לקות שמיעה – הבדלי גרסאות

}}

 

 

==מנגנון השמיעה==

ההתערבות הניתוחית הקיימת ויחס מחיר-תועלת (מחיר ב[[כסף (אמצעי תשלום)|כסף]], במאמץ, בסיכון [[בריאות]], בוויתור על נוחיות, וכיוצא באלה) – שונה בין לקויות השמיעה השונות. התערבות כזו תהיה פשוטה ביותר במקרים של פגיעה באוזן החיצונית.

 

 

בכל חשש לירידה בשמיעה יש לפנות ראשית ל[[רפואת אף אוזן גרון|רופא אף אוזן גרון]] או ל[[רפואת משפחה|רופא משפחה]] כדי לקבל הערכה קלינית ואבחנה. בעת ההערכה, יש לבדוק את הרקע המשפחתי, לערוך בדיקה רפואית ולבצע בדיקת שמיעה כולל אודיומטריה וטיפונומטריה. בבדיקות אלו מנסים לאמוד ולכמת את שמיעתו של האדם, באמצעות שני מדדים: עוצמת הצליל (דציבלים) ויחידות בהם מודדים תדירות צלילים ([[הרץ]]). בנוסף לבדיקות רוטיניות אלה ישנן בדיקות שמטרתן חיפוש מוטציות בגנים מסוימים. כמו כן, לעיתים לשם האבחון יש צורך בבדיקת [[טומוגרפיה ממוחשבת|CT]] מכוונת לעצמות השמע, ובבדיקת [[דימות תהודה מגנטית|MRI]] של המוח.

 

הגורמים ללקות יכולים להיות פשוטים, כגון פקק שעווה החוסם את תעלת השמע, [[דלקת|דלקות]] הגורמות להיצרות התעלה, או מחלות אוזן תיכונה כמו דלקות כגון: [[כולסטאתומה]], נוזלים באוזן התיכונה (תופעה שכיחה אצל ילדים), נקבים ב[[עור]] התוף, [[מום מולד|מומים מולדים]] ואף גוף זר. ליקוי שמיעה עצבי נגרם מפגיעה באוזן הפנימית או בעצב השמיעה ובמסלולו במוח. הסיבות רבות ומגוונות, החל מחשיפה לרעש או מוזיקה גבוה, בעיקר בגיל צעיר, מחירשות מולדת, [[פרסביאקוזיס|חירשות מחמת הגיל]], גידול שפיר (אקוסטיק נוירומה), ועד פגיעות רעש, כגון פיצוצים, עבודה בתנאי רעש יתר ושמיעת מוזיקה בעוצמות גבוהות מדי באופן קבוע. עם הגיל חלה ירידת שמיעה, ומעל גיל 60 ליקוי שמיעה קיים אצל שליש מהאנשים ואף יותר.

 

ישנן פגיעות פיזיות שיכולות לגרום גם הן ללקות שמיעה וביניהן: חבלת רעש, [[מום מולד|מומים מולדים]], חומרים מזיקים [[אנטיביוטיקה|אנטיביוטיים]] ותרופות אחרות ועוד, עלולים לגרום לפגיעה בתאי השערה של האוזן הפנימית. אם תאי השערה נפגעים, אין אפשרות למערכת השמיעה להפוך גלי לחץ אקוסטי (צליל) לדחף עצבי, וכך נגרם פגם בשמיעה. למעשה, הצליל לעולם אינו מגיע מהאוזן החיצונית למוח בשל "חוליה חסרה" – תא השערה הפגום. תאי שערה פגומים יכולים, לאחר מכן, להוביל להידרדרות עצבי השמיעה הסמוכים להם, וכאשר מספר גדול של תאי שערה או עצבי שמיעה על פני השבלול נפגעים, מאובחן האדם כסובל מחירשות.

 

[[DNA|הדנ"א]] של כל אדם מכיל שני עותקים של אותו הגן, עותק אחד הוא מקבל מהאב ועותק שני מהאם.

בתורשה דומיננטית, פגיעה בעותק אחד בלבד של הגן מספיקה כדי שיופיעו סימנים קליניים של המחלה, למרות נוכחותו של העותק האחר התקין. לאדם החולה יש סיכוי של חמישים אחוז להעביר את הגן הפגוע לכל אחד מילדיו.

כששני בני הזוג נשאים של עותק פגום בגן המועבר בתורשה רצסיבית, הסיכון להעביר שני עותקים פגומים לעובר הוא 25% (צירוף אחד מתוך 4 אפשריים). כאשר רק אחד מהעותקים פגום האדם בריא, אך הוא נשא של הגן שגורם למחלה.

 

{| class="wikitable"

|+תסמונות נפוצות

 

===== גנים שכיחים בקבוצות אתניות =====

הנפוץ בהם הוא הגן GJB2 והוא הגורם הגנטי הנפוץ ביותר בקרב כל הקבוצות האתניות בעולם. בקרב האוכלוסייה היהודית הוא אחראי לכ-40% מהמקרים. כמו כן הגן TMC1 הוא הנפוץ ביותר באוכלוסייה היהודית מרוקאית ועוד.

 

קיימים עזרים שונים המאפשרים לשקם את השמיעה כגון מגברים (מכשירי שמיעה) המורכבים על ה[[אוזן]]. מכשירי שמיעה יכולים להתאים לכל דרגות ליקוי השמיעה, מליקוי קל ועד חירשות עמוקה. למקרים קשים של ליקוי שמיעה עמוק מולד או נרכש, קיים פתרון שיקומי-כירורגי מזה 40 שנה, בשם [[שתל שבלולי]], או שתל קוכליארי. כאשר שתל זה מושתל לילד עם לקות שמיעה עמוקה בגיל צעיר. ניתן להשתיל שתל זה החל מגיל שנה. כמו כן דרושה אבחנת הרופא ומסדר בדיקות. בליווי שיקום שפתי-שמיעתי אינטנסיבי וממושך, הוא יכול לאפשר התפתחות שפה תקינה. רופאים מצאו כי הזרקת [[סטרואיד]]ים ישירות לאוזן התיכונה (במקום נטילת כדורים) מביאה לשיפור משמעותי. טיפול זה נמצא יעיל רק במקרים של ירידה פתאומית בשמיעה. כאשר האדם סובל מלקות שמיעה שאינה מולדת אלא מדלקות חוזרות, יומלץ על ניתוח כפתורים{{הערה|[http://www.schneider.org.il/?CategoryID=830&ArticleID=2345 הסבר על ניתוח כפתורים במרכז הרפואי שניידר]}} לשם תיקון בעיה חוזרת ונשנית של חוסר אוורור האוזן התיכונה כתוצאה מתעלת אוסטכיוס חסומה ולא מתפקדת. ניתוח זה ישולב במקרה הצורך עם ניתוח להסרת שקדים מוגדלים, אם הם מקור ההשפעה לדלקות באוזניים. בעיות שמיעה אשר נובעות ממקור פיזיולוגי כמו זיהומים ומחלות למיניהם יטופלו באמצעות תרופות, לרבות אנטיביוטיקה. ניתן לתת פניצילין, ומי שאלרגי לפניצילין יקבל טיפול באריתרומיצין, קלאסיד, או אזניל. כמו כן, ניתן גם לתת טיפות אנטיביוטיות.

 

ישנן מספר דרכים עיקריות לה[[נגישות|נגיש]] את ה[[תקשורת]] עם אנשים בעלי לקות שמיעה.

* שימוש ב[[שפת סימנים|שפות סימנים]]. בשפות אלה מועברים מסרים באמצעות שימוש בידיים ובחלקי גוף שונים ואלו מאפשרים לאדם שסובל מן הלקות לנסות ולשפר את התקשורת היומיומית שלו עם סביבתו. המתנגדים לשימוש בשפות אלו, כגון [[אלכסנדר גרהם בל]] טוענים כי שפות אלה מבוססות על "גישה מנואליסטית" אשר, כביכול, מעודדת חיי קהילה ותרבות של בעלי הלקות בינם לבין עצמם.

* שיפור המודעות בקרב השומעים לכללים פשוטים עבור תקשורת יעילה עם בעלי לקות שמיעה. דוגמאות לכללים פשוטים: אין לצאת מתוך הנחה כי מכשירי שמיעה וקריאת שפתיים נותנים פתרון שלם לבעיית השמיעה, יש לאפשר תנאים נוחים לקריאת שפתיים (למשל לא להסתיר את הפה), הארכת המתנה בין הגיית כל [[מילה (בלשנות)|מילה]] ומילה הופכות את הדיבור לקליט יותר עבור אנשים עם לקות שמיעה ובכך מסייעים להם בהבנת האחר.

 

 

 

בינואר 2014 בחן [[המרכז הארצי לבחינות והערכה]] ביצוע משימות בשפה כתובה על ידי חירשים וכבדי שמיעה. הדו"ח נכתב על ידי יעל מילגרם מהאוניברסיטה העברית,{{הערה|[http://psychology.huji.ac.il/?cmd=graduates.86&letter=מ&act=read&id=328 יעל מילגרם, דוקטורנטית במחלקה לפסיכולוגיה] באוניברסיטה העברית}} פרופ' טובה מוסט מאוניברסיטת תל אביב{{הערה|[http://education.tau.ac.il/profile/tovam טובה מוסט מבית הספר לחינוך] באוניברסיטת תל אביב}} וד"ר צור קרליץ מהמרכז הארצי לבחינות והערכה.{{הערה|{{יוטיוב|AeGwlV1Z10g|שם=מודלים למיון מאבחן, ד"ר צור קרליץ, 20 בדצמבר 2014}}}}{{הערה|[http://www.nite.org.il/files/reports/398.pdf דו"ח המרכז 398] ביצוע מטלות בשפה כתובה בקרב אנשים חירשים וכבדי שמיעה, יעל מילגרם, טובה מוסט, צור קרליץ, ינואר 2014}} המחקר נועד לצורך ביצוע התאמות לכבדי שמיעה וחירשים (כו"ח) בבחינות סטנדרטיות. נמצא כי לרוב חברי קהילת כו"ח אין רמת קריאה המתאימה לגילם. תלמיד עם ירידה עמוקה בשמיעה, מסיים בית ספר תיכון עם כישורים בהבנת הנקרא כמו בכיתה ד', כאשר בשלושים השנים עד 2014 לא חל שיפור של ממש בהישגים של קהילת כו"ח. פערים בהבנת הנקרא נמצאו גם בקרב כו"ח שלמדו במוסדות אקדמיים. חוקרים מצאו כי רק חצי מהסטודנטים החירשים זיהו את הרעיון המרכזי בטקסט שקראו, בין אם הטקסט הוצג בכתב ובין אם הטקסט הוצג בשפת הסימנים. הסטודנטים החירשים גם זכרו פחות פרטים מהטקסט מאשר סטודנטים שומעים.{{ש}}