יצחק אייזיק הלוי – הבדלי גרסאות

הרב '''יצחק אייזיק הלוי (רבינוביץ)''' ([[21 בספטמבר]] [[1847]] – [[כ' באייר]] [[תרע"ד]], [[15 במאי]] [[1914]]) היה מלומד, מחבר, עסקן ו[[היסטוריון]] [[יהודי]]. נודע בעיקר על [[סדרת ספרים|סדרת ספריו]] '''דורות הראשונים''', בהשבה הציג [[אפולוגטיקה]] מקיפה להגנת הפרשנות והאמונה המסורתיות כנגד המחקר הביקורתי של [[חכמת ישראל]] ו[[ביקורת המקרא]]. היה פעיל ציבורי למען ה[[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסיה]] במאבק נגד הכוחות המודרניסטיים ב[[יהדות מזרח אירופה]] והשתתף בהקמת [[אגודת ישראל]].

נולד ב[[שטעטל|עיירה]] [[איווניץ]] באזור [[מינסק]] (כיום ב[[בלארוס]]). אביו, רבי אליהולאליהו נחום הלוי, היה נצר למשפחה של צדיקים ותלמידי חכמים. אחד מהםולרחל, [[רבי אייזיק איווניצר]], היה זה שתרם את הכסף למען ייסוד [[ישיבת וולוז'ין|הישיבה הגדולה]] ב[[וולוז'ין]], שהוקמה על ידי רבי [[חיים מוולוז'ין]]. אמו של ר' יצחק אייזיק, רחל, הייתה בתו של רבי מרדכי אליעזר מ[[קובנא]], מחבר הספר "קרני ראם".

הרב הלוי עמד בקשר שוטף עם גדולי רבני תקופתו. הוא התכתב עם רבים מהם, ומהתארים שכתבו עליו ניתן ללמוד על ההערכה שרחשו לו. בין השאר הוא עמד בקשר עם הרבנים: רבי [[חיים סולובייצ'יק]] מ[[ברסט ליטובסק|בריסק]], רבי [[אליעזר גורדון]] מ[[טלז]], האדמו"ר מ[[חסידות גור|גור]] רבי [[אברהם מרדכי אלתר]], ורבי [[חיים עוזר גרודזנסקי|חיים עוזר גרוז'ינסקי]]. גם רבה של [[יפו]] באותה העת, הרב [[אברהם יצחק הכהן קוק]], החליף עמו מכתבים.

הרב הלוי היה אחד ממקימיה של תנועת [[אגודת ישראל]] ב[[אירופה]]. הוא סבר שעל הקהילות החרדיות שבארצות אירופה להתאגד במסגרת כללית עולמית, לשם שמירה משותפת על האינטרסים הדתיים שלהן. בשנת תרס"ו ([[1906]]) הוא החל להציע את רעיון ההתאגדות בפני רבנים ואישים שונים ברחבי אירופה. בין הרבנים הללו היו רבי [[חיים מבריסק|חיים]] מבריסק, רבי [[אליעזר רבינוביץ]] מ[[מינסק]] ורבי [[יעקב רוזנהיים]]. בדחיפתו ובעידודו קרם רעיון זה עור וגידים, ובמהלך השנים שלאחר מכן הוקמה תנועה עולמית זו.

הרב הלוי עסק רבות בנושאי [[השקפה]] ו[[אמונה]]. בנושאים אלו הוא נאבק עם ה[[משכילים]], אשר ניסו לגרום לסגירת ה[[תלמוד תורה|חדר]]ים - תלמודי התורה החרדיים ב[[מזרח אירופה]]. הוא פרסם שלושה מאמרים חריפים בעיתון [[הלבנון]] שהופיע בפריז ונפוץ גם ב[[רוסיה]]. כן פרסם גם מאמרים ב[[המליץ]]. הוא סיכל את מאמציהם של המשכילים להוציא לאור [[שולחן ערוך]] מחודש "מוגה ומתוקן".

חלק חשוב ממאבקו בהשכלה הייתה הוצאת הספרים "דורות הראשונים". ספריו אלו היוו תשובה תורנית מדעית לכמה מספריהם של המשכילים, מאסכולת [[חכמת ישראל]]. בין השאר הוא התפלמס עם מחקריהם של ההיסטוריונים הבאים: הרב [[יהדות קונסרבטיבית|הפוזיטיבי-היסטורי]] [[זכריה פרנקל]] וספריו "[[דרכי המשנה]]" ו"[[מבוא הירושלמי]]", [[נחמן קרוכמל]] וספרו "[[מורה נבוכי הזמן]]", [[צבי גרץ|היינריך (צבי) גרץ]] וספרו "[[דברי ימי ישראל]]" ו[[אייזיק הירש וייס]] וספרו "[[דור דור ודורשיו]]". אף עם הרב [[שלמה יהודה רפפורט]] (שי"ר) הרבה הרב הלוי להתעמת. הרב הלוי הצביע על טעויות, לדעתו, בשיטת החקירה של המשכילים, ועל עובדת הסתמכותם על ספרי קודמיהם, כגון "[[סדר הדורות]]", ללא בדיקה וחקירה יסודיים. הרב הלוי אף האשים חלק מהחוקרים הללו בהטיה ובמגמתיות, מתוך רצון להשחיר את פניהם של חכמי ישראל התנאים והאמוראים{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=3086&pgnum=247 הרב ד"ר יחיאל יעקב וויינברג, לחקר המשנה, בתוך ד״ר שמעון ברנשטיין וד״ר גרשון א. חורגין, '''ספר יובל לכבוד הרב שמואל קלמן מירסקי''', ניו יורק תשי"ח, עמוד 233]}}. הוא עצמו לא הסתיר את מגמתו ההפוכה, להאיר את דמותם באור חיובי, דבר שגרר ביקורת מקצועית כלפיו, מפי אנשי אקדמיה ומחקר. גם שיטת מחקרו הייחודית עוררה לפעמים הסתייגויות, בעיקר במקומות שלא ביסס את הנחותיו באופן מוחלט.

הרב הלוי פרסם גם מאמרים במחקר היסטורי, שהתפרסמו בכתב העת [[ישורון (פרנקפורט)|ישורון]] שיצא לאור בפרנקפורט, ובכתב העת [[בן עמי (כתב עת)|בן עמי]] של [[יהודה לייב קנטור]].

בחיבוריו עוסק הרב הלוי בשאלות היסטוריות כבדות משקל: האם יש יסוד לתאוריה ה[[דויטרונומיזם|דויטרונומיסטית]], המאחרת כתיבת חלקים מן התורה לראשית ימי הבית השני? מתי נתקנו [[תקנת חכמים|תקנות חז"ל]]? מתי הוחל בחיבור המשנה ועל ידי מי? מי היו ה[[צדוקים]] וה[[בייתוסים]]? האם ניתן לסמוך על [[יוספוס פלאוויוס]]? האם קדם מרד יהודי לחורבן הבית? מהי חתימת המשנה? כיצד נערך התלמוד? מי היו [[רבנן סבוראי]]? ועוד.

מלבד ספריו אלו עסק הרב הלוי גם בכתיבה הלכתית, והוא חיבר ספר בשם "[[בתים לבדים]]" על ענייני ספיקות.

ספר נוסף שכתב הרב הלוי, הוא חידושים על [[מסכת חולין]]. ספר זה לא נדפס מחוסר אמצעים.