מתי מדבר האחרונים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
[[קובץ:Hayyim Nahman Bialik 1923.jpg|שמאל|ממוזער|150 פיקסלים|חיים נחמן ביאליק]]
'''מתי מדבר האחרונים''' היא [[פואמה]] מאת המשורר [[חיים נחמן ביאליק]]. נחתמה בתשרי [[תרנ"ז]] [[1896]].{{הערה|ראו: חיים נחמן ביאליק, מתי מדבר האחרונים, '''כתבי ח. נ. ביאליק''', תרצ"ג-1933, עמ' מד-מו.}}
חלקה הראשון הולחן על ידי המלחין [[יהודה שרת]].{{הערה|1= ראו: [http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2241&artist=5 קומו תועי מדבר], באתר [[זמרשת]].}}
לאחר שפורסמה, התקבלה בציבוריות היהודית כמלל מכונן של רוח התקופה והתנועה ה[[ציונות|ציונית]], באשר הטיפה לכינונו של דור יהודי חדש, שיעשה להקמתה של ריבונות יהודית חדשה בארץ ישראל.{{הערה|1= ראו למשל: [[מאיר שלו]],[http://www.kotar.co.il/KotarApp/Index/Page.aspx?nBookID=69335131&nTocEntryID=69569357&nPageID=69456472 הערך: התנ"ך בהוויה הישראלית], בתוך: '''זמן יהודי חדש''', באתר kotar.}}
== מילות הפואמה ==
{| align="center" class="wikitable" border="6" cellpadding="1"
|-
!width="50%" | הפואמה
!width="50%" | תכנים ואמירות
|-
|valign="top" |
{{ציטוט|שורות=כן|
'''מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים'''
שורה 89:
אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.}}
|valign="top" |סיפור [[יציאת מצרים]] ה[[מקרא]]י ופרשת נדודיו של [[דור המדבר]] עומד במרכז הפואמה, כמקור הרעיוני וכאמצעי ה[[מטאפורה|מטאפורי]]. האני השר [[הרמז|משוחח]] עם הסיפור המקראי ושואב ממנו תובנה והנחיה למצבו של עם ישראל הנמצא בארצות הגולה בתקופת חיבור הפואמה, במפנה [[המאה ה-19|המאות ה-19]] - [[המאה ה-20|ה-20]].
האני השר קורא לקהל הקוראים, לחלוצים או לחברים להתעורר ממצבם, מחייהם בשממה, ולהתגייס למאבק ממושך וארוך. חייהם בהווה מתוארים כחיי נוודים במדבר, אולם לפני משתרעת דרך רחבה אשר תוביל אותם לארץ חדשה. השימוש במטאפורה [[מקרא|המקראית]] מציבה וודאות תוכנית ורעיונית, שמדובר ב[[ארץ ישראל]] ועל הנקראים לצאת ולכבוש אותה. קריאה זו היא ברוח הנאמר ב[[ספר יהושע]]:{{הערה|{{תנ"ך|יהושע|ה|ג|ד}}.}}
{{ציטוט|וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: ... כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה', אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:}}
שורה 96:
{{ציטוט|וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ווַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה':}}
כמו פסוקי המקרא, דברי חז"ל ופרשנותם לדורותיה, המשורר מלגלג על תאוותנותם, שמנעה מהם יציאה לחופש, וכמעט גם הכשילה את כלל האומה. אזכורים אלו, מפסוקי המקרא וספרות המדרש על יציאת מצרים מוסבים בפי המשורר על מגזרים בקהילות ישראל בגולה, אשר מאנו להאמין או להצטרף אל ההצעה [[ציונות|הציונית]] ולמפעל ההתיישבות החדש בארץ ישראל מתקופת [[העלייה הראשונה]].
המשורר קורא ומייעץ לבני האומה לצאת מן הגולה, הנדמית למדבר, כמו מדבר סיני, שממה רוחני וחומרי, ולשמוע אל הקול הקורא להם ללכת אל ארץ ישראל. עם זאת, מייעץ האני השר לעולים מן הגולה, לא להרים את קולם, ולנוע בדרכם מבלי להרגיז את יושבי הסביבה המדברית, שהיא מטאפורה לגולה. והוא מדגיש לפני קוראיו - המגויסים למעל העלייה וההתיישבות בארץ ישראל את ההבדלים בין חיי הנדודים במדבר, שבהם המזון הוא „שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם”, לבין חיי העמל והעבודה הקשה המזומנים להם בארץ ישראל. חיי המדבר הם רק לכאורה רוחניים על פי המשורר; הם כ „אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים”. ואילו החיים בארץ ישראל מצטיינים בממשיות היצירה, כך במילים: „בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!”; ובנוסף, הוא קורא לבני עמו להפתח אל אל המנעד הנופי והמהותי של „עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם”.
מעמד כניסת עם ישראל לארץ ישראל ב[[תקופת ההתנחלות]], נלקח כמטאפורה למצבה העכשווי של האומה. נקודת המעבר המקראית המטאפורית בדרך אל ארץ ישראל, היא [[הר נבו]] שעליו התייצב [[משה]] לראות את הארץ שאליה לא נכנס על פי צו האל, על פי המסופר ב[[ספר במדבר]] וב[[ספר דברים]]:{{הערה|{{תנ"ך|במדבר|לג|מז}}.}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|לב|מט}}.}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|לד|א|יב}}.}}
{{ציטוט|וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ... וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:}}
עמידתו של [[יהושע בן נון|יהושע]] בראש הצבא של בני ישראל היא מטאפורה לצבאיות, להתחמשות ולהקמת כח מגן הנדרשת מן העולים והיישוב היהודי בארץ. אולם האומה מתמהמהת מלבנות את כוחות המגן ומתרפק על זכרו של המנהיג הדגול, משה, שהוציאו מעבדות לחירות; והיא ניצבת על פרשת דרכים; בין קריאת החצוצרות לכניסה אל הארץ, לבין חיי המדבר.
|}
שורה 110:
| כיוון = אופקי
| תמונה1 =Met mi Ha Hag.jpg
| חלופי1 =החלק הראשון של הפואמה ב[[הגדה של פסח]] בנוסח ובהוצאת [[הקיבוץ הארצי השומר הצעיר]], [[תש"ג]] [[1943]]
| הערה1 = החלק הראשון של הפואמה ב[[הגדה של פסח]] בנוסח ובהוצאת [[הקיבוץ הארצי השומר הצעיר]], [[תש"ג]] [[1943]]
| רוחב1 = {{#חשב: (350 *500 / 542) round 0}}
| תמונה2 = Met mi Maale Hag.jpg
| חלופי2 =החלק הראשון של הפואמה ב[[הגדה של פסח]] בנוסח ובהוצאת [[קיבוץ]] [[מעלה החמישה]], [[תש"ח]] [[1948]]
| הערה2 =החלק הראשון של הפואמה ב[[הגדה של פסח]] בנוסח ובהוצאת [[קיבוץ]] [[מעלה החמישה]], [[תש"ח]] [[1948]]
| רוחב2 = {{#חשב: (350 * 509 / 600) round 0}}
|יישור=ימין}}
| |||