פעמוני היובל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קרדיטים בקליבר משני שהוספו לערך במשך השנים. פירוט יתר.
שורה 11:
התוכנית האמנותית כללה מחרוזות שירים, ריקודים וקטעי מעבר קצרים. השירים במופע קובצו לפי תמות, וכללו [[זמר עברי|שירים ישראליים ישנים]], [[מוזיקה מזרחית|שירים ים־תיכוניים]], שירים בשפות [[עלייה לישראל|העולים לארץ]], [[זמר עברי#שירי ילדים|שירי ילדים]], שירים שעוסקים בתהליך ה[[שלום]], [[:קטגוריה:שירי ירושלים|שירים על ירושלים]] ושירים על צה"ל. בקטע שהוקדש ל[[צה"ל]] נערכו [[תרגילי סדר]] ומספר חיילים שעלו מהתפוצות סיפרו על עלייתם ועל [[שירות בצה"ל|שירותם הצבאי]]. בין השירים שזכו לביצוע מלא: "[[אין לי ארץ אחרת]]" ([[גלי עטרי]]), "[[לחיי העם הזה]]" ([[שושנה דמארי]]), "[[ירושלים של זהב]]" ([[עפרה חזה]]) ו"[[שיר לשלום]]" ([[דודו פישר]]). [[התקווה|ההמנון]] הושר על ידי [[ריטה]]. המופע הסתיים בביצועה של [[יהודית רביץ]] לשיר "[[הלוואי (שיר)|הלוואי]]" וב[[ריקודי עם בישראל|ריקודי עם]] על רקע [[זיקוקין די-נור]].
 
בין האמנים הנוספים שהשתתפו במופע היו: [[אורנה פורת]], [[יוסי בנאי]], [[יוסי ידין]], [[תיקי דיין]], [[מיקי קם]], [[גיא פרידמן]], [[דורון אורן]], [[יעל גזית]], [[נירית אהרוני]], [[גיא זוארץ]],
[[מיכל צפיר]], [[טוביה צפיר]], [[גילה אלמגור]], [[יבגני שפובלוב]], [[ריימונד אבקסיס]], [[ענת עצמון]], [[גלית גיאת]], [[חנוך רוזן]], [[ציפי שביט]], [[חני נחמיאס]] ו[[מיכל ינאי]].
 
שורה 19:
מספר סוגיות{{הערה|שם=AP|{{כ}}Jack Katzenell, [http://www.apnewsarchive.com/1998/Israel-Celebration-Flap-Over-Dancers/id-87e60485bf508d6651d0f5ee93792934 Israel celebration flap over dancers], [[Associated Press]], April 29, 1998.}} שקשורות במופע זכו לעיסוק ציבורי נרחב, ובראשן:
*התשלום עבור שירת התקווה - לשירת התקווה נבחרה הזמרת [[ריטה]]. פרסומים על הכוונה לשלם לה 70,000 ש"ח עבור ביצוע ההמנון עוררו ביקורת קשה. ריטה נפגעה מהביקורת והחליטה לפרוש מהחגיגות. לבסוף הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו לשכנעה לחזור בה בשיחת טלפון אישית, ואת הכסף שקיבלה הודיעה שתתרום לצדקה.{{הערה|{{ynet|יניב חלילי|חלפו ימי התום|2556814|10 באפריל 2003}}.}}{{הערה|{{גלובס|ידיעות אחרונות|ביקורת על מחיר מפגן העצמאות: "התקווה" תעלה 70 אלף שקל|110149|2 במרץ 1998}}.}}
*השתתפותה של [[בת שבע (להקה)|להקת בת-שבע]] והחשש לביטול המופע - הלהקה הייתה אמורה להופיע עם הריקוד "אחד מי יודע" מתוך "[[אנאפאזה (יצירת מחול)|אנאפאזה]]" של ה[[כוריאוגרפיה|כוריאוגרף]] [[אוהד נהרין]]. בריקוד לבושים הרקדנים כחרדים, וכשברקע נשמע הפיוט [[אחד מי יודע]], הם פושטים את בגדיהם עד שהם נותרים במכנסונים וגופיות. המפלגות הדתיות בממשלה דרשו לשנות או לבטל את הריקוד. אחת ההצעות שעלו הייתה הלבשת הרקדנים במכנסי גטקעס, שהובאו לשם כך ערב המופע ממחסני צה"ל. מספר עתירות שהוגשו ל[[בית המשפט הגבוה לצדק|בג"ץ]] בעניין ההופעה נדחו.{{הערה|שם=AP}} על הלהקה הופעלו לחצים רבים לשנות את היצירה, ומנגד הושמעו איומים של אמנים לבטל את השתתפותם אם [[צנזורה|תצונזר]] היצירה. הלהקה סירבה לשנות את יצירתה בשל תכתיב פוליטי, וכחצי שעה לפני תחילת המופע החליטה שלא לעלות לבמה ואת ההודעה על כך בישר השחקן [[עודד קוטלר]] שהיה הבמאי המתאם של הופעת הלהקה במופע. מספר אמנים טענו בדיעבד שלוּ ידעו על החלטת הלהקה היו מסרבים אף הם לעלות לבמה. המשבר זכה לסיקור רב בתקשורת והעלה מחדש את שאלת יחסי [[כפייה דתית בישראל|דתיים]]-[[כפייה חילונית בישראל|חילונים]] במדינה.{{הערה|שם=וירטואלית}}{{הערה|{{הארץ|טל לוי, לין, היום לפני|03.05.1998 / "מלחמת תרבות" בשל צנזור להקת בת שבע|1.1172872|2 במאי 2011}}.}} [[רוני מילוא]], ראש [[עיריית תל אביב-יפו|עיריית תל אביב]], הודיע בעקבות המופע על פרישתו מ[[הליכוד]] ועל הקמת [[מפלגת המרכז|מפלגת מרכז]].{{הערה|{{גלובס||מילוא יתמודד על ראשות הממשלה; יפרוש מעיריית ת"א|132694|5 במאי 1998}}.}}{{הערה|[[אבי דיסקין]], '''ימי ירושלים האחרונים: קווים לבחינת הדמוקרטיה הישראלית החדשה''', מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2001, עמ' 81.}} מנחה הטלוויזיה [[דן שילון]] כינה את [[גילה אלמגור]] "ה[[התקרנפות|קרנף]] של המדינה", בשל המשך השתתפותה במופע אחרי שנודע לה על עזיבתה של הלהקה.{{הערה|{{גלובס|אביבה קרול|שילון עדיין בלעדי ברשת|100288|6 ביולי 1998}}.}}{{הערה|[[דן שילון]], '''בשידור חי''', ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1998, ע' 279.}}
 
==לקריאה נוספת==