קהילתו ולמנות לו רב-משנה ליברלי מדי לטעמו. עדתו 'בית המדרש הגדול - בית יוסף' הלכה בעקבותיו, פרשה מהגוף ולבסוף הצטרפה לזרם הנגדי{{הערה|כהן, עמ' 158.}} (תוך שהיא ממשיכה לקיים ישיבה מעורבת; אפילו ב-1997, עדיין היו באיחוד האורתודוקסי שבע קהילות ללא מחיצה). הקונסרבטיבים החלו לפתח שירותי דת משלהם, כדי להינתק מהתלות ב[[סופר סת"ם|סופרי סת"ם]], [[מוהל]]ים ושאר כלי קודש מהתנועה האחרת. הפירוד הממסדי מגבוה לא ירד במלואו אל הזירה הקהילתית; נותרו אישים ומוסדות שהיו תלויים בתווך, ועד היום משמש הכינוי "קונסרבדוקסי" (Conservadox) עבור שכאלו.{{הערה|Dana Evan Kaplan, '''Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal''', Columbia University Press, 2013. עמ' 24–25. להלן: '''קפלן'''; לגבי הכרעות בתי-המשפט: '''אגוס''', עמ' 7-8.}}
| |||