הרפובליקה הצרפתית הראשונה – הבדלי גרסאות

מ
(חלקים מהערך נלקחו מהערך המהפכה הצרפתית)
מ (בוט החלפות: \1אספ\2)
ב-[[10 באוגוסט]] [[1792]] נערכה [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792|הפיכה שלטונית]], שבה תפסו כוחות השמאל הרדיקלי את השלטון בצרפת, וכלאו את המלך [[לואי השישה עשר]] ומשפחתו. שידוד המערכות שהתרחש בריק השלטוני החדש היה מהיר. הקומונה החדשה כרתה ברית עם היעקובינים הפופוליסטים של רובספייר ושותפיו: המפה הפוליטית זזה שמאלה באחת, ו[[ז'אן-פול מארה]] הפך מאיש שוליים למנהיג בכיר. בריסו והז'ירונדינים התמצבו לפתע כסמן הפשרני. שרידי המחוקקת הפכה למכשיר צייתני. ב-10 באוגוסט הוקם "הוועד המבצע הזמני" {{צר|Conseil exécutif (Révolution française)}} שתפקד כרשות מבצעת בעוד שלואי הושעה. באותו ערב נבחר דנטון לשר המשפטים, בהכרה בהשפעתו. המחוקקת הסכימה ביום ההפיכה שהחוקה תישמר, למעט תפקידי המלך, עד שתוכל להיבחר ועידה לאומית שתבחן חדשה.{{הערה|שם=דויל4|דויל, עמ' 190-191.}} הכנות לבחירות נפתחו על אף מצב החירום, כללי "האזרח הפעיל" הוקלו וציבור הבוחרים גדל מ-4.3 ל-5.5 מיליון לפחות.{{הערה|Melvin Edelstein, The French Revolution and the Birth of Electoral Democracy, Routledge, 2015. עמ' 193.}}
 
המשטר החדש מיהר ליישם את כל מה שהמתונים באסיפהבאספה והמלך מנעו ממנו בשנה האחרונה: חוקים נוקשים נגד כמרים סרבנים, מהגרים והחשודים בסיוע להם עברו במהירות יחד עם תקנות חירום. לה פאייט המזועזע ניסה ב-[[15 באוגוסט]] לערוך הפיכה צבאית מ[[סדאן]]. צבאו סירב והוא ערק לאוסטרים ב-17. שותפו דופור נמלט מהבירה ויצא לגלות. כמו קודמיהם, הפייאנטים נדחקו הצדה והפכו לאויבים כשהמהפכה הקצינה. ב-17 הוקמו בתי-דין מיוחדים לטיפול בחשודים בבגידה.{{הערה|שם=דויל4}}
 
ב-19 פלש ברונסוויק לצרפת והתקדם במהירות. חולשת ההתנגדות ליבתה שוב את החשש מקנוניה של בוגדים בעורף. האסיפההאספה הורתה על חיפוש נשק בכל בית בפריז ב-30 באוגוסט ואלפים הושלכו לכלא על סמך חשדות קלושים. רבים היו משוכנעים שלא ניתן להניח לסנקילוטים לצאת לחזית ולהפקיר את פריז לבגידה מבפנים. עוד לפני ורדן, שר הפנים הז'ירונדיני רולאן קבע ש"כל צעד מניעתי יאה בשעת חירום", ודנטון הצהיר ש"לולא הבוגדים, היינו מנצחים במהירות." הלך רוח זה היה נפוץ עד כדי כך שהיסטוריונים גימדו את חשיבות ההסתה בעיתונות הרדיקלית למה שהתרחש אחר כך.
 
דנטון נשא ב-[[2 בספטמבר]] את נאומו המפורסם ביותר, {{ציטוטון|תעוזה, תעוזה שוב, תעוזה תמיד!}} וקרא לרבבות מתנדבים לצאת לחזית ולבלום את האויב בגופם. בערך בשתיים אחר הצהריים טבח המון זועם תשעה-עשר כמרים סרבנים שנשלחו לכלא. מרגע זה התרחשו מעשי הרג במהירות. עד ה-[[7 בספטמבר]], לפחות 1,200 איש הומתו בפריז, וקרוב ל-250 מחוצה לה. דנטון, רובספייר וגם חלק מהז'ירונדינים מיהרו להגן על צדקת טביחות ספטמבר, אף אם הזדעזו מהאלימות. שתי הסיעות בתוך המועדון היעקוביני האשימו זו את זו באחריות. אבל המדיניות הרשמית, שקודמה על ידי רולאן, הייתה הטלת איפול. רק כמה אלפים בודדים מהמוני המתנדבים והסנקילוטים נטלו חלק במאורעות ואלו היו ספונטניים יותר מאשר מבצע מדוקדק המוכוון מלמעלה, כתב דונלד ג'י. סאת'רלנד, אבל הציבור השמרני יותר השתכנע שהקיצונים בשלטון איבדו כל רסן. זה הרתיע את מתנגדי הקומונה והשמאל בטווח הקצר, אך הרס את מעט האמון בממשל והסיר כל חסם לאלימות מצדם, כפי שהתגלה בעתיד. גם בריסו ותומכיו היו סבורים שיריביהם עשויים לרצחם בבוא השעה והיו נחושים להתנגד. מכל מקום, כשהם רגועים לגבי שליטתם בעורף, נפנו המוני הסנקילוטים והחיילים-המתנדבים לצאת לקרב. במקביל, בין ה-2 ל-[[6 בספטמבר]], התנהלו הבחירות הארציות לגוף שיירש את האסיפההאספה המחוקקת. בגלל התנאים הקשים רק רבע מהזכאים הטילו קולם.{{הערה|דויל, עמ' 193-196; סאת'רלנד, עמ' 142-143.}}
 
[[קובץ:Execution of Louis XVI.jpg|שמאל|ממוזער|360px|ראשו הערוף של לואי השישה-עשר מונף בידי התליין סאנסון, 21 בינואר 1793.]]
ב-4 בספטמבר פרץ לקונבנט המון בראשות [[פייר גספאר שומט]], שותפו של אֶבֵּר. הם דרשו אוכל זול לציבור ונקמה חסרת רחמים במורדים ובאריסטוקרטים. הוועידה הסכימה באותו היום להקמת "צבאות מהפכניים", מיליציות קנאיות שמנו לבסוף 40,000 איש. מקורבים לאברטיסטים כמו קולו-ד'ארבואה וביו-וארן צורפו לוועד לשלום הציבור, ואֶבֵּר התמנה לראש המועדון ה[[קורדליירים]]. ב-17 עבר "חוק החשודים", שאישר לעצור בעצם לפי ראות עיני הוועדות המקומיות. הרוב בקונבנט גם ניצל את ההזדמנות להיפטר מיריביו הרדיקלים עוד יותר, ה"נזעמים", אותם היו רובספייר ואפילו אֶבֵּר נחושים לרסן. במהלך החודש נעצרו מרבית ראשיהם בנימוקים קלושים: לאחר שהמונטניארדים קיבלו את תביעותיהם הקיצוניות בתחום הטיפול באויב – ובמידת ניכרת גם בשאלת העניים והמזון; ב-29 הועבר חוק מחיר מקסימום מקיף – בסיסם הפוליטי היה חלוש. ב-9 באוקטובר נכנעה ליון לאחר חודשיים של הפגזות וקרבות לנציג בתפקיד קוטון. למחרת הושעתה החוקה לזמן בלתי-מוגבל, ונקבע שהוועד לשלום הציבור יתפקד כ"ממשלה מהפכנית" עד להשכנת שלום. ב-12 בחודש פרש דנטון, שמעמדו הפוליטי היה בצלילה, בנימוק של תשישות ונסע לביתו בכפר. ברחבי הארץ נהנו הנציגים בתפקיד מסמכויות כמעט בלתי-מוגבלות עם שליטה מועטה מהמרכז. נפתחה תקופת אלימות חסרת-רסן שנודעה כ'''[[שלטון הטרור]]'''.{{הערה|דויל, עמ' 251-257.}} {{ציטוטון|אף אחד לא חלם על הקמת מערכת של טרור}}, כתב בזכרונותיו הציר רנה לבאסיור {{צר|René Levasseur}}, {{ציטוטון|היא קמה לבדה, בכח הנסיבות}}. לצד הגורמים הפרוזאיים והברורים, התרבות הפוליטית הנאיבית של המהפכה – האמונה בקיומו של אינטרס אובייקטיבי לכלל האומה, ובהשלכה מכך שכל מי שהביע דעה מנוגדת פעל נגדו ולכן היה ודאי בוגד ומושחת – מילאה תפקיד בלתי-מבוטל בהתפתחויות.
 
[[מארי אנטואנט]] הועמדה למשפט ראווה מזורז בבית-הדין המהפכני המיוחד ב-14 באוקטובר וראשה נערף בגיליוטינה ב-16. לבריסו, ורניו ועוד 19 ז'ירונדינים שלא נמלטו נערך הליך מוטה באותה מידה, והם הוצאו להורג ב-31. ב-8 בנובמבר נערף ראשה של מאדאם רולאן, ובעלה שר הפנים לשעבר התאבד מצער במקום מסתור כעבור שבוע. ז'אן-סילבן ביי, נשיאה הראשון של האסיפההאספה הלאומית, נערף ב-12 לאחר משפט בן יומיים. הטריומוויר-לשעבר [[אנטואן ברנאב]] נמסר לגיליוטינה ב-29. כבר באוגוסט כתב העיתונאי המהגר והמלוכני-חוקתי לשעבר [[ז'אק מאלה דה פן]] {{צר|Jacques Mallet du Pan}}: {{ציטוטון|כמו סאטורן, המהפכה טורפת את ילדיה.}} עד סוף השנה הוצאו בפריז 177 אנשים, רובם ידועים מאוד.{{הערה|ישראל, עמ' 549.}}
 
בפרובינציה היה המצב קשה הרבה יותר. בערים הפדרליסטיות שנכנעו מהר, כמו קאן, הפגינו הנציגים בתפקיד מדיניות שקולה והוציאו להורג רק פעילים בולטים. כך, במרסיי הומתו 289 ובבורדו אך 300. אבל בליון הוציא קולו ד'ארבואה להורג קרוב ל-2,000. מאות נקשרו ללועי תותחים ורוסקו באשם לתוך קברי אחים. ב-19 בדצמבר 1793 הסתיים [[המצור על טולון]] והרפובליקנים המנצחים ירו מיד ב-800 איש ובעוד מאות אחר כך. במקביל, מוגר המרד בוונדה עם 20,000 הרוגים למורדים בקרבות בדצמבר. רק אז החל ההרג הממשי: "טורים שטניים" (Colonnes infernales) של חיילים ערכו מסעות השמדה ורצחו לפחות 100,000 גברים, נשים וילדים במעשי זוועה. העומס על הגיליוטינות היה רב עד כדי כך שהנציג בתפקיד קארייר הורה להטביע 1,800 איש ב[[נהר הלואר]] בנובמבר ובדצמבר. "צבאות מהפכניים" צמחו בכל המחוזות והטילו אימה על התושבים. עד תחילת 1794 נאסרו כחצי מיליון תחת חוקי החירום, ראשם של כ-16,000 איש נערף בגיליוטינה, ומספר הקרבנות מחוץ לוונדה הגיע לכ-40,000. בערך 10,000 מתו ממחלות ורעב בבתי-הכלא המוצפים. רק 16% היו אצילים וכמרים; לפחות שני שלישים מאלה שנעצרו באופן מסודר, ונותר תיעוד ממשפטיהם המזורזים, היו אזרחים תמימים שהומתו עקב חשד קלוש ביותר.{{הערה|דויל, עמ' 257-260.}}
475,756

עריכות