גוסטב שרדר – הבדלי גרסאות

הנוסעים החזיקו בידיהם רישיונות שאישרו את כניסתם לקובה, ואולם רישיונות אלו ניתנו באופן לא חוקי על ידי המנהל הכללי להגירה בקובה מנואל בניטס גונסלס וב-[[15 במאי]] [[1939]] החליטה ממשלת קובה כי הרישיונות יהיו בתוקף רק עד ה-[[6 במאי]]. נראה שהן נוסעי הספינה והן חברת הספנות ידעו על ביטול הרישיונות אך הם הניחו כי הרישיונות אשר הונפקו זמן רב לפני קבלת החלטת הביטול יכובדו, רק 22 מנוסעי הספינה מילאו אחרי הדרישות החדשות של קובה באשר לרישיונות.

 

 

רב החובל שרדר האט את מסע הספינה, בסרבו לחזור לגרמניה עד אשר ימצא מקום מבטחים לנוסעיו היהודים. הוא אפילו תכנן לתת לספינה להגרר אל חופי [[אנגליה]] ולהתנפץ עליהם, בכוונה לאלץ את השלטונות הבריטיים לקלוט את הפליטים בארצם. לבסוף נמצא פתרון ונוסעים הורשו לרדת לנמל [[אנטוורפן]] ב[[בלגיה]]. רוב הנוסעים ירדו בבלגיה וחלקם באנגליה (אלה מהם שהיו בעלי רישיונות תקפים נשארו בקובה). מבלגיה עבר חלק מן הנוסעים ל[[הולנד]] ול[[צרפת]] וחלק נשאר בבלגיה. חלק מהנוסעים נשלח למחנות ההשמדה לאחר הכיבוש הגרמני. על פי מחקר שנערך בשנת [[2007]] כ-254 מנוסעי הספינה ניספו ב[[השואה|שואה]].