רחוב יפת – הבדלי גרסאות

הרחוב היה בעבר דרך שהקיפה את חומות [[יפו העתיקה]]. לאחר פירוק והריסת החומה, סביב 1870, וצמיחת העיר, הפך לרחוב מסחרי מרכזי. באבני החומה שפורקו נעשה [[שימוש משני]], ובכלל זה לבנית חלק מהבתים שברחוב. הדרך חיברה בעבר בין יפו ל[[עזה]] וכיום הרחוב מקשר בין [[כיכר השעון]] לעיר [[בת ים]] (ממשיך ל[[רחוב בלפור (בת ים)|רחוב בלפור]]). הדרך הייתה אחת משלוש דרכים שיצאו מיפו לערים מרכזיות, יחד עם דרך שכם (כיום [[רחוב רזיאל]] ובהמשכו רחוב אילת, [[דרך יפו-תל אביב|דרך יפו-ת"א]], [[דרך בגין (תל אביב)|דרך בגין]] ו[[ציר ז'בוטינסקי]] ב[[רמת גן]], [[בני ברק]] ו[[פתח תקווה]]) ודרך נוספת ל[[ירושלים]] דרך [[רמלה]] (כיום רחוב עולי ציון, [[דרך בן צבי]] ו[[כביש 44]]). ב"גן השניים" ברחוב יפת פינת רחוב ציונה תג'ר ניצב חדר [[שנאי|שנאים]], שתוכנן בשנת [[1923]] על ידי האדריכל [[אלכסנדר ברוולד]]. במהלך [[שנותה-60]] הוקמו ברחוב 2 רחבות עם מגדלי מגורים במקום כמה בתי קברות שהועברו אל החוף הדרומי של יפו, האחת בשכונת עג'מי והשנייה בשכונת ג'בליה.