פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
שוחזר מעריכות של 212.179.174.213 (שיחה) לעריכה האחרונה של Nettadi
{{היסטוריה של ירושלים}}
{{תקופות בארץ ישראל}}
ה'''היסטוריה של העיר [[ירושלים]]''' מקיפה כשבעת אלפי שנות התיישבות, שראשיתן בסביבות 5,000 לפנה"ס, בשלהי [[תקופת האבן החדשה]] (נאוליתית קרמית). המתיישבים הראשונים היו ככל הנראה [[כנען|כנענים]] ([[יבוסים]] בלשון ה[[מקרא]]); מן [[האלף הראשון לפני הספירה]] העיר הפכה ליישוב ישראלי-יהודי, לבירת [[ממלכת ישראל]] המאוחדת ואחר כך לבירת [[ממלכת יהודה]]. מאז החליפה העיר ידיים במשך הדורות, בתור [[איליה קפיטולינה]] בתקופה הרומאית, אחר כך כעיר [[ירושלים בתקופה הביזנטית|ביזנטית]], [[ירושלים בתקופה המוסלמית|מוסלמית]], [[ירושלים בתקופה הצלבנית|צלבנית]], [[ירושלים בתקופה הממלוכית|ממלוכית]], [[ירושלים בתקופה העות'מאנית|עות'מאנית]], עיר [[ירושלים בתקופת המנדט הבריטי|תחת מנדט בריטי]], בירת ישראל מאז [[קום המדינה]], עיר [[ירושלים המחולקת|ירדנית-ישראלית]] ולאחר [[מלחמת ששת הימים]] כעיר ש[[ירושלים המאוחדת|אוחדה]] תחת שלטון [[ישראל]]. כמאמר [[נשיא המדינה]] [[שמעון פרס]] בנאום לכבוד [[יום ירושלים]]:
 
{{ציטוטון|אין עוד עיר בעולם שיצרה שפע היסטורי כזה כמו ירושלים. גם היסטוריה רוחנית, גם היסטוריה מדינית. ירושלים הייתה מעיר, למסר. ממקום, לתוכן. מיישוב בפריפריה, למוקד השראה עולמי}}.
{{הערה|{{nrg|[[אריק בנדר]]|ירושלים לעולם לא תהיה חלוקה וחצויה|894/038|21 במאי 2009||}}}}
 
ירושלים החלה את חייה כיישוב צנוע ב[[תקופת האבן]] וב[[תקופת הברונזה]] הפכה ל[[עיר מדינה]] [[כנענים|כנענית]]. ב[[תקופת הברזל]] הידועה גם בשם [[התקופה הישראלית]] הפכה ירושלים ל[[עיר הבירה]] של [[ממלכת יהודה]] (לפי [[המקרא]] שמשה לפני כן כבירת [[הממלכה המאוחדת]]). מעמד זה, כמו גם בניית [[מקדש שלמה]] בתוכה, הציבו את ירושלים במרכז ההויה של [[העם היהודי]]; בתקופה זו נוצרו בירושלים יצירות מופת של הגות ו[[דת]] המהוות אבני יסוד של ה[[משפטים|משפט]], ה[[פילוסופיה]], ה[[שירה]] וה[[ספרות]] של [[העולם המערבי]]. פריחתה של ירושלים הייתה שיאה של תקופות זוהר, ו[[המרד הגדול#נפילת ירושלים|חורבנה]] סימל את עומק אסונם של היהודים. שמה של ירושלים שונה ל[[איליה קפיטולינה]] על ידי [[רומא העתיקה|האימפריה הרומית]]; תחת שם זה ב[[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|תקופה הביזנטית]] הייתה לאחד המרכזים הראשונים של ה[[נצרות]]. מול [[הר הבית]] שעמד בחורבנו, נבנתה [[כנסיית הקבר]] במלוא תפארתה - במתחם קטן בו כל שינוי באזורי ההשפעה עתיד לסמל את היחסים בין הדתות המקדשות את ירושלים. התפשטות ה[[אסלאם]] הביאה לתקופה חדשה בתולדות ירושלים ופאר מחודש להר הבית. [[ירושלים בתקופה הצלבנית|התקופה הצלבנית]] בתולדות ירושלים שינתה סדרי עולם והפרה את מאזן הכוחות בין הדתות. מפסגה זו גלשה ירושלים למעמד שולי בתקופת האימפריה ה[[ממלוכים|ממלוכית]] וב[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]] - עיר קדושה ומנוונת המתקיימת בדלות. ב[[מלחמת העולם הראשונה]] נכבשה ירושלים על ידי [[האימפריה הבריטית]]. [[הכרזת העצמאות]] של [[מדינת ישראל]] - שנערכה ב[[תל אביב]] - העלתה את ירושלים למעמד של [[עיר בירה]] של המדינה הנולדת והחזירה מחדש עטרה ליושנה בהיסטוריה של [[עם ישראל]]. בסדרת קרבות עקובים מדם, תחילה ב[[המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות|מערכה על ירושלים]] ב[[מלחמת העצמאות]], אחר כך ב[[מלחמת ששת הימים]] השתלטה [[ישראל]] על כל חלקי ירושלים. גם בסוף [[המאה ה-20]] וראשית [[המאה ה-21]] נותרה ירושלים [[מעמדה החוקי של ירושלים|בעין הסערה]] של [[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]].
 
== ירושלים הקדומה ==
=== פרהיסטוריה ===
{{ערך מורחב|ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה}}
ה[[פרהיסטוריה]] של ירושלים וסביבותיה לוטה חלקית בערפל, שכן רבים משרידיה הקדומים קבורים תחת שכבות מתקופות מאוחרות יותר.
 
עד תחילת [[המאה ה-20]], כל שהיה ידוע על ירושלים הקדומה נבע מ[[כתבי הקודש]]. חפירות ארכאולוגיות חשפו שפע ממצאים המציירים תמונה נאמנה של החיים בירושלים וסביבתה בטרם הפכה ל[[ירושלים בתקופת בית ראשון|עיר בירתו של דוד המלך]]. ממצאים אלה מעלים תמונה של פעילות אנושית ענפה, הכוללת מערכות בניה מרשימות ומערכות חברתיות מורכבות, ומאפשרים לחוקרים מדיסציפלינות מדעיות שונות לשחזר את הפרה-היסטוריה של ירושלים ואזור ההר המרכזי.
 
חפירות ארכאולוגיות העלו ממצאים המעידים על פעילות אנושית מ[[תקופת האבן]]. הממצאים כוללים בעיקר כלי עבודה ושרידי מזון המעידים כי בירושלים וסביבתה התהלכו קבוצות של [[ציידים-לקטים]].{{הערה|1=Edward Lipiński. Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers, 2004/ page 493}} ההתיישבות האנושית על השלוחה הידועה כ[[עיר דוד]] החלה - ככל הידוע - ב[[התקופה הכלקוליתית|תקופה הכלקוליתית]]. היישוב החל [[עיור#עיור בעת העתיקה|לקרום עור וגידים]] כ[[עיר]] במהלך [[תקופת הברונזה]] ולשיא התפתחותו הגיע ב[[ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה#תקופת הברונזה התיכונה|תקופת הברונזה התיכונה]]. העיר, שנבנתה על ידי אחד העמים ה[[כנענים]] וכללה בתחומה את פסגת עיר דוד, הוקפה בביצורים מאסיביים .{{הערה|1=http://www.antiquities.org.il/article_Item_ido.asp?sec_id=25&subj_id=240&id=1597&module_id=#as}} כמו כן נבנה בעיר מפעל מים חצוב באבן ע"מ לאפשר לה אספקת מים גם בעיתות מצור.{{הערה|1=ר' רייך וא' שוקרון, חפירות חדשות במדרון המזרחי של עיר דוד, '''קדמוניות ''', 122 (תשס"ב). עמ' 78–88. }} למרות קיומם של מקורות כתובים אין הסכמה בין החוקרים באשר להשפעה המדינית-פוליטית באזור: [[תאוריה]] אחת קובעת כי העובדה שאין במקורות כל איזכור למקומות יישוב מהתקופה מעידה על דומיננטיות של ירושלים באזור יהודה ובערים המבוצרות ([[בית אל (יישוב מקראי)|בית אל]] ו[[דביר (עיר עתיקה)|דביר]], ששרידיהן נחשפו בחפירות, ושהיו ערים כפופות לשליטה והשפעה ירושלמית). .{{הערה|1=Finkelstein, Israel. The sociopolitical organization of central hill country in the second millenium B.C.E. Biblical Archaeology Today, 1990, Pre-Congress Symposium, Supplement (1993) 110-131}} תאוריה אחרת עולה ממחקרו של פרופסור [[נדב נאמן]] ,{{הערה|1=נ. נאמן, ההיסטוריה של ארץ כנען באלף השני לפסה"נ, בתוך: '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''' (כרך ראשון), עורך: יעקב שביט, ירושלים: כתר 1981}} על פיה שטח השפעתה של ירושלים היה מצומצם והוגבל על ידי בית אל ודביר, שהיו בעצמן ערי ממלכה עצמאיות.
 
=== תקופת הברונזה המאוחרת ===
ב[[ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה#תקופת הברונזה המאוחרת|תקופת הברונזה המאוחרת]], הפכה [[ארץ כנען]] לאזור מריבה ושדה קרב בין [[מצרים העתיקה|האימפריה המצרית]] ואימפריות מ[[מסופוטמיה]]. ירושלים, אחת מ[[עיר מדינה|ערי המדינה]] הכנעניות, הייתה נתונה תחת שלטון מצרי, ומוזכרת ב[[מכתבי אל-עמארנה]] בהם פונה שליט העיר '''[[עבד-חבה]]''' לפרעה בבקשות עזרה. ה[[מקרא]] הוא הבסיס העיקרי לתולדות ירושלים בתקופת המקרא, אף על פי שאמינות מקור זה - לפחות לגבי [[תקופת ההתנחלות]]{{הערה|1=http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11151}} מוטלת בספק. על פי הכתוב ב[[ספר יהושע]] [[S:ביאור:יהושע י|פרק י']], [[אדוני צדק]], מלך ירושלים, עמד בראש ברית [[מלחמת מלכי הדרום|מלכי הדרום במלחמתם]] כנגד [[יהושע בן נון]] וצבא בני ישראל, בעימות שבסופו הושג ניצחון ישראלי ונכבש כל אזור ההר - ללא ירושלים. אף על פי שחורבנה של העיר לא מוזכר בפירוש במקרא, כתוב ב[[ספר שופטים]] כי [[שבט יהודה]] העלה אותה באש. כנראה שחולשת העיר משכה אליה תושבים חדשים, ה[[יבוסים]], שיש הקושרים אותם ל[[חיתים]]. מאז ועד כיבוש העיר על ידי דוד, כעבור כ-200 שנה, נקראת העיר בשם המקראי '''יבוס'''.
 
==תקופת הברזל (תקופת המקרא)==
=== תקופת הברזל הראשונה (מאות 10–12 לפנה"ס) - תחילת התיישבות ישראלית ===
{{ערך מורחב|כיבוש ירושלים בידי דוד}}
גם אם נתחשב בעדויות ארכאולוגיות, המקורות אודות כיבוש ירושלים בידי דוד המלך הם מעטים מאוד. לכן, אנו נאלצים להסתמך על תיאור המאורע בתנ"ך, בלא שתהא בידינו היכולת לאמת זאת באופן מדעי.
 
על פי המסופר במקרא, הכיבוש החלקי של ארץ כנען על ידי [[שבטי ישראל]] הותיר את ירושלים בידי ה[[יבוסים]], ועם הכתרת [[דוד המלך|דוד]] למלך (בחברון) הוא החליט לכבוש את העיר ולהפכה לעיר בירתו. הסיבות להחלטה אינן ברורות לחלוטין: כשבוחנים את הנתונים הגאוגרפיים והפיזיים של ירושלים מסתבר שאינם אידיאליים לעיר בירה, מהיותה רחוקה ממוקדי הכוח ומדרכים ראשיות. ההנחה היא שההחלטה הייתה פוליטית, "עיר יבוס" שכנה על כתף הר בין שבט יהודה בדרום - לשבט בנימין בצפון, במובלעת שלא נכבשה מעולם, מה שהופך אותה ל"נייטרלית", עיר שאינה מזוהה עם אף אחד משבטי ישראל. לפי המסורת זהו המקום בו עמד אברהם אבינו להקריב את יצחק בנו, מקום העקדה, ולכן הבחירה במקום היא "אלוהית". ספר [[דברי הימים]] א, יא ד-ט מתאר את כיבוש ירושלים על ידי דוד המלך:{{הערה|לסקירה אקדמית על הנושא, ראו את מאמרו של [[עמיחי מזר]], "ירושלים וסביבתה בתקופת ההתנחלות", מנוודות למלוכה, 1990. (עמודים 131-154)}}
 
{{ציטוטון|וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל-יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, הִיא יְבוּס; וְשָׁם, הַיְבוּסִי, יֹשְׁבֵי, הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס, לְדָוִיד, לֹא תָבוֹא, הֵנָּה; וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת-מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד--כָּל-מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה, יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר; וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וַיְהִי לְרֹאשׁ. וַיֵּשֶׁב דָּוִיד, בַּמְצָד; עַל-כֵּן קָרְאוּ-לוֹ, עִיר דָּוִיד. ח וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב, מִן-הַמִּלּוֹא וְעַד-הַסָּבִיב; וְיוֹאָב, יְחַיֶּה אֶת-שְׁאָר הָעִיר. וַיֵּלֶךְ דָּוִיד, הָלוֹךְ וְגָדוֹל; וַיהוָה צְבָאוֹת, עִמּו.}}
 
=== תקופת הברזל השנייה (מאות 6–10 לפנה"ס) - תקופת בית ראשון ===
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופת בית ראשון}}
[[קובץ:City of David.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עיר דוד, מתוך [[דגם ירושלים בסוף ימי בית שני]]]]
על פי המסופר בתנ"ך, ירושלים הפכה תחת שלטון דוד המלך למרכז המדיני-דתי של [[ממלכת ישראל המאוחדת]] ולמקום משכן [[ארון הברית]].{{הערה|1={{תנ"ך|שמואל ב|ו}}-{{תנ"ך|שמואל ב|ז}}}} בנו של דוד, [[שלמה]], בנה את [[בית המקדש הראשון]] ב[[הר המוריה]] בסביבות ה[[המאה ה-10 לפנה"ס|מאה ה-10 לפנה"ס]], כ"בית זבול" (בית משכן?) לאלוהים וכסמל לזיקת העם לבית דוד. הבית נבנה בשטחו של גורן ([[ארונה|ארַוְנה היבוסי]]) שם רכש דוד את הקרקע, והקים בו [[מזבח]] לה'.{{הערה|1={{תנ"ך|שמואל ב|כד|כא|כד}}}} בניית מכלול הבניינים ומערכות כלי הפולחן של בית המקדש ארכה, כנראה, 16 שנים - כאשר בניית המבנה עצמו נמשכה כשבע שנים. על פי המקרא, לצורך הבניה הטיל שלמה מסים כבדים על העם, העסיק גם מומחים ובנאים [[פניקים|צידונים]] ויבא עצים וחומרי בניה מחו"ל. על אף בניית בית המקדש בירושלים לא בוטל הפולחן ב[[במות]] ברחבי הארץ, ואלה הוסיפו לשמש לצורכי זבח וקורבן, אף על פי שהתורה אסרה שימוש בבמות בזמן שבית המקדש קיים. ברם, בהיעדר עדויות ישירות מחוץ לתנ"ך, שאלת קיומה של הממלכה המאוחדת, במיוחד תחת שלמה, נתונה למחלוקת. חוקרים רבים, שהבולט בהם הוא [[ישראל פינקלשטיין]] מפקפקים בכך, וגורסים שירושלים באותה תקופה הייתה עיר קטנה למדי. עם זאת, [[כתובת תל דן]] בה מופיע השם "בית דוד" לציון בית המלכות ביהודה, מצביעה לכאורה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה.
 
[[רחבעם]], בנו הבכור של שלמה, לא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, ועם עלייתו לשלטון בשנת [[928 לפנה"ס]] היא התפרקה לשתי ממלכות נפרדות, [[ממלכת יהודה]] שכללה את שבטי בנימין, שמעון יהודה (ולוי) ובתוכה ירושלים, ו[[ממלכת ישראל]] שכללה את [[עשרת השבטים]] הנותרים (למעשה תשעה שבטים בעלי נחלות, ושארית [[שבט לוי]] שהיו מפוזרים בכל הנחלות). עם פילוג הממלכה נותקה ממלכת ישראל, רוב עם ישראל דאז, מהמקדש בירושלים - שהיה מעתה מרכז פולחן לממלכת יהודה בלבד. בממלכת יהודה הוסיפו לזבוח גם בבמות השונות עד לימי [[יאשיהו]] כשנהרסו ה[[במות]], ובית המקדש נהיה למקום היחיד לעבודת האלוהים. מאז נאסרה כליל [[עבודת אלילים]] באיסור חמור, והציווי לעבודת האלוהים האחד הפך לייסוד האמונה היהודית.
 
בימי המלך [[חזקיהו]], בסוף המאה השמינית לפנה"ס, צרו על העיר צבאות אשור; ואולם העיר עמדה במצור, בין השאר בזכות [[נקבת השילוח]] שהזרימה מים ממעין הגיחון שהיה מחוץ ל[[חומות ירושלים|חומות העיר]] לבריכת היקוות מפנים לחומות. לקראת סוף תקופת הבית הראשון העיר התרחבה לכיוון צפון מערב, לאזור אותו תופש [[הרובע היהודי]], ואף מעבר לכך.
 
==== חורבן בית ראשון ====
על פי המסורת היהודית, [[בית המקדש הראשון]] עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים עד שהועלה באש בשלהי קיץ שנת [[586 לפנה"ס]] (חודש [[אב]]), על ידי [[נבוזראדן]], שר צבאו של [[נבוכדנאצר]] מלך [[בבל]], שכבש את [[ירושלים]] והחריבה. חורבן הבית היה סוף [[תקופת בית ראשון]], ומאז ולאורך [[גלות בבל]], חדל בית המקדש לשמש כמרכז רוחני ליהודים. [[כלי המקדש]] נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר ב{{תנ"ך|מלכים ב|כה|ח|ט}}:
 
{{ציטוטון|וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.}}
 
לאחר חורבן [[ממלכת יהודה]] ו[[בית המקדש הראשון]] [[גלות|הוגלו]] רבים, ובראשם הצמרת השלטונית, ל[[גלות בבל|בבל]]. חסרים מקורות כלשהם לקורות יהודה, וארץ ישראל כולה, בין השנים 582 ל-539 לפנה"ס, היא השנה בה ניגפה [[ממלכת בבל]] בפני [[כורש]] מלך [[ממלכת פרס|פרס]]. נוטים לשער שבמהלך תקופה זו לא חלו שינויים מהותיים ביישוב בארץ. משחרב הבית הראשון הפכה יהודה, כמו ממלכת ישראל 136 שנה לפניה, לחלק ממערכת הפחוות של האימפריה הבבלית. היישוב היהודי בארץ ישראל עתיד להתחדש רק עם [[שיבת ציון]], 48 שנים מאוחר יותר.
 
== תקופת בית שני ==
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופת בית שני}}
[[קובץ:Jerusalem walls bait 2 2.JPG|שמאל|ממוזער|300px|חומות ירושלים בתקופת בית שני על גבי שרטוט החומות של ימינו. על פי '''ירושלים וכל נתיבותיה''', [[יד בן צבי]]]]
[[קובץ:Jerusalen siglo primero.jpg|שמאל|ממוזער|300px|מראה העיר על פי [[דגם ירושלים בסוף ימי בית שני]] המוצב ב[[מוזיאון ישראל]]]]
במשך כשש-מאות השנים שבין [[המאה השישית לפנה"ס|538 לפנה"ס]] ועד לשנת [[70]] לספירה, תקופה היסטורית ב[[תולדות עם ישראל]] ו[[ארץ ישראל]] המכונה [[תקופת בית שני]], הייתה ירושלים בירת [[חבל יהודה]]. תקופה זו בדברי ימי ירושלים נתחמת בין [[שיבת ציון]] ל[[המרד הגדול#נפילת ירושלים|חורבן בית שני]], ולאחר חורבן זה חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.
 
המבנה החשוב ביותר בירושלים בתקופה זאת היה [[בית המקדש השני]], וה[[יהודים]] היוו את הקבוצה האתנית-דתית הדומיננטית בעיר, ובכל [[פרובינקיה רומית|פרובינקיית]] [[פרובינקיית יהודה|יהודה]] (על שמותיה השונים). ירושלים הייתה מרכז חיי ה[[דת]] לכל היהודים, גם לחיים ב[[גלות (יהדות)|גולה]], שנשאו עיניהם לירושלים ו[[עלייה לרגל|עלו לרגל]] אליה. העיר היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצב חלק גדול מדמות הדת היהודית כפי שהיא מוכרת בעת החדשה; באותה תקופה נחתם המבנה הקנוני של ה[[תנ"ך]], ובה נאספו, נוצרו ונחתמו רוב פרקי ה[[משנה|משניות]].
 
מבחינה פיזית, ירושלים מתוחמת מ[[דרום]], מ[[מערב]] ומ[[מזרח]] ב[[גיא]]יות הגדולים של [[נחל קדרון]] ו[[גיא בן הנום]], בהתאמה. לכן, כיוון ההתפתחות הטבעי האפשרי של העיר היה תמיד [[צפון|צפונה]], שם משתרעת רמה ללא [[מכשול טבעי]], עובדה שהופכת את הצפון גם לנקודת התורפה הפגיעה ביותר שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, שנועדה להגן על שטח ההתיישבות החדש. החוקרים מונים שלוש חומות שנבנו מצפון לכל אזור הרחבה חדש, לאורך ימי הבית השני.
 
=== התקופה הפרסית ===
בעקבות [[הצהרת כורש]], החל משנת [[538 לפנה"ס]] החלו יהודים [[שיבת ציון|לחזור לארצם]], ואגב כך גם לירושלים. בין השנים [[המאה השישית לפנה"ס|538 לפנה"ס]] ו-[[המאה הרביעית לפנה"ס|332 לפנה"ס]] הייתה ירושלים [[עיר בירה|בירתה]] של מדינת-חסות ב[[הממלכה האחמנית|אימפריה הפרסית]] שנקראה '''פחוות יהודה'''. בראש הפחווה עמד פחה (מושל), שבתחילה היה פרסי אך מאז מינוי [[נחמיה]] כפחה היהודי הראשון (445 לפנה"ס), התפקיד נועד ליהודי.{{הערה|1=א' שטרן, "מדינת יהודה בחזון ובמציאות", '''[[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]]''' ,4 תשל"ז, עמוד 18}} במשך התקופה הראשונה שלאחר שיבת ציון, חומות ירושלים לא היו מבוצרות כדבעי, והמקדש במרכזה היה צנוע. כפי שמספר{{הערה|1=[[קדמוניות היהודים]] יא, 81}} [[יוסף בן מתיתיהו]]:
 
{{ציטוטון|וכשנגמר בניין בית המקדש...הכהנים והלויים וזקני בית האבות, שהעלו בזכרונם את (בית המקדש) הראשון הגדול והמפואר מאוד וראו את (השני) בבניינו והוא נקלה מן הישן מחמת עוניים... לא יכלו לכבוש צערם על כך ובאו לידי בכי ודמעות.}}
 
עם זאת, התקיימו בעיר חיים שוקקים שהתבטאו גם ביצירה דתית ורוחנית מונומנטלית: חתימת ה[[תנ"ך]], איסוף ועריכת ה[[משניות]] הראשונות, והנחת היסודות לפרשנות העתידה להפוך את חומשי התורה - לתורת חיים.
 
=== התקופה ההלניסטית ===
[[התקופה ההלניסטית בארץ ישראל]] החלה עם כיבוש הארץ בידי [[אלכסנדר מוקדון]] בשנת [[המאה ה-4 לפנה"ס| 332 לפנה"ס]], והסתיימה ב[[מרד החשמונאים]] בשנת [[המאה ה-2 לפנה"ס|167 לפנה"ס]]. את התקופה ההלניסטית בירושלים איפיין פער הולך וגדל בין אנשי השכבה המבוססת, בני האליטה השלטונית שבחרו לאמץ את תרבות יוון ([[התייוונות]]), לבין רוב יהודי העיר, "עמך", ששמרו על מסורת אבותיהם. לקראת סוף התקופה העמיק הפער כאשר מתייוונים זכו בתפקיד ה[[כהן גדול|כהן הגדול]], מה שהוביל בעקיפין למרד החשמונאים. עם זה, לאורך תקופה זו ידעה ירושלים, לרוב, שקט ושלווה. העיר נהנתה מאוטונומיה יחסית בניהול ענייניה, וזכתה לפיתוח עירוני ניכר - לקראת שדרוג מעמדה ל[[פוליס]].
 
דמותה של ירושלים בתקופה ההלניסטית אינה נהירה כל צרכה, במיוחד בימי שלטון מלכי [[בית תלמי]] ממצרים. באשר לתקופתם של שליטי [[בית סלאוקוס]], הן ספר [[מקבים ב']] והן [[יוסף בן מתתיהו]]
(קדמוניות היהודים ספר י"ב) מספרים על תנופת בנייה, בעיקר בימי [[יאסון]], ששקד להפוך את ירושלים לפוליס, עם כל המוסדות המקובלים. ארכאולוגים התאמצו, מאז תחילת המחקר בשנת [[1841]], לאתר את המבנים המצוינים במקורות אלו - הגימנסיון, האפבאון, התיאטרון ועוד, ואולם - עד היום טרם התגלה דבר.
 
היקאטאיוס איש אבדירה, שחי בסוף המאה הרביעית לפני הספירה, מספר: "ירושלים היא העיר הבצורה היחידה ביהודה, גודלה כחמשים אצטדיות ומספר תושביה כשתים עשרה רבבות איש (120,000). באמצע עיר זו נמצא בית המקדש". היקאטאיוס מסר את מידותיו של בית המקדש, הזכיר את אש התמיד, את ה[[מזבח]] ואת [[המנורה]], הדגיש שאין שם שום פסל ומצבה ושום חורשה המקודשת לעבודת אלילים, ואף הזכיר את עבודת הכהנים שאינם שותים [[יין]] בבואם אל ההיכל.{{הערה|1= [http://daat.ac.il/daat///kitveyet/mahanaim/yerushalaim-2.htm [[דוד פלוסר]], "ירושלים בימי בית שני", '''מחניים''' נח]}}
 
=== תקופת החשמונאים ===
[[מרד החשמונאים]] פרץ ב-167 לפנה"ס, ובית המקדש טוהר כליל ב-164 לפנה"ס. מאז, במשך 25 שנה, שלטו החשמונאים בחסות סלאוקית, כאשר סמוך לבית המקדש - בחקרא, שכן חיל מצב סלאוקי. ב-141 לפנה"ס נכבשה החקרא על ידי [[שמעון התרסי]], והוא החריבה עד היסוד. בשלהי תקופת בית שני, כעבור 70 שנה, פרץ ריב אחים מר בין יורשיו של [[אלכסנדר ינאי]]. שני הצדדים פנו אל נציג המעצמה החדשה שעלתה על במת ההיסטוריה, המצביא הרומאי [[פומפיוס]] שהגיע לאזור, וביקשוהו להכריע מי ישלוט בארץ. בשנת [[63]] לפנה"ס אבדה סופית הריבונות היהודית בארץ ישראל, כשפומפיוס נכנס בראש חיל רב אל בית המקדש. כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת [[37]] לפנה"ס, התמנה בנו של אנטיפטרוס - [[הורדוס]], למלך יהודה בחסות רומא.
 
במשך כ-80 שנה, מ-140 לפנה"ס ועד 63 לפנה"ס, הייתה ירושלים לבירת מדינה, ולאחר מכן לבירת ממלכה [[עצמאות|עצמאית]]. מעצם היותה בירת מדינה וממלכה עצמאית, נהנתה ירושלים מתנופת בניה, והוקמו בה בנייני ציבור ומוסדות שלטון. מנהג העלייה לרגל העשיר אותה, ועליית יהודים אליה מרחבי הארץ ומהתפוצות הרחיבה את גבולה באופן ניכר. ירושלים הייתה למרכז פוליטי חי ודינמי, מרכז דתי יצרי ויצירתי, ומרכז תרבותי - הן יהודי והן הלניסטי.{{הערה|1=[[אברהם שליט]], "מדיניות פנים ומוסדות מדיניים", [[מיכאל אבי-יונה]] ואברהם שליט (עורכים), '''ההיסטוריה של עם ישראל: התקופה ההלניסטית''', ירושלים, תשמ"ג,}}
בתקופת החשמונאים החל המפעל רב-הממדים של יישוב העיר העליונה וביצורה בהיקף רחב. בין השנים 134–142 לפנה"ס נבנתה החומה החשמונאית, שהקיפה וביצרה את שטח הגבעה המערבית ( הר ציון) ואת העיר העליונה.{{הערה|1= [[יוספוס פלאביוס]], '''מלחמות היהודים''' ה, ד, ב }} בתקופה החשמונאית נבנו בירושלים שני מבני-מידות שלא נותר מהם זכר: האחד היה מצודת הבירה, אשר שכנה בדיוק במקום בו הקים הורדוס את מצודת ה[[אנטוניה]]; מבנה שני אותו חיפשו החוקרים לשווא, היה ארמון החשמונאים. הארמון צפה אל המקדש, והמלך (שהיה באותו זמן גם כהן גדול) יכול היה לפקח על עבודת הכוהנים ממרפסת ארמונו. בתקופת החשמונאים נבנו גם מספר מפעלי מים לאספקת צורכי העיר ההולכת וגדלה; לשם כך הוקם מפעל להולכת מים אל בריכת אגירה באזור הצפון-מערבי של הר הבית, הנקרא "המנהרה החשמונאית". המנהרה ניקזה את מימי [[נחל בית זיתא]] וה[[טירופיאון]] אל בורות בשטח מצודת הבירה, או הר הבית. בנוסף, נחצבה בתקופה החשמונאית, (כנראה בתקופת ינאי) [[האמה התחתונה (ירושלים)|האמה התחתונה]] ששימשה להובלת מי מעיין [[עין עיטם]] שליד [[בית לחם]] אל הר הבית. מפעל הנדסי זה היה מורכב ומתוחכם, ומעיד על יכולת טכנית והנדסית בלתי מבוטלת.
 
=== תקופת הורדוס ===
ימי שלטונו של [[הורדוס]] עמדו בסימן שלום, שקט, שגשוג כלכלי ובנייה מרשימה. הוא שלט בירושלים במשך שלושים ושלוש שנה (4–37 לפנה"ס), וכל ימיו ניסה להתמודד ולתמרן בין הנאמנות לפטרוניו ברומא, לבין מחויבותו לנתיניו היהודים. הורדוס הפך את ירושלים לעיר הלניסטית, אלילית, שהייתה בו-זמנית גם עיר יהודית מרכזית. בית המקדש נבנה בפאר רב, והכהנים עסקו בעבודת הטהרה. מאות רבבות עולי רגל - ככל הנראה מיליון ומעלה{{הערה|1=יוספוס, במלחמות היהודים ו' ט' מספר על תחשיב שהוגש ל[[נירון]], דור אחד אחרי הורדוס, המונה לפחות 2.5 מיליון יהודים בירושלים בפסח. גם אם תחשיב זה מוגזם מאוד הרי שירושלים אכלסה לא פחות ממיליון עולי רגל}}- מילאו את רחובות העיר בימי [[שלוש רגלים|שלושת הרגלים]].
על תקופה זו נאמר בתלמוד:
 
{{ציטוטון|מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא? אמר [[אביי]] ואיתימא [[רב חסדא]] זה בנין הורדוס}}{{הערה|1=[[תלמוד בבלי]] [[מסכת סוכה|סוכה]], נא, ב}}
 
את העיר תחם ממזרח נחל קדרון, מעליו בנויה חומת-התמך האדירה של הר הבית, [[העופל]]. הר הבית היה למעשה רחבת ענק, שבמרכזה התנשא בית המקדש. הרחבה הייתה מוקפת ב[[אכסדרה|אכסדרות]] מארבעת צידיה, כשמדרום היה [[הסטיו המלכותי]], המפואר. בפינתה הצפון-מערבית נמצאה [[מצודת אנטוניה]]. ממצודת האנטוניה נפרשה חומה שהקיפה את שכונתה הצפונית של העיר. למרגלות קיר התמך המערבי של רחבת הר הבית ("[[הכותל המערבי]]") השתרע רחוב העסקים המרכזי של העיר, ([[הקארדו]]). בצידו הדרומי של רחוב זה נמצאה [[קשת רובינסון]], אשר נשאה גרם מדרגות גדול ממדים שהוביל ממפלס הרחוב אל הסטיו המלכותי. הכותל הדרומי של הר הבית הכיל את שערי הכניסה העיקריים למתחם המקודש, הם [[שערי חולדה]]. דרומה משם השתרע אזור של מקוואות-טהרה ציבוריים לרווחתם של עולי הרגל, ורחוב המוביל עד [[בריכת השילוח]]. ממערב לכותל המערבי נמצא ערוץ ה[[טירופיאון]] העמוק, ומעבר לו - [[העיר העליונה]], מקום מגוריהם של בני מעמד הכהנים ובעלי הממון שבעיר. את העיר העליונה חיבר אל הר הבית גשר שנבנה על [[קשת (מבנה)|קשת]] ([[קשת וילסון]] דהיום). ממערב לעיר העליונה, בקצה הדרומי - ניצב ארמון המלוכה של הורדוס, ומצפון לו - באזור המצודה ("[[מגדל דוד]]" של ימינו) ניצבה מצודת המגדלים. עד למצודה (מגדל היפיקוס) הגיעה החומה המקיפה את העיר מדרום, וממנה נמתחה חומה מערבה עד לכותל המערבי, לאורך ערוץ [[נחל צולב]]. מפעל בניה אדיר זה ניכר עד היום - כ-90% מן הממצאים הארכאולוגיים בירושלים של ימי בית שני - מקורם בתקופת הורדוס.
 
ירושלים הייתה "חלון הראווה" של הורדוס כלפי העולם, והוא נהג להזמין, במיוחד אישים בעלי עוצמה מן [[האימפריה הרומית]] שיחזו בפאר העיר ובנייניה. אכן, פארה של ירושלים הרשים את המבקרים, ושמעה יצא למרחוק. ההיסטוריון הרומי [[פליניוס הזקן]] כתב:
 
{{ציטוטון|ירושלים המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח}}{{הערה|1=פליניוס, '''נאטורליס היסטוריה''', ה, 70}}
 
=== חורבן בית שני ===
[[קובץ:Francesco Hayez 017.jpg|שמאל|ממוזער|250px|'החרבת בית המקדש בירושלים' של [[פרנצ'סקו אייץ]] שמן על קנבס, 1867]]
לאחר מות הורדוס ומקץ תקופה קצרה של שלטון יורשיו, הפכה רומא את יהודה בשנת 6 לספירה ל[[התקופה הרומית בארץ ישראל|פרובינקיה רומאית בשם יודיאה]] שהייתה בשליטת נציבים. התקופה מתוארת בספרות כתקופה של [[אנרכיה]], תסיסה ו[[אלימות]], כאשר פעילות השלטון מצטמצמת לגביית מסים ותו לא. תחושת ההתמרמרות של הציבור היהודי גברה והלכה, עד שבשיאה פרץ [[המרד הגדול]] שהסתיים בחורבן הבית.
 
על פי [[ספר יוסיפון]], במהלך השנה שבין [[69]] ו-[[70]] התחוללה בירושלים מלחמת אחים עקובה מדם. מנהיגי הקנאים, לוחמי הגליל [[יוחנן מגוש חלב]] ו[[שמעון בר גיורא]], האשימו את ההנהגה המתונה בירושלים בסיבות ל[[המרד הגדול#דיכוי המרד|כישלון המרד]] בצפון [[ארץ ישראל]] ולא בחלו בהטלת שלטון [[טרור]] על מנת להשתלט על העיר.
 
בקיץ שנת 70 שב לרומא [[אספסיאנוס]], המצביא הרומאי שניהל את המצור על ירושלים, והוכתר כקיסר. את מקומו ירש סגנו [[טיטוס]], שהחל בכיבוש העיר מצפון, אזור החומה השלישית, משם התקדם אל מצודת האנטוניה וכבש אותה. בשלב זה התבצרו הקנאים בהר הבית ובעיר העליונה. ב[[ט' באב]] ג'תת"ל כבש טיטוס את הר הבית, והצית את בית המקדש. חודש לאחר מכן נפלה העיר העליונה, וירושלים נחרבה בשריפת ענק. במהלך המצור על ירושלים, שנמשך חמישה חודשים, נספו מאות אלפי אנשים. עם תום כיבוש העיר בידי כוחותיו של טיטוס, הייתה ירושלים לעיי חורבות.
 
==איליה קפיטולינה - התקופה הרומית==
{{ערך מורחב|איליה קפיטולינה}}
 
[[קובץ:Madaba Jerusalem Mosaic.jpg|ממוזער|שמאל|250px|איליה קפיטולינה ב[[מפת מידבא]].]]
איליה קפיטולינה (ב[[לטינית]]: COLONIA '''ÆLIA CAPITOLINA''') הייתה [[עיר]] [[רומא העתיקה|רומית]] שהוקמה בידי ה[[קיסרי רומי|קיסר הרומי]] [[אדריאנוס]] סביב שנת [[130]] ל[[ספירת הנוצרים|ספירה]], על חורבות [[ירושלים]]. קיימות עדויות עמומות הנתונות לפרשנויות שונות הנוגעות למצבה של ירושלים בפרק הזמן שבין [[חורבן בית שני]] בשנת [[70]] ועד לראשיתה של [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל]]. ה[[היסטוריון]] הרומי [[דיו קסיוס]] מספר על הקמת איליה קפיטולינה, וכן על הקמת [[מקדש]] [[יופיטר (מיתולוגיה)|יופיטר]] על [[הר הבית]], דבר המשתקף במטבעות שנטבעו בעיר והשתמרו. רוב המידע על שלהי ימי איליה קפיטולינה, ערב התנצרותה של האימפריה הרומית והפיכתה לאימפריה הביזנטית, מובא בכתבים נוצריים. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע [[המאה השלישית]] לספירה, עם פינויו ההדרגתי של [[הלגיון העשירי פרטנסיס]] מבסיסו שבעיר.
 
אף על פי שהעיר הוקמה מחדש על ידי אדריאנוס על גבי שטח חרב, בכל זאת נשתמרו בה שני אלמנטים ארכיטקטוניים חשובים והם – מתחם [[הר הבית]] ההרודיאני והקטע הדרומי של החומה המערבית ו[[מגדל דוד]]. על-פי כתבי [[יוסף בן מתתיהו]], יחידות מהלגיון העשירי נשארו לשמור על חורבות ירושלים, והתמקמו באזור מגדלי המצודה של הורדוס (אזור [[מגדל דוד]] של ימינו), שלא הוחרבו יחד עם שאר העיר. ממצאי חפירות מעידים כי בשלב מאוחר יותר עבר המחנה - ככל הנראה - לאזור הר הבית.{{הערה|1=[[דורון בר]], [http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/69037.html גבולה הדרומי של איליה קפיטולינה ומיקומו של מחנה הלגיון הרומי העשירי], פורסם ב"[[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]]}} ה[[קארדו]] מאקסימוס (הראשי) היה רחוב האורך הראשי של הערים הרומיות. ובאיליה קפיטולינה נבנו שני רחובות אורך ראשיים, בהתאם לטופוגרפיה של העיר - האחד לאורך רחוב הגיא של ימינו עד לאזור שער האשפות, והשני לאורך רחוב בית-הבד של ימינו ועד למפגש עם רחוב דוד. הקרדו כלל רחוב מרוצף אבנים גדולות, שדרות עמודים משני צידיו, מדרכות וחנויות. את הפורום - המרכז המסחרי והטקסי של העיר מזהים בתוואי הרחוב הנכנס לעיר העתיקה מ[[שער האריות]] של ימינו. על רחוב זה נמצאה קשת גדולה ורחבה מרוצפת מפוארת מתקופת [[הדריאנוס]] - וזו ככל הנראה הייתה רחבת הפורום.
נוסף על [[אמת מים|אמת המים]] התחתונה עוד מימי הבית השני, נבנתה בתקופה הרומית אמת המים הגבוהה לירושלים. אמה זו נמשכה לאורך כ־13 ק"מ, ממוצאה ב"[[בריכות שלמה]]", עד סיומה ב[[שער יפו]].
 
==התקופה הביזנטית==
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופה הביזנטית}}
עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר [[קונסטנטינוס]] ב[[צו מילנו]] ב-313 לספירה, נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של [[האימפריה הביזנטית]], ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו, כעדות דוממת לנפילתם של היהודים, דוחי המשיח. בשנת 333 מציין [[הנוסע מבורדו]] כי עוד ניתן לראות את סימני ההרס והחורבן על ההר, אם כי הוא מייחס אותם לחורבן הבית הראשון. כמו כן, מציין הנוסע כי על ההר מצויים של פסלים של אדיראנוס. בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר [[יוליאנוס]], כחלק ממאבקו בנצרות, לבנות את [[בית המקדש של יוליאנוס|בית המקדש היהודי]], אך הניסיון נכשל בעקבות רעידת אדמה חזקה שארעה במהלך הבנייה ומותו של הקיסר.
 
על פי כלל המקורות ההיסטוריים, במשך שאר התקופה הביזנטית נשאר הר הבית אזור שומם, נטוש ומוזנח. רבים מאבניו נלקחו לצורכי בנייה והמקום אף שימש כמזבלה לעיר. כיבוש [[ירושלים]] בימי ה[[פרסים]] בשנת [[614]] על ידי [[כוסרו השני]], מלך [[ממלכת פרס|פרס]], גרם להפסקה קצרה בשלטון ה[[נוצרי]]-[[ביזנטי]] על העיר. וביום [[21 במרץ]] [[628]] חזרו הביזאנטים ובראשם הקיסר [[הרקליוס]] לירושלים. אולם שלטונם לא ארך זמן רב, מאחר שהערבים המוסלמים התקדמו מ[[חצי האי ערב]] למסע הכיבושים הגדול שלהם.{{הערה|1=[[מיכאל אבי-יונה]], בימי רומא וביזנטיון, ירושלים, תש"ו עמודים 179 - 201}}
 
==התקופה הערבית הקדומה==
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופה הערבית הקדומה}}
בשנת [[638]] נכבשה ירושלים על ידי המוסלמים לאחר מצור של שנתיים. לפי מסורת מוסלמית ה[[פטריארך]] [[סופרוניוס]] מסר את העיר לידי ה[[ח'ליף]] [[עומאר בן אלחטאב]], לאחר שזה הציע לעיר [[כתב כניעה]] נוח וסובלני ביותר. כתב הכניעה פורסם כמנשר מטעם הח'ליף עומר, והוא מכונה [[חוזה עומר]] (عهدة عمر). הוא מבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי ירושלים, אוסר על פגיעה בכנסיות ועל פגיעה ברכושם של התושבים, ומאפשר פינוי מסודר של אנשי השלטון הביזנטי, וזאת בתנאי שישולם מס לשלטון המוסלמי ויתקבל שלטונם. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר, והר הבית ו[[הכותל המערבי]], שכוסו בשפכים בימי השלטון הנוצרי, נוקו. בתקופה ה[[בית אומיה|אומיית]] הוקמו על הר הבית [[מסגד אל-אקצא]], ו[[כיפת הסלע]]. תקופה זו הייתה לירושלים חשיבות רבה בעיני השלטון המוסלמי והחליף האומיי [[מועאויה בן אבי סופיאן|מועאויה הראשון]], מייסד בית אומיה, אף הושבע בה בשנת [[660]].
 
האומיים שלטו בירושלים עד שנת [[750]] בה עלו ה[[בית עבאס|עבסים]] לשלטון. בתקופה זו ירדה קרנה של העיר בעיקר בשל ריחוקו של המרכז השלטוני ב[[בגדד]]. השלטון העבסי החל להתרופף לקראת אמצע [[המאה התשיעית]] וירושלים נכנסה לתקופה ארוכה של חוסר יציבות. בתקופה זו שלטו בעיר הטולונים, הקרמטים, האיחשידים, ה[[פאטימים]] וה[[סלג'וקים]].
 
==התקופה הצלבנית==
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופה הצלבנית}}
[[קובץ:Jerusalem map hebrew.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מפת ירושלים בתקופה הצלבנית]]
ירושלים נכנסה לתקופה הצלבנית עם כיבוש ה[[עיר]] על ידי הצבא ה[[צלבנים|צלבני]] של [[מסע הצלב הראשון]] בשנת [[1099]], והפכה לבירת [[ממלכת ירושלים]] ה[[נצרות|נוצרית]] - לאחר 450 שנה של שלטון [[אסלאם|מוסלמי]]. תקופה זו בתולדות ירושלים הייתה סוערת מבחינה [[היסטוריה|היסטורית]] והתאפיינה בכיבושים תכופים ומעבר השלטון בין הצלבנים ו[[השושלת האיובית]] המוסלמית. תקופה קצרה יחסית זו, החופפת לימי קיומה הסוערים של ממלכת ירושלים הצלבנית ב[[ארץ הקודש]], הייתה תקופה יוצאת דופן בהיסטוריה של ירושלים. לראשונה מאז [[המרד הגדול#נפילת ירושלים|החורבן]] של העיר בשנת [[70]] שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית - סטאטוס אליו תחזור רק ב[[תקופת המנדט]] הבריטי, ותחזור למעמדה המרכזי רק לאחר הכרזתה כ[[עיר בירה|בירת]] מדינת ישראל בשנת [[1948]].
המהפך הראשון אירע עם כיבוש ירושלים על ידי צבאו של [[צלאח א-דין]] בשנת [[1187]] ונפתחה '''התקופה האיובית''' בתולדות ירושלים, הקרויה על שמה של [[השושלת האיובית]] - הסולטנות המוסלמית ששלטה ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] בתחילת [[המאה ה-12]]. בסוף [[מסע הצלב השישי]], בשנת [[1229]], חזרה ירושלים לשליטה צלבנית שנמשכה עד לשנת [[1244]] - עם כיבוש העיר על ידי פושטים [[חווארזם|ח'ואריזמים]]. עליית ה[[ממלוכים]] לשלטון במצרים בשנת [[1260]] סימנה את תום התקופה הצלבנית-איובית.
 
התקופה הצלבנית בתולדות ירושלים השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של המזרח התיכון והקרינה אל מעבר לגבולות האזור אל ארצות האסלאם ו[[אירופה]] הנוצרית. מסעי הצלב העלו את השם "ירושלים" למעמד עליון באסלאם, חיזקו וקיבעו את מקומה בהיררכיה של המקומות הקדושים לאסלאם, אך לא הפכו את העיר למרכז רוחני או פוליטי, ומשנותק רעיון ה[[ג'יהד]] משמה של ירושלים בתום התקופה האיובית, שקעה העיר למעמד גיאו-פוליטי משני. תהפוכות אלו לא פסחו על הקהילה ה[[יהדות|יהודית]] של ירושלים, שלמרות הנסיבות הקשות נאחזו בעיר תוך מאבק עיקש בגלים של הרס והרג וניסיונות הרואים של שיקום ובניה.
מערכת הביצורים ומארג הדרכים בעיר העתיקה של ירושלים לא השתנה באופן משמעותי במעברים בין התקופות מאז ייסוד [[איליה קפיטולינה]] ועד היום. ירושלים הצלבנית הייתה, בשיאה, עיר פעילה ומפוארת ובה ביצורים מרשימים ומבני ציבור מרשימים לא פחות. ההרס שחוותה העיר עם תום התקופה מותיר את יופייה על דפי ספרי התקופה - כתבי עולי רגל והיסטוריוגרפים של התקופה ו[[ירושלים בתקופה הצלבנית#גלריית מפות של ירושלים הצלבנית|מספר מפות]] סכמתיות שצוירו במהלך ימי הביניים. המחקר ה[[ארכאולוגיה|ארכאולוגי]] מתקשה - לאור מיעוט הממצאים - לצייר תמונה מלאה של הטופוגרפיה הייחודית לעיר הצלבנית.
 
====הקהילה היהודית====
 
כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת [[1099]] הביא סוף אלים וחורבן על קהילה יהודית פורחת ומשגשגת, שאף השתתפה בהגנת העיר שכם אחד עם תושביה המוסלמים של ירושלים. מאז הייתה העיר אסורה להתיישבות של יהודים (ביוצא הדופן של קומץ הצבעים בהם פגש בנימין מטודלה). עם כיבוש ירושלים על ידי האיובים השתנה המצב המשפטי ותקופה של סובלנות כלפי היהודים, שאפיינה את השליטים המוסלמיים של [[המאה ה-12]], החלה. בתקופה קשה זו נאחזו היהודים בירושלים בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל חישוב של תועלת. התיישבות זו הונעה מתוך דחף דתי לחיות בירושלים. הצורך בקרבה למקומות הקדושים אשר נמצאים בעיר והצורך בקיום מצוות הקשורות בארץ, לא פסקו גם בזמנים שהחיים בעיר היו תלויים על בלימה ותנאי המחיה היו בלתי אפשריים.
 
==התקופה הממלוכית==
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופה הממלוכית}}
 
[[ירושלים]] הייתה תחת '''שלטון הממלוכים''' החל משנת [[1260]] ועד שנת [[1516]]. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של ה[[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|ממלוכים בארץ ישראל]]. ירושלים הממלוכית הייתה עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות [[דת]]ית גבוהה, הן עבור השלטון הממלוכי ה[[אסלאם|מוסלמי]] והן עבור ה[[יהודים]] וה[[נצרות|נוצרים]]. לתפיסה זו של ירושלים כעיר קדושה אך זניחה מבחינה אסטרטגית היו מספר השלכות. אמנם ירושלים נשלטה, ככל עיר ממלוכית, על ידי [[מושל צבאי]] חילוני (נאיב), אך היה זה קצין בדרגה נמוכה. האיש החשוב בירושלים לאורך כל התקופה היה "הממונה על ההקדשים", איש דת, המכונה לעיתים בספרות בכינוי "המשגיח". רוב הנושאים במשרה זו פירשו אותה כפשוטה ובמובנה הצר, כלומר דאגו לבנייה ולשיפוץ של מבני דת בהר הבית ובסביבתו, ודאגו לרווחת אנשי הדת ותלמידי ה[[מדרסה|מדרסות]]. כל הכרוך בפיתוח לא-דתי של העיר נזנח בדרך כלל. במשך כל התקופה נותרה ירושלים עיר פרוזה (ללא חומות). בתחילה נומק הדבר בפחד מפני השתלטות [[צלבנים|צלבנית]] חוזרת תוך לכידת העיר והתבצרות בה. בהמשך נבע הדבר מחדלון השליטים החילונים, מחוסר בתקציב (ששימש רובו ככולו לפעילות דתית), ומרצון למצב את מעמד העיר כעיר קודש בלא סממנים של צבא.
 
על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת רכושו להקדש ([[וקף]], وقف) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה ל[[שכר]] ממנו. מבני דת ושירותי דת רבים בירושלים הוקמו בזכות הקדשים אלה. המקום המרכזי מבחינת חשיבותו ופיתוחו היה [[הר הבית]] וסביבותיו, ושם הוקמו מרבית המבנים המוקדשים. מוסדות ההקדש ואנשי הדת היו פטורים מתשלום [[מס]]ים, ובעיקרו של עול המסים נשאו הקהילות הנוצריות והיהודים. במצב זה, שבו מיעוט של משלמי מסים נשא בנטל, הייתה קופת העיר לרוב במצב מדולדל ביותר, שלא איפשר תחזוקה שוטפת ופיתוח עירוני. פיתוח פרויקטים לא דתיים, כמו אספקת ה[[מים]] בימי הסולטאן [[ממלוכים#הסולטאנים העיקריים|קאיתבאי]], התבצע, בדרך כלל, על בסיס תקציבים מן השלטון המרכזי ב[[קהיר]].
בשנות הדעיכה, במיוחד לאחר [[1454]], גברו הסכסוכים בין הממונה על ההקדשים לבין מושל העיר החילוני, עובדה שהפקירה את העיר כליל לפשיטות שבטים [[בדואים|בדואיים]] ולהזנחה ושיתוק של המערכות העירוניות כאספקת המים, ניקיון וכיוצא באלה.
 
הבנייה הממלוכית התרכזה בשלושה אזורים בעיר:
* בהר הבית שופצו מבנים קיימים, נבנו הקשתות סביב [[כיפת הסלע]] הנקראות "מאזני יום הדין", נבנו [[סטואה|סטווים]] סביב, בעיקר בצמוד ל[[הכותל המערבי|כותל המערבי]] (מצידו ה"פנימי"), מבני קובָּה (כיפות לציון אירועים דתיים של נביאים קדם-איסלמיים), מתקני [[סביל]] לשתייה ורחצה ו[[זאויה|זָאוִויוֹת]], תאי תפילה ששימשו בעיקר את חכמי הדת [[סופיות|הצופים]] להתבודדות.
* בצמוד לחומות הר הבית שופצו הגשרים עליהם בנוי רחוב השלשלת ("[[קשת וילסון]]") ומאוחר יותר שוק עושי הכותנה (להלן). כמו כן שופצו רחוב הגיא והרחוב המוביל מ[[שער האריות]] של ימינו ("שער השבטים") אל רחוב הגיא. ברחובות אלה וסביבם נבנו המבנים המפוארים ביותר - [[מדרסה|מדרסות]], [[ראבאט]]ים (בתי הארחה לצליינים מוסלמים) ובתי תמחוי לצליינים עניים. כמו כן נפרצו שערים המובילים אל הר-הבית לנוחות עולי הרגל וכוהני הדת.
* עבור [[סוחר]]ים זרים נבנה הח'אן (ח'אן אל-סולטאן, אכסניה לסוחרים) באזור מרכז העיר העתיקה, במפגש השווקים ולא רחוק מ[[כנסיית הקבר]], וכן שוקמו השווקים ששירתו גם צליינים נוצרים.
 
==== הקהילה היהודית ====
ה[[רמב"ן]] ביקר בעיר בשנת 1267, בגיל 72, וייסד מחדש את היישוב היהודי בה. בבואו הוא מצא בה רק שתי משפחות יהודיות של זוג אחים אשר עסקו במלאכת הצביעה. בעקבות כך, במכתב לבנו, הוא כתב:
 
{{ציטוטון|ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו}}
 
בראשית המאה ה-14 כתב רבי יצחק צרפתי{{הערה|1= קונטרס גזרות תתנ"ו מוצטט במדריך ירושלים של זאב וילנאי עמ' 13}} שהתיישב בארץ "על יתרון מלכות ישמעאל". הוא קורא ליהודים לעלות לארץ. עקב כך, מספרם של היהודים בעיר גדל, נבנו עוד בתי כנסת והם התיישבו ברחוב מיוחד. [[אשתורי הפרחי]] (1280–1355) הגיע לירושלים, עקב חישוב קץ, והיה בה שנה אחת (בין 1313–1317). הפרחי כתב את ספרו [[כפתור ופרח]] כדי להכין את רבבות העולים למצפה להם בארץ. ב-[[1488]] עלה לירושלים והשתקע בה רבי [[עובדיה מברטנורא]], והחל משנה זו גברה עליית ה[[יהדות ספרד|ספרדים]] והגיעה לשיאה אחרי [[1492]] - [[גירוש ספרד]]. בסוף [[המאה ה-15]] היו בירושלים למעלה מ-200 משפחות יהודיות, שהתגוררו סמוך ל"גרעין" הרובע היהודי של ימינו.
 
==התקופה העות'מאנית==
[[קובץ:Jerusalem1883.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מפה אמריקאית של ירושלים, 1883]]
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופה העות'מאנית}}
השלטון הממלוכי בארץ ישראל הסתיים בשנת 1516 עם כיבושה של הארץ בידי העות'מאנים, לאחר תבוסת הממלוכים בקרב מרג' דאבק. בסוף דצמבר 1516 נכנס הסולטאן סלים הראשון לירושלים ללא קרב, ותושביה קיבלו אותו בזרועות פתוחות. התקופה העות'מאנית הייתה תקופת השפל בתולדות העיר בה קפאה העיר על שמריה בדלות מנוולת עד שנסתיימה עם כיבושה בידי [[בריטניה]] בשנת [[1917]].
 
מאז תום [[התקופה הצלבנית]] כמעט קפאה ירושלים על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם ה[[ירושלים בתקופה הממלוכית|ממלוכים]] בנו בתי מדרש רבים, וה[[סולטאן]] העות'מאני [[סולימאן המפואר]] שיקם את [[חומות ירושלים|החומה]], אך עד לכיבוש המצרי ב-[[1831]], היקף הבנייה בעיר היה קטן והתבטא בבנייה דתית בעיקר ובתחזוקה חלקית. השלטון היה של [[פחה|פחות]] מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. העות'מאנים העריכו את ירושלים מבחינה דתית-מוסלמית ומקומות הדת המשיכו לשרת מוקדי [[עלייה לרגל]] למוסלמים בדרכם ל[[חאג']] או בחזרה ממנו. במסגרת זו שופצו מבנים רבים בעיר וניתנו מלגות לעולמא (חכמי הדת). כמו כן ניתנה הגנה להולכי הרגל בתוך העיר.
 
במהלך רוב שלטון [[האימפריה העות'מאנית]] על אזור [[ירושלים]], מספר התושבים בעיר לא השתנה - בין 8,000 ל-10,000 נפש (בדומה ל[[עכו]] ול[[עזה]]). במחצית הראשונה של [[המאה ה-19]] שטח העיר בתוך החומות היה 850 [[דונם]]. העיר נחלקה לארבעה רבעים: מוסלמי, יהודי, נוצרי וארמני. סביב ירושלים נבנתה [[חומות ירושלים|חומה]] בה היו ארבעה שערים מרכזיים לארבע רוחות השמיים. אשר היו בנויים עם תפנית של זווית ישרה למניעת פריצה של כרכרות וסוסים. השער הפעיל יותר היה [[שער יפו]], שבסמוך לו שכן בית המכס. בנוסף היו בחומות חמישה שערים נוספים אשר היו סגורים להולכי רגל. השערים הראשיים היו נפתחים בבוקר ונסגרים עם רדת הלילה בשל החשש מ[[בדואים]]. כמו כן הם היו סגורים גם בזמן תפילת יום השישי. מערך הרחובות נשמר עוד מהתקופה הרומאית וכלל שני רחובות עיקריים מאונכים זה לזה. [[הקארדו (ירושלים)|הקארדו]] וה[[דקומנוס]] ([[נחל צולב]]). אשר חצו את העיר משער אחד למשנהו. שאר הרחובות היו צרים ומתפתלים, מלוכלכים ומלאי הריסות. חלקם ללא מוצא וחלקם מתחת לקמרונות חשוכים. במרכז הרחובות היה משטח צר במפלס נמוך לניקוז ה[[ביוב]]. ישנם עדויות על זוהמה רבה ואפילו פגרי חיות בסמטאות. "ניקוי" הפגרים נעשה באמצעות צבועים ששוחררו בעיר בלילה.
 
===היציאה מן החומות===
{{ערך מורחב|היציאה מן החומות}}
[[קובץ:Firstneighborhoods.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פריסת השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות]]
"[[היציאה מן החומות]]" הוא תהליך ההתפשטות האורבנית של מבנים, דרכים ושכונות מגורים ב[[ירושלים]] אל מחוץ לחומות [[העיר העתיקה]]. תהליך זה החל במחצית [[המאה ה-19]], וזאת לאחר אלפי שנים שבהן גרו תושבי ירושלים בתחום החומות, ואף נעלו את שעריהן בלילה. התהליך היה כה אינטנסיבי, עד כי בתוך פחות מחמישים שנה הוטה מרכז הכובד העירוני בירושלים אל "העיר החדשה" שמחוץ לחומות.
 
מעצמות זרות ו[[כנסייה|כנסיות]] שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו במחצית [[המאה ה-19]] לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הנדבן היהודי-[[אנגליה|אנגלי]] [[משה מונטיפיורי]], שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.{{הערה|1=יהושע בן-אריה, גידולה של ירושלים במאה ה-19: השפעות דתיות וחברתיות, מתוך '''האוניברסיטה''' 23, קיץ תשל"ז, עמודים 21-42}}
 
ל"משכנות שאננים", השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, קדמו מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של [[המאה ה-19]]. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול [[ג'יימס פין]] ב[[טלביה]] ומפעלו ב[[כרם אברהם]], ביתו של [[יוהאן לודוויג שנלר]] ב[[ליפתא]] ובית הספר הפרוטסטנטי שהקים הבישוף [[סמואל גובאט]] על [[הר ציון]]. ב-[[1860]], כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת [[מגרש הרוסים]] ו[[בית היתומים שנלר|בית היתומים של שנלר]]. לאחר משכנות שאננים נבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה גם השכונות [[נחלת שבעה]], [[מאה שערים]], [[מחנה ישראל]], [[מחנה יהודה (ירושלים)|מחנה יהודה]] ואחרות.
 
===הקהילה היהודית===
 
הקהילה היהודית התחלקה לשני זרמים מרכזיים. הספרדים אשר היוו את הרוב בעיר במשך רוב התקופה, ואשכנזים, שהגיעו במאה ה-19, והפכו לרוב בסופה. הרישום העות'מאני מצביע על מספרים נמוכים בהרבה של יהודים מהמשוער. ייתכן כי מרבית היהודים המהגרים העדיפו להיות רשומים כנתינים זרים בקונסוליות מאשר ברישום הטורקי. לכן ייתכן שהיהודים היו האוכלוסייה הגדולה בעיר במאה ה-19. היהודים היו מופלים לרעה, מצבם השתפר מעט לאחר סילוק הכיבוש המצרי עם קבלת חסות בריטית, ועם תרומת פטרונים כ[[משה מונטיפיורי]] לשיפור תנאי החיים העלובים בעיר. הרובע היהודי התגבש במקומו המוכר היום כבר ב[[המאה ה-15|מאה ה-15]], מפני שהיה אז שטח ריק ומרוחק ממקומות מקודשים ל[[נצרות]] ול[[אסלאם]].
 
חלק מהיהודים עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג לדוגמה, היה כמעט כולו בידי יהודים. מרביתם התקיימו בדוחק מכספי "[[החלוקה]]". היהודים נאלצו להיאבק עם הנטיות המיסיונריות של הנוצרים שניסו לדבר אל לב היהודים במתנות ומתן שירותים חיוניים כמו רפואה.
 
==המנדט הבריטי==
{{ערך מורחב|ירושלים בתקופת המנדט הבריטי}}
[[קובץ:Palestine Mandate Stamp 92.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[כיפת הסלע]] על [[בול דואר]] מתקופת המנדט]]
[[קובץ:Jerusalem panorama early twentieth century2.jpg|שמאל|ממוזער|400px|תמונה פנורמית של ירושלים במאה העשרים, צולמה על ידי [[מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית]]]]
ב-[[9 בדצמבר]] [[1917]], לאחר 400 שנות שלטון [[האימפריה העות'מאנית|עות'מאני]], נכנעה [[ירושלים]] בפני [[הצבא הבריטי]]. יומיים לאחר מכן ערך הגנרל אלנבי טקס לרגלי המצודה ב[[מגדל דוד]], בו הכריז על העקרונות שינחו את השלטון הבריטי בארץ, ועל תוכניותיו בנוגע לעתיד ירושלים. בין היתר, הכריז אלנבי על נקיטת צעדים לשימור ה[[סטטוס קוו]] בעיר, וכן על שמירת המקומות הקדושים לכל הדתות.
הכיבוש, שהסתיים עם כניעתה של [[ירושלים]] בפני [[הצבא הבריטי]] ללא קרב, ביטא בעיני ה[[הממלכה המאוחדת|בריטים]] את הגשמת השאיפה לחידוש השליטה ה[[נצרות|נוצרית]] בירושלים שהסתיימה עם תבוסתם של ה[[צלבנים]] ועזיבתם את [[ארץ ישראל]] למעלה משש מאות שנים קודם לכן (בשנת [[1291]]).
למושל ירושלים מונה [[רונלד סטורס]], אדם משכיל ורחב אופקים, שביקש לשים קץ להזנחה ולחוסר התכנון והאנרכיה, שאפיינו את ירושלים בתקופה העות'מאנית. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פרסם סטורס פקודות, צווים מנהליים ותקנות הנוגעים לבנייה בירושלים, דוגמת החובה לצפות בתים חדשים ב[[אבן ירושלמית|אבן]].
 
ירושלים שלאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] הייתה עיר נחשלת חסרת תשתיות ובה מתגוררים 53,000 תושבים מהם 31,000 יהודים, 12,000 נוצרים, והשאר מוסלמים. ופעל מיידית להביא את ירושלים אל סיפה של [[המאה ה-20]] שבכל שאר העולם החלה 17 שנים קודם לכן. קביעתה של ירושלים כעיר הבירה ומרכז מנהלתי נעשה אך ורק משיקולים של קשר דתי - תרבותי והיסטורי של הבריטים לארץ ישראל, קשר שמקורו ב[[תנ"ך]] וב[[הברית החדשה|ברית החדשה]] - המקור לנצרות. תהליכים טבעיים של גאוגרפיה ופוליטיקה קבעו - מול ירושלים - מרכז פוליטי חברתי וכלכלי ב[[תל אביב]].
 
ב[[יולי]] [[1920]] קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. ראש ממשל המנדט נקרא [[הנציב העליון]]. סגנו וממלא מקומו של הנציב העליון כונה [[המזכיר הראשי של ממשלת המנדט]] ובתפעול השוטף היה אחראי על כל הפעילות האדמיניסטרטיבית השלטונית. הנציב העליון היה בא כוחו של המלך, ובכך מונה לעמוד בראש השלטון, הן הצבאי והן האזרחי. הממשל האזרחי פעל להנחת תשתיות המתאימות לעיר מודרנית, נבנתה מערכת אספקת מים מודרנית, מערכת אספקת חשמל ומערכת טלפונים ותקשורת. הבריטים ייסדו מערכת ממשל מודרנית ומערכת מנהל עירוני בדוגמה אירופאית ובה מחלקות מקצועיות שהופקדו על אחזקת העיר ופיתוחה. מערכת זו איפשרה התפתחות אורבנית ש[[אדריכלות בירושלים#תקופת המנדט הבריטי|כללה]] שכונות גנים יהודיות, שכונות ערביות, הקמת טיילת [[חומות ירושלים|החומות]], נטיעת עצים ברחבי העיר, שימור מבנים היסטוריים שונים, הקמת מבנים ציבוריים כגון מוזיאונים, ספריות וגלריות, טיפוח שטחים פתוחים, שיקום השווקים העתיקים ופיתוח שווקים חדשים.{{הערה|1=ג' ביגר 'קווים בהתפתחותה של ירושלים בעשור הראשון לשלטון הבריטי' א' שאלתיאל (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש יד בן צבי, ירושלים תשמ"א, עמ' 255- 278.}}
 
בתקופת המנדט התרחבו מאוד תחומי השפעתה ושטחי שלטונה של עיריית ירושלים, בעיר שהתרחבה מאוד ושהפכה למרכז השלטון של ארץ ישראל. עיריית ירושלים נאלצה להתמודד עם הפיכתה של העיר מיישוב לבנטיני מוזנח ונחשל לכרך סואן. בתקופה זו כבר התבסס מרכז הכובד של העיר בעיר החדשה שמחוץ לחומות, והונהגו תוכניות מוסדרות לבינויה ולהתפתחותה העתידית, בהשראה בריטית. הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מקומי מוסדרת, שכללה מחלקות מקצועיות לטיפול בעניינים המוניציפליים השוטפים. כן נתנה העירייה את דעתה לסוגיות של שימור מורשתה ההיסטורית של העיר ומרכזיותה הרוחנית והדתית, תוך שילובן בהתפתחותה המודרנית.
 
הממשל הבריטי בנה בעיר שלושה מבני ממשל בלבד - בנין העירייה, בנין הדואר המרכזי והמבנה המרשים ביותר הוא [[ארמון הנציב]]. היישוב היהודי שראה בעיר את בירתו העתידה השקיע את כל מאודו בעיר וכך נבנו מוסדות חינוך תרבות ובריאות מתקדמים. כן הוקמו ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]] במערב העיר ודרומה שכונות גנים יהודיות בתכנונו של ה[[אדריכל]] ו[[מתכנן ערים|מתכנן הערים]] [[ריכרד קאופמן]]. שכונות אלו היו מרווחות וירוקות. רחובותיהן הותאמו לטופוגרפיה הירושלמית, ונבנו בהן שדרות-גן. בשכונות נבנו בתים חד-קומתיים בעלי גינה, מה שהיווה חידוש ב[[ירושלים]], שהייתה חסרה גינות פרטיות וגנים באותה תקופה. הנקודה הגבוהה ביותר בכל שכונה הייתה מיועדת להקמתו של מבנה ציבורי. שכונות הגנים סימלו לראשונה את פריצתן של השכונות היהודיות בירושלים הרחק מ[[העיר העתיקה]] ו[[רחוב יפו]], כאשר תושבי השכונות העדיפו את השקט, המרחב והירק על פני הקרבה למרכז העיר.
 
המוסלמים והנוצרים המקומיים, נשארו מרוכזים בעיקר בעיר העתיקה וסביבתה תוך שהם רואים בעיניים כלות את העיר משנה לחלוטין את אופייה. תסכול זה - בין היתר הביא לשורה של עימותים בין ערבים ליהודים שהלכו והחריפו עד [[המרד הערבי הגדול]]. התקופה ראתה גם את התגבשות הסכסוך בין הערבים-פלסטינים ליהודים וכניסתו לשלב סכסוך אלים שהדרדר למלחמה כוללת, כאשר ירושלים הפכה לשדה קרב מרכזי וציר מרכזי בסכסוך. ביום [[ה' באייר]] [[תש"ח]], ([[14 במאי]] [[1948]]) יצאה שיירה צבאית גדולה מ[[ארמון הנציב]], מלווה במטוסי [[ספיטפייר]] של ה R.A.F ונעה על כביש ירושלים רמאללה לעבר [[שדה התעופה עטרות]]. בשיירה היו פקידים רמי דרג של המנדט ובראשם הנציב העליון הבריטי האחרון סר [[אלן קנינגהאם]] שעלה על מטוס נוסעים וטס לחיפה. שם עלה על ספינה וסיים את שלטון [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל. בתום המנדט היו בירושלים כ 164,400 תושבים, רוב האוכלוסייה התגוררה בעיר החדשה ומיעוטה - כ 30,000 בתוך חומות העיר העתיקה. בתוך החומות, התמונה הדמוגרפית של רוב יהודי מוחלט התהפכה, ובעיר העתיקה התגוררו 24,000 מוסלמים, כ 27,000 נוצרים, וכ 1700 יהודים שהתגורו בצפיפות בתוך [[הרובע היהודי]] הקטן. בסיום פרק זה של ההיסטוריה, משעמד שלטון המנדט הבריטי לפני סיום, התחוללו ברחובות ירושלים קרבות מרים, מתוך הלהבות נולדה [[מדינת ישראל]] וירושלים הפכה לבירתה.
 
==מלחמת העצמאות==
{{ערך מורחב|המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות}}
סיום המנדט הבריטי סימן את תחילת [[מלחמת העצמאות]] וירושלים הייתה שדה מערכה עיקרי. הצדדים הלוחמים - מצד אחד כוחות המגן של המדינה היהודית ומהצד השני לוחמים ערבים מקומיים וצבאות ערביים נלחמו על עמדות מפתח בעיר, ועל נקודות שולטות מחוץ לירושלים מתוך תקווה להשיג הכרעה אסטרטגית. כל צורות הלחימה המקובלות נוסו החל ממתקפות טרור, הרעשות ארטילריות, התקפות ישירות על ביצורים, מהלכי כיתור ומלחמת התשה.
 
מיום החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־[[29 בנובמבר]] [[1947]] ("[[כ"ט בנובמבר]]") על [[תוכנית החלוקה]] ועד לחודש מרץ [[1948]] התנהלו בירושלים קרבות המאפיינים בדרך כלל מלחמת אזרחים - התקפות טרור על מטרות אזרחיות בעיקר, הלוחמים הערבים ניסו לבודד גושי יישוב יהודים בעוד כוחות המגן הפעילו שיירות לפריצת ההסגר.
 
בחודש מרץ 1948 יצאו כוחות צה"ל למתקפה מאורגנת בסדרה של מבצעים שהגדול שבהם היה [[מבצע נחשון]] שמטרתם היה הסרת המצור מעל ירושלים. במקביל כבשו הכוחות העבריים שכונות וכפרים ערביים כמו [[ליפתא]], [[קטמון]], ו[[דיר יאסין]].
 
[[דוד בן-גוריון]] הכריז על הקמת מדינת ישראל ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-[[14 במאי]] 1948, ערב ה-[[15 במאי]], שבו על פי החלטת עצרת האו"ם הסתיים [[המנדט הבריטי על ארץ ישראל]]. מיד, ללא כל שהות, מתן ארכה או [[אולטימטום]], פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב ובהם [[הלגיון הערבי]] הירדני שהיה כוח צבאי מהמעולים במזרח התיכון ונלחם באזור ירושלים. כוחותיו תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח דרכו נסללה דרך עוקפת לירושלים, היא [[דרך בורמה (ישראל)|דרך בורמה]].
 
[[הרובע היהודי במלחמת העצמאות]] נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. [[הר ציון]] נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-[[28 במאי]] נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת [[שייח' ג'ראח]], אך נבלם מהתקדמות נוספת. קרבות עזים נערכו בקיבוץ [[רמת רחל]], עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ "מיד ליד", עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות ישראל.
 
ממשלת ישראל נקטה בצעד מדיני מכריע, כאשר ב-[[1 באוגוסט]] 1948, במהלך [[ההפוגה השנייה]] הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר [[דב יוסף]] למושל הצבאי של ירושלים. בשלב זה, נתגבשה החזית סביב ובאזור ירושלים ושני הצדדים נכנסו למשא ומתן שהתנהל בפועל בין [[משה דיין]], מפקד [[חטיבת עציוני]], לבין מפקד [[הלגיון הערבי]] בירושלים במהלכם הוסכם על [[הפסקת אש]] שתכנס לתוקף ב-[[1 בדצמבר]]. עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ו[[עבדאללה א-תל]] את גבולות "[[הקו העירוני]]" שחילק את העיר לשניים.
 
==העיר המחולקת==
[[קובץ:Jerusalem (Mount of Olives view).jpg|שמאל|ממוזער|250px|ירושלים - מבט מהר הצופים]]
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[ירושלים המחולקת]], [[הקו העירוני]]}}
 
===מערב העיר===
{{ערך מורחב|מערב ירושלים}}{{ערך מורחב|הכרזת ירושלים כבירת ישראל}}
 
לאחר מלחמת העצמאות סופחו לשטח העיר מספר כפרים [[פלסטינים|ערביים]] שתושביהם עזבו אותם במהלכה - [[עין כרם]], [[מלחה (שכונה)|מלחה]], [[ליפתא]], [[דיר יאסין]], [[בית מזמיל]] ו[[שייח' באדר]].
 
בין השנים [[1948]] ל-[[1967]] נחצתה העיר ירושלים. [[הקו העירוני]] היה [[קו גבול]] בינלאומי, קטע של [[הקו הירוק]] באורך שבעה קילומטרים. קו זה חילק את העיר בין [[מזרח ירושלים]] שהייתה חלק מממלכת [[ירדן]], לבין מערב ירושלים. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.
 
ב-[[17 באוגוסט]] [[1949]] הועלו עצמות [[בנימין זאב הרצל]] לקבורה בירושלים. [[הכנסת]] עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. [[האוניברסיטה העברית]] שנאלצה לעזוב את [[הר הצופים]] המנותק עברה לקמפוס חדש ב[[גבעת רם]]. על פי הסכמי שביתת הנשק מ-1949, שיירה דו שבועית קישרה בין המובלעת המנותקת בהר הצופים לבין ירושלים המערבית.
 
ב-[[5 בדצמבר]] 1949 הכריז [[דוד בן-גוריון]]{{הערה|1=[http://www.knesset.gov.il/docs/heb/bengurspeech.htm]}} על ירושלים כעל בירת מדינת [[ישראל]]. ב-[[1965]] נבחר [[טדי קולק]] לראשות העירייה. ב-[[30 באוגוסט]] [[1966]] נחנך משכן [[הכנסת]] החדש בגבעת רם. במשך 19 שנות השלטון הירדני על מזרח ירושלים, נמנעה לחלוטין גישה של ישראלים לעיר העתיקה, להר הבית ול[[כותל המערבי]] ואף הוגבלה גישת יהודים שאינם ישראלים למקום. ישראלים נהגו לתצפת מ[[הר ציון]] שהיה סמוך לקו הגבול, אל עבר [[העיר העתיקה]] והר הבית, שהיו תחת שלטון ירדן.
 
===מזרח העיר===
לאחר [[מלחמת העצמאות]] שלטה [[ישראל]] בחלקיה המערביים של העיר ירושלים (אזור מרבית השכונות היהודיות) ובאזור הר הצופים, ואילו ממלכת ירדן שלטה בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות של העיר, בהם גם [[הרובע היהודי]] אשר תושביו היהודים הועברו לישראל. יהודה ושומרון ומזרח ירושלים סופחו לממלכת ירדן והוחל עליהם החוק הירדני.
 
במהלך השלטון הירדני איבדה ירושלים המזרחית את מעמדה מתקופת המנדט כעיר מרכזית, והפכה לעיר-סְפר. על אף סעיף ב[[הסכמי רודוס]] (1949) שהבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים, מנע השלטון הירדני כניסת ישראלים למקומות הקדושים ליהודים.
 
== מלחמת ששת הימים ==
{{ערך מורחב|ערך=[[הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים]]}}
בבוקר יום [[5 ביוני]] [[1967]] פתחו כוחות [[הלגיון הירדני]] בהרעשה [[ארטילריה|ארטילרית]] על ירושלים המערבית, כתוצאה ממנה נהרגו 12 אזרחים בהם 2 ילדים, בנוסף נפגעו מההפגזה בית הנשיא דאז, [[משכן הכנסת]] ו[[גן החיות התנכ"י]].{{הערה|1={{כ}}[[תום שגב]], "1967 והארץ שינתה את פניה", עמוד 362}} חיילי הלגיון הירדני השתלטו על מטה משקיפי [[האו"ם]] ששכן ב[[ארמון הנציב]]. מלך ירדן, [[חוסיין, מלך ירדן|חוסיין]], שעד אותו בוקר היסס בשאלה האם להצטרף למלחמה נגד ישראל, הכריע בעד שיתוף הפעולה עם [[מצרים]] ו[[סוריה]], והחליט להעביר את צבאו לפיקוד מצרי. המלך הסתמך על ידיעות מצריות מוטעות, והשתכנע כי הקרב ב[[סיני]] הוכרע לטובת הכוחות המצריים, ומכאן שיהיה זה לטובת האינטרסים הירדניים להיכנס למלחמה. עם זאת הוצבו לצבא הירדני מטרות מוגבלות בלבד, מתוך כוונה לבצע מחטפים מוצלחים בנקודות בעלות חשיבות [[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגית]] לאורך [[הקו העירוני]].
 
הצד הישראלי הופתע מכניסתה של ירדן למלחמה. ישראל העבירה מסרים לירדן לפני המלחמה, בתקווה לשכנעה שלא להתערב בעימות, ולפי הערכת [[מטכ"ל]] [[צה"ל]], [[פיקוד המרכז]] לא היה אמור כלל להשתתף בלחימה. עם תחילת הקרבות הסתבר שלפיקוד לא היו כוחות לביצוע מהלך התקפי. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את [[ארמון הנציב]]. [[צבא ההגנה לישראל|צה"ל]] באמצעות [[החטיבה הירושלמית]], הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש [[מוצב הפעמון]] ליד [[רמת רחל]]. מצפון התקדמה [[חטיבת הראל]] שכבשה את [[גבעת הרדאר]], [[נבי סמואל]] ו[[תל אל-פול]] וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את [[גבעת התחמושת]], בקרב עקוב מדם והתקדמה לתוך העיר המזרחית.
 
יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, [[מרדכי גור|מוטה גור]] הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב [[שלמה גורן]] תקע בשופר אל מול [[הכותל המערבי]]. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד [[תושב קבע]].
 
==העיר המאוחדת==
{{ערך מורחב|ערך=[[ירושלים המאוחדת]]}}
בעקבות מלחמת ששת הימים השתלטה מדינת ישראל על מזרח ירושלים, וסיפחה את כל שטח העיר הירדנית (6.4 קמ"ר) וכן 64 קמ"ר משטחי הסביבה. [[שכונת המוגרבים]] שהכילה כמה מאות מבנים נהרסה ותושביה פונו. לאחר מכן, הוקמה במקום רחבת התפילה של הכותל המערבי. עם זאת, הממשל בהר הבית נותר בידי ה[[וקף]] ותפילת יהודים בהר נאסרה על ידי מדינת ישראל וכן על ידי הוקף.
 
לאחר כיבוש העיר העתיקה, החל מפעל בנייה אדיר ממדים, במטרה לקבוע את מעמדה של ירושלים כעיר הבירה המאוחדת של מדינת ישראל. היישוב היהודי ב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] של [[העיר העתיקה]] ובשכונת [[נווה יעקב]] חודש.{{הערה|שם השכונה נווה יעקב מנציח את ה[[מושבה]] [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]], אשר הוקמה בשנת [[1924]] וחרבה ב[[מלחמת העצמאות]], אולם השכונה איננה נמצאת במיקום בו שכנה המושבה, אלא צפון-מזרחית ממנו.}} עיקר הבנייה התמקד בשטחים שסופחו לירושלים. השכונות שנבנו בשטחים אלה מחולקות לשתיים: [[שכונות הבריח]], כמו [[רמת אשכול]], שנועדו ליצור רצף התיישבותי יהודי בין שכונות ירושלים המערבית לבין הר הצופים ו[[שכונות הטבעת]], כמו [[שכונת רמות|רמות]], [[רמת שלמה]], [[חומת שמואל]] ו[[גילה]] שנועדו ליישב יהודים בכל היקף שטחה של עיריית ירושלים. קמפוס הר הצופים של [[האוניברסיטה העברית]] נבנה מחדש, ורוב הפקולטות חזרו אליו. מסוף המאה העשרים, כמעט מחצית מיהודי ירושלים גרים בשטחים שסופחו לעיר לאחר [[1967]], כאשר השכונה הגדולה בעיר, [[פסגת זאב]], בנויה גם היא על שטחים אלו.
 
האיחוד המוניציפלי של החלקים המערביים והמזרחיים של ירושלים בנוסף לסיפוח הכפרים ממזרח, מצפון ומדרום לירושלים אל שטח העיר, הגדיל את אוכלוסיית העיר, כך שמאז שנת [[1976]], ירושלים היא העיר הגדולה ב[[ישראל]]. ב-[[30 ביולי]] [[1980]] קיבלה הכנסת את "[[חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל]]" שקבע כי "ירושלים הבנויה והמאוחדת היא בירת ישראל". בתגובה מרבית השגרירויות הזרות המעטות ששכנו בירושלים עזבו את העיר.
 
בשנת [[1981]] הוכרזה [[העיר העתיקה]] של ירושלים כ[[אתר מורשת עולמית]] מטעם ארגון [[אונסק"ו]] והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון. נכון לשנת [[2008]] מתגוררים בירושלים כ-760,000 תושבים ושטח הרשות המוניציפלית הוא 125,156 דונם. משנות ה-90 החל תהליך שיקום ושיפוץ אזורים רבים בעיר שהפכו לאתרי בילוי דוגמת [[נחלת שבעה]] ו[[המושבה הגרמנית (ירושלים)|המושבה הגרמנית]].
בשנת [[1993]], ניצח בבחירות לראשות העירייה [[אהוד אולמרט]], וטדי קולק איבד את התפקיד בו החזיק 28 שנים. בשנת [[2003]] נבחר אורי לופוליאנסקי לראשות העירייה, והיה לחרדי הראשון שכיהן בתפקיד.
 
עם חתימת [[הסכמי אוסלו]] ב- [[13 בספטמבר]] [[1993]], הוחלט לדון במעמד ירושלים רק במשא ומתן על הסכמי הקבע בין ישראל ו[[הרשות הפלסטינית]]. אולם בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית וליו"ר הרשות, ניתן לפלסטינים במזרח ירושלים לבחור ולהיבחר.
 
במהלך [[האינתיפאדה השנייה]] סבלה ירושלים רבות מהטרור הפלסטיני. עם דעיכת האינתיפאדה, התאוששו עסקי המסחר והתיירות בעיר ומרכז ירושלים חזר להיות מוקד הבילויים והקניות של תושבי העיר. מאז נמצאת ירושלים בתנופת בניה גדולה של תשתיות וכבישים ובראשה פרויקטים מרכזיים: פרויקט [[הרכבת הקלה בירושלים]], [[גשר המיתרים|גשר קלטרווה]], כניסה חדשה לעיר וחיבורה ל[[כביש בגין]], פרויקט [[ממילא (קניון)|קניון ממילא]] מול [[שער יפו]] ועוד.
 
==ראו גם==
{{תקציר פורטל|ירושלים}}
{{מיזמים|ויקישיתוף=Jerusalem|שם ויקישיתוף=ירושלים|ויקימילון=ירושלים|ויקיציטוט=ירושלים}}
* [[היסטוריה של ארץ ישראל]]
* [[לוח התקופות בארץ ישראל]]
* [[היסטוריה של עם ישראל]]
* [[קרטוגרפיה של ירושלים]]
 
==לקריאה נוספת==
* [[סיימון סבאג מונטיפיורי]], '''[[ירושלים: הביוגרפיה]]''', [[דביר (הוצאת ספרים)|דביר]], 2013
* [[מרדכי נאור]] (עורך), '''ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]], תל אביב, 1995.
* [[שבתי זכריה]], '''ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים''', בית 1998.
* [[שבתי זכריה]], '''יהודים ומוסדות יהודיים ב"רחוב השלשלת" בירושלים העתיקה''', הוצאת צור אות, ירושלים.
* שבתי זכריה, '''סיפורי חצרות ובתים בין החומות''', [[הוצאת ראובן מס]], ירושלים, תשס"ו.
* שבתי זכריה, '''סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, אישים דמוית ואתרים''', ירושלים 2002.
* [[זאב וילנאי]], '''ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה''', א-ב, ירושלים 1972.
* צ'ארלס וילסון, '''ירושלים, העיר הקדושה''', ירושלים 1988.
 
'''מחקרים'''
* אברהם דוד, '''שאלו שלום ירושלים, אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית''', תל אביב 2003.
* ישראל קמחי (עורך), '''אגן נחל קדרון, המרחב החזותי של העיר העתיקה בירושלים, מדיניות שימור ופיתוח''', ירושלים 2009.
* זהר עמר, אפרים לב, '''רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה''', תל אביב תש"ס.
* [[יהושע בן-אריה]], '''עיר בראי תקופה''', א-ב, ירושלים: [[הוצאת יד בן-צבי]], תשל"ט-1979.
* [[נחמן אביגד]], '''העיר העליונה של ירושלים''', ירושלים: הוצאת שקמונה, 1980.
* [[דן בהט]], '''אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים''', [[הוצאת כרטא]], 1989.
* [[מאיר בן-דב]], '''אדם ואבן בירושלים''', [[מודן הוצאה לאור]], תל אביב, 1989.
* מאיר בן-דב, '''ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית''', תל אביב 1983.
* [[מינה רוזן]], '''הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז''', תל אביב תשמ"ה.* [[דוד קרויאנקר]], '''אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה''', ירושלים 1993.
* [[עמוס קלונר]], '''סקר ירושלים, האזור הצפוני-מערבי, מבוא ומפתחות''', ירושלים תשס"ג.
* [[אלי שילר]], [[גדעון ביגר]] (עורכים), '''ירושלים העיר העתיקה''', ירושלים 1991.
* [[אילת מזר]], '''המדריך השלם לחפירות הר הבית''', ירושלים 2000.
==קישורים חיצוניים==
* [http://www.ir-amim.org.il/?CategoryID=151 מפות של ירושלים] באתר [[עיר עמים]]
* [http://www.jerusalem.muni.il/english/cap/maps/ancientprac.asp מפות עתיקות של ירושלים], באתר עיריית ירושלים
* [http://www.alt-arch.org/timeline_heb.php ציר זמן] לתקופותיה של ירושלים
* [http://www.bibleage.com/site/jerusalem.html תולדות ירושלים באתר עידן התנ"ך]
* [http://www.masa.co.il/article/448/%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D/ עיר ימים רבים] כתבה מאת גדעון ביגר באתר [[מסע אחר]]
* [http://go.ynet.co.il/short/content/2009/Jerusalem/ שרידי ירושלים על ציר הזמן], אתר [[ynet]]
 
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
 
[[קטגוריה:ירושלים: היסטוריה|*]]