עקרון הפיהרר – הבדלי גרסאות

האידיאולוגיההאידאולוגיה שעומדת מאחורי עקרון המנהיגות רואה כל ארגון כ[[היררכיה]] של המנהיגים שלו, ובה לכל מנהיג ("פיהרר" בגרמנית) יש אחריות מוחלטת בתחומו והוא דורש צייתנות מוחלטת מכל הכפופים לו ונענה רק לממונים עליו. הצייתנות והנאמנות המוחלטת למנהיג פירושה גם התעלמות מחוקי ה[[מוסר]] של מותר ואסור. ה"מנהיג העליון", [[פיהרר]] [[אדולף היטלר]], נענה רק ל[[אלוהים]] ולעם הגרמני. הפילוסוף ה[[איטלקי]] [[ג'ורג'ו אגמבן]] טען שהיטלר ראה את עצמו כהתממשות הרשות השלטת, וכן כחוק חי או ה[[חוק]] הגבוה ביותר, ושילב תפישות אלה להפיכתו ל[[הרשות המחוקקת|רשות המחוקקת]], [[הרשות השופטת]] ו[[הרשות המבצעת]] בו בזמן אחד. לאחר [[ליל הסכינים הארוכות]], היטלר אמר: "בשעה זו, אני הייתי אחראי לגורל הלאום הגרמני, ולכן הייתי השופט העליון של העם הגרמני!"{{הערה|[http://research.calvin.edu/german-propaganda-archive/ley2.htm]}}.

באותה תקופה, המפלגה הנאצית גדלה והחלה להיות מקוטבת. למנהיגיה בצפון המדינה [[אוטו שטרסר]] ו[[גרגור שטרסר]], וכן [[יוזף גבלס]], הייתה השקפה יותר סוציאליסטית מאשר לסניף הדרומי של המפלגה בראשו עמד היטלר ב[[מינכן]]. היו להם חילוקי דעות נוספות וביניהן אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המנהיגות או לא. בעימות נוסף שאותו תכנן היטלר, התכנסו חברי המפלגה לועידהלוועידה ב[[במברג]] ב-[[14 בפברואר]] [[1926]]. בועידהבוועידה, היטלר גבר על חברי המפלגה הצפוניים הודות לכישורים ה[[רטוריקה|רטורים]] שלו, והשאלה אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המנהיגות חדלה מלהתקיים מאז.

בספרה של [[חנה ארנדט]], "אייכמן בירושלים", היא טענה שמלבד רצונו להתקדם בקריירה האישית שלו, אייכמן לא הציג ראיות לכך שהיה [[אנטישמי]] או שסבל מ[[הפרעה נפשית|הפרעות נפשיות]] כלשהן. היא כינתה אותו בביטוי "הבנאליות של הרוע", שכן במשפט הוא הוצג בתור אדם בעל אישיות נורמטיבית, לא ניכרה בו [[אשמה]] או [[שנאה]] והוא הכחיש כל צורה של אחריות מצידו לשאירע. אייכמן טען במשפט שהוא בסך הכל "עשה את עבודתו" ושהוא תמיד פעל לפי [[הצו הקטגורי]] של [[עמנואל קאנט|קאנט]]. ארדנט טענה בכתביה כי טיעונים אלה הראו שהפושעים הנאצים לא היו אנשים [[פסיכופט]]ים, אלא אנשים רגילים שיכלו לבצע פשעים מזעזעים כאשר הסביבה עודדה אותם ונתנה להם תמריצים לעשות כן. עם זאת, היא לא הסכימה לייחס את הטיעון הזה כלפי אייכמן מפני שהוא השתמש בעקרון המנהיגות כהנגנה. לדבריה, ילדים מצייתים בעוד שמבוגרים פועלים לפי אידיאולוגיהאידאולוגיה.