המועדון היעקוביני – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קובץ על יד (שיחה | תרומות) מ הוספת קישור לצו מעצר |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1אספ\2 |
||
שורה 13:
לאחר הכרזת המלך [[לואי השישה עשר]] על כינוס [[אספת המעמדות של 1789]] והעלאת התביעה להעניק ייצוג כפול למעמד השלישי, קבוצת הרוב, ולמנות קולות לפי ראש ולא לכל שדרה כגוף אחד, ניצת בכל צרפת חיכוך פוליטי בין ה"פטריוטים" שתמכו בכך ובין השמרנים שעמדו על שימור הסדר הישן. מעטים היו המקומות שהסכסוך התלקח בהם בעזוז יותר מבחבל [[ברטאן]]. האצולה הייתה ענייה ברובה והתושבים אדוקים, והמחוז היה מאוחר יותר למוקד אנטי-מהפכני. הניגוד בין הפטריוטים לאויביהם היה חזק במיוחד. כשנענה המלך לתביעת הראשונים והכפיל את המעמד השלישי, מרבית (אבל לא כל) האצולה והכמורה הברטוניות סירבו להכיר בכך והחרימו את אספת המעמדות. רק הפטריוטים הברטונים, שרובם היו קיצונים ובלתי-מתפשרים בהתאם לסביבה המתוחה בה פעלו, הגיעו לו[[ורסאי]] באביב 1789.
ב-30 באפריל הקימו צמד פרקליטים ברטונים, איזאק לה שפלייה וז'אן דני לנז'ינה, אגודה שנועדה להפגיש את הצירים מהחבל ולתאם ביניהם. הם התכנסו בקפה אמורי שבוורסאי, לא הרחק מהארמון ומבניין
בתוקף השתתפותם של בכירים כאלו (סיאס עמד מאחורי הכרזת
לאחר מצעד הנשים על ורסאי ומעבר המלך לפריז ב-6 באוקטובר, פעילי הקבוצה עברו לבירה יחד עם
==היעקוביניזם המוקדם==
[[קובץ:Clôture de la salle des Jacobins 1794.jpg|שמאל|ממוזער|300px|המנזר ברח' סט. אונורה.]]
ההתארגנות המהירה בשורות הימין, בעיקר של ה"[[מלוכתיים (המהפכה הצרפתית)|מלוכתיים]]", הציבו דוגמה ואיום לשמאל. ב-4 בנובמבר הוקרא
כפי שכתב טימותי טאקט, המועדון ייצג בשלב זה "קונפדרציית שמיכה" עצומה ומעורפלת: זו השתרעה מאריסטוקרטים ליברלים שהפער בינם למלוכתיים היה אפסי, דוגמת לה פאייט (שהיה בתקופה זו האיש החזק במדינה, מפקד המשמר הלאומי שבעלי-בריתו ניהלו את מערכת המשפט) ורושפוקו-ליאנקור; מירבו, שנע בין השמאל והימין ללא הרף אך גם הוא החל לנטות לכיוון דומה; ורדיקלים מן הסוג של ברנאב, דופור ולאמט. באפריל-מאי, כשהשמרנים
ככל שהתמלאו התביעות המוקדמות של המהפכה, וככל שהתחוור היקפם של האלימות ואי-הסדר שעוררה, מי שנחשבו מתקדמים מאוד בראשיתה נדחפו לעמדות מתונות ושמרניות יותר. לה פאייט ומירבו, שתיעבו זה את זה אישית – הראשון היה גורם חזק בממשל, השני התבלט כנואם כריזמטי; שניהם התחרו למען השפעה בלעדית על המלך – היו מהראשונים לעבור תמורה כזו, ונתפשו בעיני הרדיקלים כאויבים בכח. מירבו ולה פאייט היו אנשי האצולה הליברלית, בעוד שדופור, ברנאב ודומיהם ייצגו יותר את האליטות השאפתניות במעמד השלישי והתאמצו לגייס את ההמונים הפריזאיים למטרתם. אבל השנאה ביניהם נבעה לא פחות ממניעים אישיים של תאוות שררה: מאז החודשים הראשונים, הם ניסו לקדם כל אחד את מועמדיו שלו לתפקידים שונים בממשל החדש. מירבו, במיוחד, הואשם בשיתוף פעולה עם "האריסטוקרטים" ובכניעה מבישה לכתר. אבל גם קיצוני ההווה מצאו עצמם בצלם של כוחות חדשים משמאל באביב 1790. [[רובספייר]], ז'רום פטיון ועוד כמה קראו לצעדים מקיפים בהרבה, כולל זכות בחירה אוניברסלית לגברים, דבר שנראה אפילו לברנאב מרחיק לכת.
שורה 29:
מירבו, לה פאייט ושכמותם לא היו עיוורים למעמדם הנחלש. ב-13 במאי ארגן עמנואל סיאס את הקמת "מועדון שנת 1789". זו לא הייתה פרישה, אלא מעין תת-חברה שנועדה לארגן את הקצה הימני ולהעניק לו משקל-נגד. [[החוקה האזרחית של הכמורה]] והעימות עם הכנסייה שנבע ממנה דרבנו רבים להצטרף ליעקובינים, שהיו הרוח החיה במאבק, וחיזקו את כוחות השמאל. באוגוסט דיכא גנרל בוייה, מקורבו של לה פאייט, מרידה צבאית במרחץ דמים. האשראי הציבורי של פטרונו נפגע מאוד. ברנאב, דופור ולאמט, שפעלו זה מכבר כשלישייה מגובשת והנהיגו את המרכז הרחב במועדון, נאחזו חלחלה למול המהומות, הפרת הסדר הציבורי וההקצנה שאיימו לדעתם למוטט את המהפכה. בחורף 1790, חברי ה"טריומווירט", כפי שנודעו, החלו לסגת לעמדה זהירה. ב-6 בדצמבר תמכו במפתיע במירבו כשמנע מרובספייר לבטל את סף ההכנסה בגיוס למשמר הלאומי, ששימר אותו ככח של בעלי-רכוש מתונים. בחודשים הקודמים עוררו הטריומווירים את חמת המתקדמים גם בשל התנגדותם לביטול העבדות, מטרה אותה קידם העיתונאי היעקוביני המשפיע [[ז'אן-פייר בריסו]]. הפילוג בשורותיהם היה לעובדה קיימת.
בשלהי 1790 היו למועדון כבר יותר ממאתיים סניפים ברחבי צרפת, והבסיס בפריז מנה בערך מאתיים צירים
בקיץ 1791 הגיע מספר הסניפים היעקוביניים ללמעלה מ-800. ב-20 ביוני נמלט לואי השישה-עשר עם משפחתו מהטווילרי והותיר מכתב רצוף האשמות נגד המועדון, בו תלה את ליבוי כל המתיחות שהסעירה את הממלכה. הטריומווירים ותומכיהם, בחששם מפני התמוטטות, מיהרו לנקות את המלך מכל אשמה וטענו שנחטף. הצביעות והעמדת הפנים קוממו גורמים רדיקליים יותר. ב-16 ביולי, לאחר שבריסו ארגן עצומה להדחת לואי, מצאו הטריומווירים ויתר המרכז היעקוביני את העילה להשתחרר מהשמאל החזק והדומיננטי בתוך המועדון; רובספייר עצמו תקף את היוזמה של בריסו. ברנאב וכמאתיים צירי אספה, כל אלו שהיו ליעקובינים למעט חמישה רדיקלים – רובספייר, פטיון, האב אנרי גרגואר, פרנסואה בוזו ופייר-לואי פריור – עזבו את המנזר היעקוביני והקימו את מועדון [[פייאנטים (מועדון)|הפייאנטים]] השמרני. הם הכריזו על עצמם כיורשים הלגיטימיים היחידים של הגוף וקראו לסניפים בכל הארץ להצטרף אליהם.
שורה 37:
בתחילה היה נראה שהפייאנטים יצליחו להשתלט על רשת הסניפים שהעניקה ליעקובינים את כוחם: בערך מחצית מה-800 הביעו נכונות כזו או אחרת לחבור אליהם. אבל המגמה התהפכה במהירות. החלחלה שאחזה בקרב רבים מהדיכוי האכזרי בטבח שאן דה מארס, כשהמשמר של לה פאייט קטל חמישים מפגינים נגד המלך ופצע מאות, ומכליאת שמאלנים רבים אחר כך, הותירו את המועדון המקוצץ במנזר היעקוביני בעמדת עליונות מוסרית. התנופה הפייאנטית נבלמה כליל כשהתברר שהמלך איננו מתעתד למלא את החזון שייעדו לו ומוסיף להגן על המהגרים והכמרים הסרבנים. מדיניותם כולה עמדה בסימן התנתקות מההמונים ומדעת הקהל ופנייה לפוליטיקה אליטיסטית, בעוד שהמועדון הישן הוסיף לקיים פגישות פתוחות לציבור. לבסוף, רק עשירית מהסניפים ברחבי הארץ פנו לפייאנטים וגם מקרב אלו החלו לשוב לקראת סוף 1791. האגודה הישנה הצליחה לשמור בעלות על המותג "ידידי החוקה" (אם כי באותה תקופה הוסיפה 'היושבים אצל היעקובינים', כדי להתבדל מהמועדון הגדול הפורש שאימץ את אותו שם). צירים בולטים רבים שכמהו להשפעה החלו אף הם לשוב במהירות.
עתה שוב הותווה קו מפריד בתוך היעקובינים. בריסו, שנבחר כציר
הז'ירונדינים, או הבריסוטינים, צברו תנופה בתחילת 1792. הפייאנטים היו משותקים, וסיעת רובספייר הועמדה בצל ונאלצה לחזות בהתדרדרות למלחמה שיותר מדי צדדים רצו בה. ב-10 במרץ פיטר המלך את מועצתו ומינה שרים בריסוטינים בהכנה לעימות צבאי. אבל לאחר הכרזת המלחמה ב-20 באפריל, עקב חיכוך גדל והולך, הוא פיטר גם את שריו החדשים ב-13 ביוני ועבר שב להישען על הפייאנטים. בריסו ואנשיו נזעמו. ב-20 ביוני, יחד עם ה[[סנקילוטים]] של פריז וגורמים רדיקליים, ארגנו הפגנת ענק ב[[ארמון הטווילרי]]. היא סימנה היטב את הגבולות בתוך היעקובינים: בריסו, פטיון, פייר ורניו, שר הפנים לשעבר ז'אן מארי רולאן, [[המרקיז דה קונדורסה]] ויתר הז'ירונדינים נטלו בה חלק, אך לא רובספייר וסיעתו.
חרף הצלחתם לאיים על המלך, הז'ירונדינים נמלאו אימה כשההמונים החלו לתבוע את הדחתו ברצינות, לאחר הפלישה האוסטרית-פרוסית ביולי. מאחורי הקלעים, הם החלו במגעים בהולים עם החצר במאמץ לשמר את לואי, לפחות בינתיים. [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792]], שהפילה את המלוכה בצרפת, לא ניזומה על ידי אף אחת משתי הסיעות במועדון היעקוביני אלא צמחה מלמטה, מפעילי שטח כמו [[ז'ורז' דנטון]] שהנהיגו את הסנקילוטים. רובספייר מיהר לכונן ברית עם הקומונה הפריזאית המהפכנית של דנטון ועמיתיו וליצור רוב
==המונטניארדים והנפילה==
שורה 52:
כשהאיום הצבאי המיידי שכך קמעא בשלהי 1793, נפנו הסיעות למאבק זו בזו. עת שהאברטיסטים איימו לערוך הפיכה, פנו רובספייר וגם גורמים שמאלנים יותר לתמוך בדנטוניסטים נגדם. הוועד לשלום הציבור הוציא נגדם [[צו מעצר]], דבר שהיה שקול לגזר דין מוות במידה רבה בתנאי הימים ההם. הם נערפו בגיליוטינה ב-24 במרץ. אז פנה המרכז גם נגד דנטון ואנשיו, שנערפו פחות משבועיים אחר כך ב-5 באפריל. רובספייר נותר כאיש החזק ביותר במדינה, כמעט ללא תחרות. כקנאי דוגמטי, לחם בימין ממש כשם שרדף את השמאל הטרוריסטי ותבע להעמידם לדין על פשעיהם. הוא גם גירש כמה פעילים בולטים מימי הטרור מן המועדון היעקוביני, כמו [[ז'וזף פושה]] וז'אן טאליין. החשש ממנו איחד את כולם. ב-28 ביולי הלך גם רובספייר אל הגיליוטינה.
ריאקציית תרמידור שהחלה עם הוצאתו להורג נישאה על גלי מיאוס בקונבנט מן הטרור והמשטר של הוועד לשלום הציבור. אנשים כמו טאליין ופושה, שהיו קנאים קודם, עברו עתה חדות לימין, לעמדות שלא בוטאו כמעט מזה למעלה משנתיים. מחזור ההוצאות להורג שלל מהיעקובינים את מנהיגיהם והותיר אותם משותקים וחלשים מול קונבנט שראה בהם תחרות לסמכותו ונטל כבד בדעת הקהל שזועזעה מהדיווחים על זוועות השנה שעברה. שורדי הטרור ששוחררו מבתי-הכלא פתחו במסע נקם נגד רודפיהם, וכנופיות של צעירים מגונדרים הכו יעקובינים ברחובות והשחיתו מועדונים. שמה של האגודה הפך לכינוי גנאי ורבים מחבריה נרצחו. אחד הצעדים הראשונים של הממשל הריאקציונרי היה דיכוי האסיפות העממיות והמועדונים הפוליטיים שמילאו תפקיד מכריע כל כך בהקצנת הפוליטיקה המהפכנית. לאחר סדרה של התפרעויות מצד מתנגדים שהכו את הנוכחים, פקדו הרשויות לסגור את המועדון במנזר היעקובינים ב-11 בנובמבר 1794. שאריות המונטניארדים
==קישורים חיצוניים==
|