הרפובליקה הצרפתית הראשונה – הבדלי גרסאות

ב-[[10 באוגוסט]] [[1792]] נערכה [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792|הפיכה שלטונית]], שבה תפסו כוחות השמאל הרדיקלי את השלטון בצרפת, וכלאו את המלך [[לואי השישה עשר]] ומשפחתו. שידוד המערכות שהתרחש בריק השלטוני החדש היה מהיר. הקומונה החדשה כרתה ברית עם היעקובינים הפופוליסטים של רובספייר ושותפיו: המפה הפוליטית זזה שמאלה באחת, ו[[ז'אן-פול מארה]] הפך מאיש שוליים למנהיג בכיר. בריסו והז'ירונדינים התמצבו לפתע כסמן הפשרני. שרידי המחוקקת הפכה למכשיר צייתני. ב-10 באוגוסט הוקם "הוועד המבצע הזמני" {{צר|Conseil exécutif (Révolution française)}} שתפקד כרשות מבצעת בעוד שלואי הושעה. באותו ערב נבחר דנטון לשר המשפטים, בהכרה בהשפעתו. המחוקקת הסכימה ביום ההפיכה שהחוקה תישמר, למעט תפקידי המלך, עד שתוכל להיבחר ועידה לאומית שתבחן חדשה.{{הערה|שם=דויל4|דויל, עמ' 190-191.}} הכנות לבחירות נפתחו על אף מצב החירום, כללי "האזרח הפעיל" הוקלו וציבור הבוחרים גדל מ-4.3 ל-5.5 מיליון לפחות.{{הערה|Melvin Edelstein, The French Revolution and the Birth of Electoral Democracy, Routledge, 2015. עמ' 193.}}

 

 

 

 

[[קובץ:Execution of Louis XVI.jpg|שמאל|ממוזער|360px|ראשו הערוף של לואי השישה-עשר מונף בידי התליין סאנסון, 21 בינואר 1793.]]

ב-4 בספטמבר פרץ לקונבנט המון בראשות [[פייר גספאר שומט]], שותפו של אֶבֵּר. הם דרשו אוכל זול לציבור ונקמה חסרת רחמים במורדים ובאריסטוקרטים. הוועידה הסכימה באותו היום להקמת "צבאות מהפכניים", מיליציות קנאיות שמנו לבסוף 40,000 איש. מקורבים לאברטיסטים כמו קולו-ד'ארבואה וביו-וארן צורפו לוועד לשלום הציבור, ואֶבֵּר התמנה לראש המועדון ה[[קורדליירים]]. ב-17 עבר "חוק החשודים", שאישר לעצור בעצם לפי ראות עיני הוועדות המקומיות. הרוב בקונבנט גם ניצל את ההזדמנות להיפטר מיריביו הרדיקלים עוד יותר, ה"נזעמים", אותם היו רובספייר ואפילו אֶבֵּר נחושים לרסן. במהלך החודש נעצרו מרבית ראשיהם בנימוקים קלושים: לאחר שהמונטניארדים קיבלו את תביעותיהם הקיצוניות בתחום הטיפול באויב – ובמידת ניכרת גם בשאלת העניים והמזון; ב-29 הועבר חוק מחיר מקסימום מקיף – בסיסם הפוליטי היה חלוש. ב-9 באוקטובר נכנעה ליון לאחר חודשיים של הפגזות וקרבות לנציג בתפקיד קוטון. למחרת הושעתה החוקה לזמן בלתי-מוגבל, ונקבע שהוועד לשלום הציבור יתפקד כ"ממשלה מהפכנית" עד להשכנת שלום. ב-12 בחודש פרש דנטון, שמעמדו הפוליטי היה בצלילה, בנימוק של תשישות ונסע לביתו בכפר. ברחבי הארץ נהנו הנציגים בתפקיד מסמכויות כמעט בלתי-מוגבלות עם שליטה מועטה מהמרכז. נפתחה תקופת אלימות חסרת-רסן שנודעה כ'''[[שלטון הטרור]]'''.{{הערה|דויל, עמ' 251-257.}} {{ציטוטון|אף אחד לא חלם על הקמת מערכת של טרור}}, כתב בזכרונותיו הציר רנה לבאסיור {{צר|René Levasseur}}, {{ציטוטון|היא קמה לבדה, בכח הנסיבות}}. לצד הגורמים הפרוזאיים והברורים, התרבות הפוליטית הנאיבית של המהפכה – האמונה בקיומו של אינטרס אובייקטיבי לכלל האומה, ובהשלכה מכך שכל מי שהביע דעה מנוגדת פעל נגדו ולכן היה ודאי בוגד ומושחת – מילאה תפקיד בלתי-מבוטל בהתפתחויות.

 

 

בפרובינציה היה המצב קשה הרבה יותר. בערים הפדרליסטיות שנכנעו מהר, כמו קאן, הפגינו הנציגים בתפקיד מדיניות שקולה והוציאו להורג רק פעילים בולטים. כך, במרסיי הומתו 289 ובבורדו אך 300. אבל בליון הוציא קולו ד'ארבואה להורג קרוב ל-2,000. מאות נקשרו ללועי תותחים ורוסקו באשם לתוך קברי אחים. ב-19 בדצמבר 1793 הסתיים [[המצור על טולון]] והרפובליקנים המנצחים ירו מיד ב-800 איש ובעוד מאות אחר כך. במקביל, מוגר המרד בוונדה עם 20,000 הרוגים למורדים בקרבות בדצמבר. רק אז החל ההרג הממשי: "טורים שטניים" (Colonnes infernales) של חיילים ערכו מסעות השמדה ורצחו לפחות 100,000 גברים, נשים וילדים במעשי זוועה. העומס על הגיליוטינות היה רב עד כדי כך שהנציג בתפקיד קארייר הורה להטביע 1,800 איש ב[[נהר הלואר]] בנובמבר ובדצמבר. "צבאות מהפכניים" צמחו בכל המחוזות והטילו אימה על התושבים. עד תחילת 1794 נאסרו כחצי מיליון תחת חוקי החירום, ראשם של כ-16,000 איש נערף בגיליוטינה, ומספר הקרבנות מחוץ לוונדה הגיע לכ-40,000. בערך 10,000 מתו ממחלות ורעב בבתי-הכלא המוצפים. רק 16% היו אצילים וכמרים; לפחות שני שלישים מאלה שנעצרו באופן מסודר, ונותר תיעוד ממשפטיהם המזורזים, היו אזרחים תמימים שהומתו עקב חשד קלוש ביותר.{{הערה|דויל, עמ' 257-260.}}