פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
המשבר שריסק את כלכלת צרפת ערב המהפכה הקצין מאוד את המתחים באזורי הכפר. בצורות ממושכות, מזג אוויר רע והשיתוק של הממשל כשהכתר היה במאבק קשה על סמכויותיו הביאו למחסור חמור במזון ולריבוי התפרעויות. ב-1788 נרשמו 53 אירועים כאלה, אבל רק ברביע הראשון של 1789 התרחשו כבר 231 אירועים. האיכרים סירבו יותר ויותר לכבד את התחייבויותיהם, ו"כתבי הקובלנה" שהוגשו ל[[אספת המעמדות של 1789]] כללו תלונות רבה על העול שהטילו הסניורים, אם כי מחבריהם ביקשו תיקונים ולא ביטול. החדשות מפריז על כינוס האספה הלאומית בניגוד לרצון המלך והכרזתה כי כל המסים וההתחייבויות היו בלתי-חוקיים כל עוד לא אושררו מחדש בהסכמתה גרמו לתקוות בכפר להרקיע שחקים: המהומות נרגעו בחודשים ערב אספת המעמדות והכל ציפו בשקיקה לשינויים והקלות גדולים. הידיעות כי החצר מנסה לפזר ולהכשיל את האספה ליבו שוב שמועות על "קנוניית הרעב" ועל מזימה אריסטוקרטית להכחיד אותם בכוח הנשק.{{הערה|Lefebvre, The Great Fear of 1789, p. 137.}} הידיעות על [[נפילת הבסטיליה]] וחשוב יותר, על כך שהמלך התפשר עם האספה והכיר בקומונה החדשה של פריז בביקורו בה ב-17 ביולי, היו הניצוץ האחרון: ההמונים הלהוטים פירשו זאת כמעבר המלך לצדם בעוד שהאצולה הבוגדנית והחמסנית נותרה לבדה בהתנגדותה למהפכה. הדבר נראה כאישור לקחת את העניינים לידיהם.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 66.}}
 
בימים הבאים פשט גל [[שמועה|שמועות]] אדיר ברחבי הממלכה על כך שהאריסטוקרטים משגרים כנופיות שודדים אלימים כדי לשרוף את יבול הקיץ שטרם נקצר ולהרעיב את האיכרים למוות. תצפיות אקראיות על שיירות תבואה תמימות, תנועת פועלים ואפילו על מיליציות שהוקמו בשל השמועות פורשו כהופעת ה"שודדים", וליבו פאניקה מכפר לכפר. הדיווחים היו דומים להפליא בכל מקום, עד כדי כך שהועלו האשמות שהאצולה הפיצה אותם במתואם כדי להסית לאלימות ולהוכיח לאסיפהלאספה שהאיכרים הם אספסוף אלים שיש לדכאו. טענות אלו נדחו על ידי היסטוריונים.{{הערה|ליפשיץ, המהפכה הצרפתית 1789-1795, עמ' 120; לפבר, עמ' 143-147.}} הועלו פרשנויות שונות להיסטריה ההמונית. אחדים ראו זאת כהמשך הדפוס בו התפשטו מרידות ומהומות איכרים במהירות לאורך המאות, בייחוד על רקע העצבנות הרבה שאפפה תמיד את היוגבים בשבועות שלפני הקציר; מארי מטוסיאן אף הציעה השערה לפיה מצוקת המזון אילצה רבים לאכול תבואה נגועה בפטריות מעוררות [[ארגוטיזם]] פסיכוטי.{{הערה|Jan C. Zadoks, On the Political Economy of Plant Disease Epidemics, Wageningen Academic Pub, 2008. עמ' 162.}} מכל מקום, רוב השטחים הכפריים נאחזו פאניקה תוך זמן קצר ביותר.{{הערה|Ramsay, Clay. The Ideology of The Great Fear: The Soissonnais in 1789. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 1992. עמ' XV.}}
 
כבר ב-19 ביולי החלו התפרצויות אלימות. הן התלקחו בחמישה מוקדים עיקריים: האזור המיוער בין [[לה מאן]] ל[[אלנסון]] לא הרחק מפריז, בחלק הצרפתי של [[רוזנות אנו]] בצפון, ב[[אלזס]] וסביבותיה במזרח, חבל מקונֶה {{צר|Mâconnais}} שליד [[בורגון]], וב[[דופינה]]. משם התפשטו לעוד אזורים. בכל אתר ואתר, דיווחו בני הזמן, היו המתפרעים משוכנעים שהמלך נתן להם רשות לקום על האצולה ובעלי האדמות. למרות שהיסטריה ושמועות ליבו אותה, האלימות הייתה בדרך כלל מחושבת, מדוקדקת ומונהגת על ידי האיכרים העשירים יותר. למעשה, העיר דונלד מ. סאת'רלנד, הפורעים פנו להפוך הזרוע הכרעות של בתי-המשפט נגדם בעשורים האחרונים. סאת'רלנד הביא כדוגמה אופיינית את ההסתערות על טירה כפרית ב[[נורמנדיה]]. חוכר עשיר בשם לואי ז'יבו, שהיה חייב לסניור סכום גבוה של כסף, יזם אותה כששיגר את אריסיו ופועליו להפיץ את השמועה שהמלך אישר למרוד באצילים. אז התקבץ המון בן שלוש מאות איש שפשט על הטירה ושרף את ספרי האחוזה בהם פורטו התחייבויותיהם לאדון. הם פרצו את הגדרות החיות, הניחו לעדריהם לרעות על אדמות האדון ודגו באגמיו הפרטיים (הכל בניגוד לחוק הסניוריאלי). לבסוף אולץ האציל להגיש יין לז'יבו. איכרים עשירים ומשכילים עמדו מאחורי ההסתה והתססה של העניים והמרוששים במקומות רבים אחרים, וניסחו את התביעות הסחטניות שהאצילים, הכמרים ושאר בעלי הקרקע נדרשו למלא באיומי אלימות. בצפון ובמערב החוק קבע שכל נחלה שלא הייתה הוכחה לכך שאיננה חופשית היא בבעלות סניור כלשהו, והמתפרעים אילצו את אדוניהם באיומים לחתום על ויתורים לגבי זכויותיהם. בדרום ובמזרח החוק היה הפוך וחובת ההוכחה הייתה על הסניורים; באזורים אלה שרפו המתקוממים את הספרים והמסמכים, פעולה שחזרה על עצמה במאות אתרים. במקומות רבים הותקפו גם תחנות מכס וסוחרי דגן. סמלי הסניוריאליזם הושחתו ובוזו: שבשבות נעקרו, שובכי יונים נבזזו ועוד פריטים שלאדונים היו עליהם זכיונות בלעדיים הופקעו או הושמדו, וסוכני האחוזות הושפלו ונכפו בכח להגיש מזון ומשקה לאיכרים. מרתפי היין בכל רחבי צרפת נפרצו ותכולתם נלגמה בו במקום. האלימות לא הייתה חד-צדדית: לעיתים הצליחו האדונים לעמוד איתן, תפסו ושפטו את האיכרים. חלקם הוצאו להורג בתלייה או בשבירה על הגלגל.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 66-68.}}
 
==השלכות==
הדיווחים על ההרס והחורבן הותירו את האספה הלאומית בפריז ללא שום אמצעי לכפות את מרותה על המתרחש. הצבא היה בתהליך של התפרקות והתערערות משמעתית ותפקודית, והצירים ממילא לא רצו להפעילו שכן הדבר היה מציב אותם לצד המשטר הישן ונגד העם. המשמר הלאומי החדש בפיקוד [[לה פאייט]] רק החל להתארגן. מזה שבועות שהמהפכנים המושבעים באסיפהבאספה, בעיקר חברי [[המועדון היעקוביני]] החדש, שאפו לנסח את [[הצהרת זכויות האדם והאזרח]] שהייתה סוללת את הדרך לחקיקת חוקה לצרפת ולשוויון בפני החוק. מנגנון זכויות-היתר המסועף שעליו נשענו החברה והמנהל בממלכה, שגונה כבר רבות על ידי הוגי הנאורות שדרכם עמדה לנגד עיני היעקובינים, הקשה על כך מאוד. כל שדרה מעמדית, קבוצה קבוצה וזכויותיה המיוחדות, התנגדה לשוויון שהיה מבטל את יתרונותיה. הידיעות על כך שרכושם של האצילים באזורי הספר היה מופקר למשיסה, ללא שום אמצעי להגן עליו, נראתה כאמתלה מצוינת למנהיגי היעקובינים. "הפחד הגדול" לא היה הגורם שדחף אותם לעמדתם נגד ה"פאודליזם" והפריבילגיות אלא אמצעי בו התכוונו להשתמש כדי להביא את האספה לצדם: בולה ופאריזו, שני צירים בולטים שעמדו מאחורי המהלך, כלל לא הזכירו את המהומות ביומניהם כשכתבו על יוזמתם. ב[[ליל 4 באוגוסט 1789]] ניצלו את המצב כדי להעביר חוקים שביטלו את עקרון זכויות-היתר לפי מעמד וביטלו את רוב מערכת ההתחייבויות באזורי הכפר, תמורת פיצוי נדיב. האיכרים היו משוכנעים בתחילה שהסניוריאליזם בוטל כליל וללא פיצויים והמהומות נפסקו בסוף השבוע הראשון של אוגוסט.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 67-69.}} כשהתחוור שהתחייבויות רבות נותרו על כנן, שבה האלימות לאזורי הכפר וגל חדש של משיסת אחוזות החל באביב וקיץ 1790. רק ב-1793, בשיא המשבר של [[שלטון הטרור]], גייסה [[הוועידה הלאומית]] הנואשת את האיכרים לצדה על ידי הוראה לשרוף את כל ספרי האחוזות שפירטו את התחייבויותיהם וחיסול גמור של השיטה הסניוריאלית.
 
==קישורים חיצוניים==