משפט חוקתי בישראל – הבדלי גרסאות

בשנת [[1992]] חוקקה הכנסת לראשונה חוקי יסוד "מהותיים" (כלומר, עוסקים ב"זכויות אדם" ולא "חוקים מוסדיים"): תחילה נחקק [[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]] ולאחר מכן נחקק [[חוק יסוד: חופש העיסוק]].

בשנת [[1994]] קבע בג"ץ לראשונה את סמכותו לפסול חקיקה ראשית של הכנסת אם היא סותרת חוק יסוד ואינה עומדת בפיסקת ההגבלה של אותו חוק יסוד, בכך קבע למעשה את מעמד חוקי היסוד כ[[חוקה]]. ב[[פסק דין בנק המזרחי]] (1994) קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית, שבכוחו של בג"ץ לבטל סעיף מפורש ב[[חוק ההסדרים]] שצמצם את חובות החקלאים לבנקים, בהסתמך על חוק: יסוד כבוד האדם וחרותו שמבהיר ש"אין פוגעים בקניינו של אדם", זאת אף שלגופה של עתירה נמנע בג"ץ מלבטל את החוק כיון שסבר שהוא עומד בפיסקת ההגבלה. בפסיקה זו הרחיב בג"ץ את הקביעה שבכוחו לבטל חוק מפורש של הכנסת מכוח חוק יסוד, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 8 של [[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]] בו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה..."{{הערה|לשון החוק: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.}}, והחיל אותה על כל חוקי היסוד. כמו כן קבע בג"ץ בהחלטה תקדימית שלא ניתן לבטל את [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] אלא ברוב של 61 ח"כים, בטענה שכך מתפרש הנוסח המופיע בסעיף 7 של החוק בו נאמר: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת", והחיל זאת על כל חוקי היסוד{{מקור}}.