ערך עודף של יצרן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 8:
מרקס סבר כי הגדרה זו מספקת בסיס רציונלי, על יסוד תורת הערך של העבודה שלו, לחישוב הון וריבית, אופן היווצרותם וקצב הצטברותם, ומספקת פתרון משופר לבעיות בהן התחבטו ראשוני הכלכלה המודרנית כמו [[אדם סמית]] ו[[דייוויד ריקארדו]]. מטרתו העיקרית, עם זאת, הייתה פוליטית וחברתית: להראות כי מערכת היחסים בין היצרן לעובד היא מערכת של ניצול, שבה היצרן (הבורגני או הקפיטליסט) צובר הון המבוסס על עבודה לא משולמת.
 
רעיון הערך העודף מבוסס על תורת הערך של העבודה של מרקס ובעיקר על הרעיון שאימצו הוא והוגים כמו [[רודברטוס]] מדייוויד ריקרדו, שלפיו ערכו של מוצר ומחירו הם פועל יוצא של השקעת עבודה וחומרים וחלק יחסי של עלות המפעל והשקעות קיימות של היצרן. התנגדות לרעיון זה הופיעה עוד בימי חייו של מרקס, עם הופעת תאוריית הערך השולי בשנת [[1871]]. תאוריה זו ניסתה להראותהראתה כי למוצר אין ערך מובנה, אינטרינסי, וכי ערכו בכסף (כלומר, מחירו בשוק) כפוף להעדפות הצרכן. עלות הייצור, לפי תאוריה זו, היא נתון חשוב עבור היצרן בבואו לקבוע מה כדאי לייצר, אך היא אינה קובעת את מחיר המוצר, כפי שסבר מרקס.
 
אחרי הופעת תאוריית הערך השולי וביתר שאת אחרי שפורסמה הביקורת של [[בוהם-באוורק]] על התאוריה של מרקס בשנת [[1884]], רוב אלו שהמשיכו להתייחס במידה רצינות לתפישת הערך העודף היו מרקס והוגים סוציאליסטיים שהלכו בעקבותיו. את גישתם של המתנגדים לו בכלכלה ביטא בתמציתיות אחד מאבות הכלכלה המודרנית, [[אלפרד מרשל]], שכתב ב"[http://www.econlib.org/library/Marshall/marP.html עקרונות הכלכלה]" שלו משנת [[1890]]: