שארל-מוריס דה טליראן – הבדלי גרסאות

'''שארל-מוריס דה טליראן-פריגור''' (ב[[צרפתית]]: '''Charles-Maurice de Talleyrand-Périgord'''; {{כ}}[[2 בפברואר]] [[1754]] – [[17 במאי]] [[1838]]) היה [[דיפלומט]] [[צרפתי]] שייצג את מדינתו נאמנה בין משטרו של [[לואי ה-16]] לבין משטרו של [[לואי פיליפ]], במהלך כל חילופי המשטרים, לרבות בתקופת [[המהפכה הצרפתית]] ותקופתובתקופת [[נפוליאון]], וקנה שם של אחד הדיפלומטים הגמישים ורבי-ההשפעה ביותר בתולדות אירופה.

היה גם פעמיים שגריר צרפת ל[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]], כמו כן ארבע פעמים [[שר החוץ של צרפת]], סגן נשיא הקונגרס של האימפריה הצרפתית, נציג צרפת ב[[קונגרס וינה|קונגרס של וינה]] והיה גם [[ראש ממשלת צרפת]].

טליראן נולד למשפחת אצילים ב[[פריז]]. שני הוריו מילאו תפקידים בבית-המשפט. פציעת ילדות ברגל (המאובחנת על ידי רופאים מודרניים כסינדרום של [[תסמונת מרפן]], מחלה תורשתית הפוגעת בתפקוד מערכות שונות בגוף) לא איפשרה לו קריירה של איש צבא, כפי שציפו ממנו הוריו. הוא החל בקריירה בשירות הכנסייה, ולמד בסמינרים שונים לכמרים עד לגיל 21. הוא הוסמך ככומרכ[[כומר]] בשנת [[1779]] בגיל 25. בשנת [[1780]] מונה לנציג הכנסייה בחצרו של המלך, ב-[[1789]] מונה טליראן הצעיר לבישוף של העיר [[אוטן]] בחבל [[בורגון|בורגונדי]]. במועצת המעמדות של 1789, ייצג טליראן את הכנסייה, המכונה "המעמד הראשון". במהלך [[המהפכה הצרפתית]] תמך במהפכנים. הוא סייע בכתיבת [[הצהרת זכויות האדם]] והציע את "החוקה האזרחית של הכנסייה" אשר הלאימה את רכוש הכנסייה. על כך נודה על ידי ה[[אפיפיור]] [[פיוס השישי]], וחדל מלשמש כבישוף. ב-[[1792]] נשלח ל[[בריטניה]] במאמץ למנוע מלחמה, מאמץ אשר נכשל בסופו של דבר. בשל מוצאו האריסטוקרטי הוצא צו למעצרו בימי [[שלטון הטרור]]. הוא נמלט ל[[ארצות הברית]] בשנת [[1794]] ושב לפריז רק בשנת [[1796]]. ב-[[1797]] מונה לשר החוץ של צרפת.