האימפריה הבריטית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תיקון שגיאת כתב ("לא" ל"לו") תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
הסרת קישורים עודפים |
||
שורה 155:
ב-[[1869]] פתח [[נפוליאון השלישי]] את [[תעלת סואץ]] למעבר ספינות, ובכך חיבר את [[האוקיינוס ההודי]] לים התיכון. תחילה, התנגדו הבריטים לחפירת התעלה, אך במהרה הם הבינו את חשיבותה האסטרטגית. ב-[[1875]], רכשה ממשלתו השמרנית של [[בנימין ד'יזראלי]] כ-44 אחוז ממניותיה של תעלת סואץ ממנהיגה של מצרים, [[איסמעיל פאשה]], בתמורה לכארבע מיליון לירות שטרלינג. על אף שהרכישה לא העניקה לבריטניה שליטה מוחלטת על נתיב המים, היא כן נתנה לה תנופה באזור. השליטה הכלכלית האנגלו-צרפתית במצרים הסתיימה עם כיבושה של מצרים על ידי בריטניה ב-[[1882]]. הצרפתים עדיין היו מחזיקי המניות הדומיננטיים בתעלה, וניסו להחליש את הדומיננטיות הבריטית בה. שני הצדדים הגיעו לפשרה ב-[[1888]] ב[[אמנת קושטא]]. האמנה יצאה לפועל ב-[[1904]] והפכה את התעלה לשטח נייטרלי, אך נשלטה [[דה פקטו]] על ידי הבריטים שכוחותיהם נשארו בה עד לשנת [[1954]].
כשפעילותן של צרפת, [[האימפריה הבלגית|בלגיה]] ופורטוגל ב[[קונגו (נהר)|נהר הקונגו]] התחתי איימה לערער את הסדר באפריקה הטרופית, [[ועידת ברלין]] ב-[[1884]]–[[1885|5]] ביקשה להסדיר את התחרות בין הכוחות האירופים במה שנקרא כיום "[[המרוץ לאפריקה]]". הוועידה קבעה את כלל ה"כיבוש האפקטיבי" כקריטריון להכרה בינלאומית לסיפוח שטחים. המירוץ לאפריקה נמשך לתוך העשור האחרון של המאה ה-19 וגרם לבריטניה לשקול מחדש את החלטתה ליסוג מ[[סודאן]] ב-
הכיבושים הבריטיים ב[[אפריקה הדרומית|דרום]] ו[[מזרח אפריקה]] עודדו את [[ססיל רודס]], חלוץ ההתפשטות הבריטית באפריקה, להגות את רעיון "[[מהכף לקהיר]]" - [[מסילת רכבת]] שתחבר את תעלת סואץ האסטרטגית לדרום אפריקה העשירה במינרלים. ב-[[1888]] רודס וחברתו הפרטית, [[חברת דרום אפריקה הבריטית]], כבשה וסיפחה שטחים צפונית לדרום אפריקה, שנקראו על שמו - [[רודזיה]].
| |||