העלייה ההמונית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
Yossi Kimchi (שיחה | תרומות) ביטול גרסה 22990401 של 85.130.224.22 (שיחה) |
||
שורה 54:
== קשיים בקליטת העלייה ההמונית ==
בתחילה קלטה המדינה את העולים במעט בתי עולים פנויים שהוקמו עוד בעליות הקודמות. משנגמרו הבתים, השתכנו כ-100 אלף עולים בערים-[[יפו]], [[רמלה]], [[לוד]], [[בית שאן]], [[עכו]] ו[[באר שבע]]. גם הערים [[ירושלים]], [[חיפה]], [[טבריה]] ו[[צפת]] קלטו עולים אלה בשכונות נטושות.
בשנת 1949 התרחבו ממדי העלייה והעולים הועברו למחנות ששימשו בעבר את הצבא הבריטי. אחד הידועים שבהם היה מחנה [[שער העלייה]].
העולים שהו במחנות גרו בצריפים ובאוהלים. חוסר התעסוקה, המזון שבושל במטבחי שדה, והתנאים במחנה הובילו למרירות. בין המתגוררים במחנות היו גם פליטי שואה שאיבדו את משפחותיהם. היה חשש כבד לגורלם של שוהי המחנה. כמו כן ברקע ריחפה האפשרות של "מרד עולים". הועלה גם חשש שהעלייה הגוברת תוביל לקריסת מערכות במדינה.
בשנת [[1950]], הגיעו המחנות ואמצעי הדיור לניצול מלא. למדינה לא נותרה עוד אפשרות לספק דיור להמוני העולים שהגיעו. כפתרון זמני לבעיה שנוצרה הוקמו [[מעברה|מעברות]], ובהן אוהלים, צריפונים ופחונים דלים ביותר.
היו שהתגוררו בפתרון זמני זה אף עשר שנים.
עולים אלו הגיעו לעיתים קרובות בחוסר כל, בין אם מ[[מחנות העקורים]] ב[[אירופה]] וכל [[כסף (אמצעי תשלום)|כספם]] אבד ב[[שואה]], ובין אם ממדינות ערב ששליטיהן לא איפשרו להם לשמור על רכושם או למכור אותו ולבוא ארצה עם ממון. נוצר חשש כי מי שיש לו כסף יוכל לקנות ולשבוע, ומי שאין לו, ירעב. כפתרון לבעיה זו הונהגה [[מדיניות הקיצוב]]. היעדר תשתית כלכלית יציבה בארץ, הקפאת יתרות מטבע החוץ של ישראל על ידי הבריטים עם יציאתם את הארץ, וההוצאות הרבות שהיו כרוכות ברכישת [[נשק]] ב[[מלחמת העצמאות]] - כל אלה גרמו מחסור חמור במטבע זר והמערכת הכלכלית, שזועזעה במהלך חודשי המלחמה, לא הייתה מסוגלת להתמודד עם קליטת העלייה הגדולה. יתרה מזאת, המחסור החמור במטבע זר ובחומרי גלם לבניין כבל את ידי הממשלה ולא איפשר לה לבצע פעולות פיתוח מהירות, להרחיב את התשתית, להקים שיכונים להמוני העולים ולקלוט אותם במשק.
הרצון להטמיע במהירות את העולים החדשים בקרב התושבים הוותיקים הוביל להנהגת [[החינוך האחיד]], שנועדו במקור להקנות לילדי העולים [[השכלה]] בסיסית וכן מושגי יסוד ב[[ציונות]] ובתולדות העם והארץ. עד מהרה החלו להשמע טענות ששליחי המדינה (שהיו בדרך כלל מתנדבים) עוסקים ב[[כפייה אנטי דתית]] ובגזיזת פאות של ילדי העולים. המחאה שקמה בעקבות טענות אלה הביאה לביטולו של החינוך האחיד.
בידי המוסדות שהופקדו על קליטת העולים הצטברו סמכויות מפליגות בכל האמור בסיפוק צורכיהם של העולים, כמו [[דירה|דיור]] ו[[תעסוקה]]. בכך הוענקה למוסדות אלה עוצמה רבה, שכן העולים הפכו תלויים בהם בחייהם היומיומיים ובצורכיהם המיוחדים כאחד. עוצמה זו של מוסדות הקליטה חיזקה במיוחד את [[מפא"י]], שהייתה אז ה[[מפלגה]] השלטת במוסדות המדינה ובכלל זה גם במוסדות הקליטה. העולים, לעומת זאת, היו נטולי כוח פוליטי. דבר זה היה נכון במיוחד לגבי עולי המזרח שהיו אף מנותקים מרשתות חברתיות בעלות ערך. התלות של העולים במוסדות הקולטים אף התחזקה בשל העובדה שרוב העולים באו ללא [[הון]], בלא מקורות למימון קליטתם ובלא מקצועות נדרשים בארץ. למדיניותם ולאופי פעילותם של העומדים בראש מערכת הקליטה הייתה עשויה להיות השפעה מכרעת על עמדותיהם הפוליטיות של העולים, והם אכן פעלו לא רק כממונים על קליטת העולים אלא השתדלו גם לפעול בהתאם לאינטרסים הפוליטיים-מפלגתיים אותם ייצגו.
בשנים [[1948]]–[[1955]] הגיעו למעלה מ-110,000 עולים שכושר עבודתם היה מוגבל מאוד או שהיו נטולי כושר עבודה והם היו כ-15% מכלל העולים שהגיעו בשנים אלה. גם אלה שהיו מסוגלים לעבוד נתקלו בהיצע עבודה נמוך ולא מקצועי, כך שמספר ה[[אבטלה|מובטלים]] רק הלך וגדל. עולים רבים הגיעו כשהם חולים ב[[מחלה|מחלות]] כרוניות או נכים. מערכת הבריאות במדינה לא הייתה ערוכה לטפל במספר כה גדול של חולים ונכים בגלל מחסור חמור במקומות אשפוז, בצוותים רפואיים וב[[תרופה|תרופות]], ושירותי הבריאות עמדו על סף התמוטטות. בין העולים נמצאו משפחות רבות ללא מפרנס ואלה נזקקו לעזרתם של השירותים הסוציאליים, אולם בשל המחסור במשאבים, הן משאבי כוח אדם והן משאבים כספיים, לא היה אפשר להעניק להם את השירותים שנדרשו.
[[אתוס]] קיבוץ הגלויות היה אחד העקרונות החשובים במדיניות העלייה של [[ישראל]]. בהתאם לאתוס זה, מטרת העלייה היא לקבץ מחדש את העם היהודי מכל ארצות גלותו ולהפוך אותו שוב לעם מאוחד, [[לאום]] אחד בעל צביון משותף. אתוס זה הוא שהכתיב במידה רבה את העיקרון שנודע כ[[כור היתוך]] - משמעותו של זה הייתה הטמעת העולים בתוך [[תרבות]]ה של ה[[אוכלוסייה]] הוותיקה, התרבות שהתגבשה ב[[ארץ ישראל]] מראשית העליות הציוניות ואשר יוצריה ראו אותה כ"תרבות ארץ ישראלית", במטרה לשמר את המרקם החברתי-תרבותי של האוכלוסייה הוותיקה. מדיניות כור ההיתוך הופעלה באינטנסיביות רבה במחצית הראשונה של [[שנות ה-50]] וסוכניה היו רבי עוצמה, והם רשויות הקליטה השונות, מערכת ה[[חינוך]] ו[[צה"ל]]. במשך השנים פחתה עוצמתו של הלחץ שהופעל על העולים לנטוש את תרבות ארץ מוצאם ולאט לאט חדרה לתהליכי הקליטה גישה שנטתה להתחשב יותר בזהותם התרבותית של העולים, אולם עדיין ראתה בהם אוכלוסייה שכדי להשתלב בחברה הקולטת עליה להשתנות ולהתאים את עצמה אליה. ההוראה המעשית של "כור ההיתוך" הייתה [[סוציאליזציה]] מחדש, הטמעה של העולים בתוך המציאות התרבותית והחברתית של ישראל והפיכת מסורותיהם התרבותיות הייחודיות למשניות או אף לבלתי רלוונטיות. ניסיונם הרחב של הקולטים לחנך מחדש את העולים, ההתניה של קבלת דיור ועבודה בתמיכה פוליטית וההתעלמות הכמעט מוחלטת מרצונותיהם העצמאיים של העולים - התעלמות שאף לוותה בהפצת סטריאוטיפים שליליים כנגד העולים - כל אלה היו ביטויים למערכת יחסי הכח שנוצרה בין עולים לוותיקים בשנות ה-50 וגם לאחריהן ואשר במסגרתה היו העולים - בעיקר העולים מארצות האסלאם - נטולי כח כמעט לחלוטין. מכלול הדימויים ששימשו להדבקת סטריאוטיפים לעולים מארצות האסלאם כלל: "נחשלות", "לבנטיניות", "פרימיטיביות", "ניוון", "חוסר רצון לעבוד" ועוד. בעיקר סבלו מסטריאוטיפים שליליים עולי [[צפון אפריקה]] שנתפסו כאלימים, אימפולסיביים ובלתי יציבים.
== חלוקת לתקופות משנה ==
את תקופת העלייה ההמונית מקובל לחלק לתקופות משנה:
* [[1948]]–[[1949]]: תקופת [[בית עולים|בתי העולים]] ו[[מחנה עולים|מחנות עולים]] כדוגמת [[שער העלייה]] ב[[חיפה]], אלו היו מקומות אליהם הופנו עולים במטרה לתת להם שהות להסתגלות, ובמקביל להעביר אותם את הצעדים הפורמליים לקליטתם. לתקופה זו שייכים גם הפניית עולים ליישובים ערביים נטושים וכן למחנות הצבא הבריטי שהתפנו.
| |||