|
PYCKFELNHJ DVBKHSVDFJ{{חייל
|שם=שרה אהרנסון
|תמונה=[[קובץ:Sarah Aaharonson.JPG|250px]]
==ביוגרפיה==
ב-25KHTUENIVFDJB;HCFGVKJDSMcvlkxJNOFMAKXJNB בנובמברNFMJNFMKJSN 1915VMKJNB יצאה אהרנסון לדרכה מטורקיה ל[[ארץ ישראל]]. היה זה בעיצומה של [[מלחמת העולם הראשונה]], בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים, ואהרנסון נאלצה לחזות במעשי [[רצח העם הארמני|רצח העם שביצעו הטורקים נגד הארמנים]]. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטוליה באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל ובאותו יום כתב אחיה [[אהרן אהרנסון]] ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם". בתזכיר "פרו ארמניה", שכתב אהרן אהרנסון למשרד המלחמה הבריטי, הביא גם את עדותה של שרה על נסיעתה: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם להNMKJMNBMJN להתקף היסטרי... בתחנה אחת...נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים... אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב ו[[טיפוס הבהרות]]). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם"{{הערה|יאיר אורון, '''הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני'''; הוצאת [[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]], 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 171-170; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 338.}}. ▼שרה אהרנסון נולדה ב[[זכרון יעקב]] ל[[משפחת אהרנסון]], החמישית מבין שישה ילדים{{הערה|[http://jwa.org/encyclopedia/article/aaronsohn-sarah אנציקלופדיה באתר הגנזך של נשים יהודיות], באנגלית}}. הוריה, אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, שעלו מ[[רומניה]] בשנת 1882 בעקבות קבוצות [[חובבי ציון]], היו ממייסדי המושבה. אהרנסון למדה בבית-הספר במושבה, ובהמשך [[אוטודידקט|למדה בעצמה]] [[צרפתית]] ו[[גרמנית]]; היא ידעה גם [[יידיש]], [[טורקית]] ו[[ערבית]]. למדה [[אגרונומיה]] ו[[בוטניקה]], וסייעה לאחיה [[אהרן אהרנסון|אהרון]] בחווה האגרונומית שהקים ב[[עתלית]]. בנוסף לכך, אהרנסון ידעה גם לרכוב ולמדה לירות באקדח. באביב [[1914]] נישאה בעתלית לחיים אברהם, סוחר יהודי אמיד ממוצא בולגרי, עמו חייתה מיוני 1914 עד סוף [[1915]] ב[[איסטנבול|קושטא]] שב[[טורקיה]]. הנישואים לא צלחו עקב העדרויותיו של הבעל שהיה בנסיעות עסקים ברחבי אירופה ובשל געגועים לארץ ישראל ולחיי המושבה, ולכן היא שבה לביתה בזכרון יעקב ונשארה נשואה באופן רשמי לחיים אברהם. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר חיים אברהם לארץ ישראל והקים את ביתו בשכונת בת-גלים בחיפה.
▲ב-25 בנובמבר 1915 יצאה אהרנסון לדרכה מטורקיה ל[[ארץ ישראל]]. היה זה בעיצומה של [[מלחמת העולם הראשונה]], בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים, ואהרנסון נאלצה לחזות במעשי [[רצח העם הארמני|רצח העם שביצעו הטורקים נגד הארמנים]]. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטוליה באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל ובאותו יום כתב אחיה [[אהרן אהרנסון]] ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם". בתזכיר "פרו ארמניה", שכתב אהרן אהרנסון למשרד המלחמה הבריטי, הביא גם את עדותה של שרה על נסיעתה: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם לה להתקף היסטרי... בתחנה אחת...נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים... אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב ו[[טיפוס הבהרות]]). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם"{{הערה|יאיר אורון, '''הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני'''; הוצאת [[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]], 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 171-170; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 338.}}.
לפי [[חיים הרצוג]]{{דרוש מקור}}, אהרונסון החלה בעקבות מראות אלו להזדהות עם הבריטים, אויביה של [[האימפריה העות'מאנית]]. שרה השתלבה בארגון המחתרת [[ניל"י]] ("נצח ישראל לא ישקר") שהקימו אחיה [[אהרן אהרנסון|אהרן]] וחברם [[אבשלום פיינברג]], והחלה לפעול כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים; ניל"י נעשה, למעשה, לארגון הריגול הפרו-בריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. שרה פיקחה על העברת זהב, שנתרם מארצות הברית, ליישוב היהודי, שסבל ממחסור כלכלי ומרעב.
|
