הבדלים בין גרסאות בדף "עקרון הפיהרר"

מ
בוט החלפות: אידאולוג, \1וועיד\2
(יש מקורות)
מ (בוט החלפות: אידאולוג, \1וועיד\2)
'''עקרון הפיהרר''' (ב[[גרמנית]] Führerprinzip, "עקרון המנהיגות") היה עקרון מנחה של קביעת הרשות הפוליטית במבנה הממשלתי של [[הרייך השלישי]]. במובנו הפשוט ביותר ניתן לומר כי "מילתו של ה[[פיהרר]] היא מעל לחוק הכתוב" ומדיניות, החלטות ומשרדי הממשלה כולם כפופים לתנאי זה. בפועל, עקרון הפיהרר הוא השלטת [[דיקטטורה]] במפלגה פוליטית, וככזה הוא נהיה לסמל ל[[פשיזם]] פוליטי{{הערה|[http://fcit.usf.edu/HOLOCAUST/resource/document/DOCNAC3.htm]}}.
 
==אידאולוגיה==
==אידיאולוגיה==
בניגוד לדעה הרווחת, עקרון הפיהרר לא הומצא על ידי ה[[נאצים]]. [[הרמן פון קייזרלינג]], [[פילוסוף]] [[גרמני]] יליד [[אסטוניה]], היה הראשון שעשה שימוש במונח. אחת מטענותיו העיקריות של קייזרלינג הייתה שמספר "פרטים מוכשרים נועדו לשלוט" על בסיס [[דרוויניזם חברתי]].
 
האידיאולוגיההאידאולוגיה שעומדת מאחורי עקרון המנהיגות רואה כל ארגון כ[[היררכיה]] של המנהיגים שלו, ובה לכל מנהיג ("פיהרר" בגרמנית) יש אחריות מוחלטת בתחומו והוא דורש צייתנות מוחלטת מכל הכפופים לו ונענה רק לממונים עליו. הצייתנות והנאמנות המוחלטת למנהיג פירושה גם התעלמות מחוקי ה[[מוסר]] של מותר ואסור. ה"מנהיג העליון", [[פיהרר]] [[אדולף היטלר]], נענה רק ל[[אלוהים]] ולעם הגרמני. הפילוסוף ה[[איטלקי]] [[ג'ורג'ו אגמבן]] טען שהיטלר ראה את עצמו כהתממשות הרשות השלטת, וכן כחוק חי או ה[[חוק]] הגבוה ביותר, ושילב תפישות אלה להפיכתו ל[[הרשות המחוקקת|רשות המחוקקת]], [[הרשות השופטת]] ו[[הרשות המבצעת]] בו בזמן אחד. לאחר [[ליל הסכינים הארוכות]], היטלר אמר: "בשעה זו, אני הייתי אחראי לגורל הלאום הגרמני, ולכן הייתי השופט העליון של העם הגרמני!"{{הערה|[http://research.calvin.edu/german-propaganda-archive/ley2.htm]}}.
 
עקרון המנהיגות מקביל ל[[שרשרת פיקוד|שרשרת הפיקוד]] בארגונים צבאיים, בראשם עומד מפקד אחד שהכל כפופים לו (ראש מטה, [[גנרל]] וכדומה). גם ה[[פרייקור]], הארגונים הצבאיים למחצה בגרמניה שהיו מורכבים מחיילים שלחמו ב[[מלחמת העולם הראשונה]] ולא רצו לחזור לחייהם האזרחיים, התנהלו לפי עקרון המנהיגות. חלקם, היו בנעוריהם ב[[תנועת נוער|תנועות נוער]] גרמניות-צבאיות בשנים 1904-1913. גם תנועות אלה התבססו על אותו עקרון. ההצדקה לשימוש בעקרון המנהיגות בעולם האזרחי הייתה שצייתנות לא עוררין על הממונים תוביל לסדר ולשגשוג אותו יקצרו "הראויים להנהיג".
במקרה של הנאצים, עקרון המנהיגות נהפך לחלק אינטגרלי של [[המפלגה הנאצית]] ב[[יולי]] [[1921]], כאשר היטלר כפה על עימות עם מנהיגי המפלגה הראשונים לאחר שהבין כי בכוונתם למזג את המפלגה לתוך מפלגה סוציאלית כל-גרמנית גדולה. מששמע על כך, וביודעו שמיזוג כזה יחליש מאוד את כוחו במפלגה, היטלר עזב אותה. [[אנטון דרקסלר]], שהבין שהמפלגה תאבד את כל כוחה בלי היטלר פתח עימו במשא ומתן. היטלר הציב [[אולטימטום]] אחד: על כולם להכיר בו כמנהיג היחידי (פיהרר) של המפלגה ולתת לו שליטה מוחלטת עליה. ועדת המפלגה נכנעה לדרישתו והוא חזר להנהיג את המפלגה הנאצית לאחר מספר ימים כשליט הקבוע שלה, ובתגובה מינה את דרקסלר להיות [[יושב ראש]] המפלגה לצמיתות.
 
באותה תקופה, המפלגה הנאצית גדלה והחלה להיות מקוטבת. למנהיגיה בצפון המדינה [[אוטו שטרסר]] ו[[גרגור שטרסר]], וכן [[יוזף גבלס]], הייתה השקפה יותר סוציאליסטית מאשר לסניף הדרומי של המפלגה בראשו עמד היטלר ב[[מינכן]]. היו להם חילוקי דעות נוספות וביניהן אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המנהיגות או לא. בעימות נוסף שאותו תכנן היטלר, התכנסו חברי המפלגה לועידהלוועידה ב[[במברג]] ב-[[14 בפברואר]] [[1926]]. בועידהבוועידה, היטלר גבר על חברי המפלגה הצפוניים הודות לכישורים ה[[רטוריקה|רטורים]] שלו, והשאלה אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המנהיגות חדלה מלהתקיים מאז.
 
כאשר היטלר עלה לשיא כוחו, לאחר שמונה לתפקיד [[קנצלר גרמניה]] עם מותו של [[פאול פון הינדנבורג]], הוא שינה את תוארו ל"פיהרר וקנצלר הרייך", וכך עקרון הפיהרר נהפך לחלק בלתי נפרד בחברה הגרמנית. ראשי ערים שנבחרו בקלפיות הוחלפו על ידי נציגים מהמפלגה הנאצית. ראשי פקולטות ואף ועד הורים איבדו מכוחם ובמקומם נקבעו אישים שרירותית. הנאציים פירקו את כל ההתאגדיות והאיחודים בהם נבחרו אנשים בהליך של הצבעה [[דמוקרטיה|דמוקרטית]]. תאגידים במדינה הוכפפו אף הם לעקרון המנהיג וגם ארגוני ספורט. לבסוף, כל צורת התאגדות או ארגון הוכפף בגרמניה הנאצית תחת ידיו של מנהיג יחיד.
בתקופה שלאחר המלחמה, כבר ב[[משפטי נירנברג]] וגם בשלבים מאוחרים יותר דוגמת [[משפט אייכמן]] ב[[ירושלים]], [[פושע מלחמה|פושעי המלחמה]] הנאצים השתמשו בעקרון הפיהרר כדי לחמוק מאחריות אישית ולהפנות את האצבע המאשימה כלפי מפקדיהם.
 
בספרה של [[חנה ארנדט]], "אייכמן בירושלים", היא טענה שמלבד רצונו להתקדם בקריירה האישית שלו, אייכמן לא הציג ראיות לכך שהיה [[אנטישמי]] או שסבל מ[[הפרעה נפשית|הפרעות נפשיות]] כלשהן. היא כינתה אותו בביטוי "הבנאליות של הרוע", שכן במשפט הוא הוצג בתור אדם בעל אישיות נורמטיבית, לא ניכרה בו [[אשמה]] או [[שנאה]] והוא הכחיש כל צורה של אחריות מצידו לשאירע. אייכמן טען במשפט שהוא בסך הכל "עשה את עבודתו" ושהוא תמיד פעל לפי [[הצו הקטגורי]] של [[עמנואל קאנט|קאנט]]. ארדנט טענה בכתביה כי טיעונים אלה הראו שהפושעים הנאצים לא היו אנשים [[פסיכופט]]ים, אלא אנשים רגילים שיכלו לבצע פשעים מזעזעים כאשר הסביבה עודדה אותם ונתנה להם תמריצים לעשות כן. עם זאת, היא לא הסכימה לייחס את הטיעון הזה כלפי אייכמן מפני שהוא השתמש בעקרון המנהיגות כהנגנה. לדבריה, ילדים מצייתים בעוד שמבוגרים פועלים לפי אידיאולוגיהאידאולוגיה.
 
==ראו גם==