מיכל גוברין – הבדלי גרסאות

גוברין הנה פעילה להנחלת זיכרון השואה. במסגרת זו יש לציין את פעילותה במסגרת מכון ון ליר. בתקופה שזכתה לכינוי "עידן העדות",<ref>{{צ-ספר|מחבר=שושנה פלמן ודורי לאוב|שם=עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה|מו"ל=רסלינג|שנת הוצאה=2008|עמ=22}}</ref>  לנוכח היעלמותם והיאלמותם של דור הניצולים, יזמה גוברין הקמת קבוצת מחקר בינתחומית, שפעלה במשך שלוש שנים (2012- 2015) תחת הכותרת "העברת זיכרון ובדיון". עבודת הקבוצה סוכמה בתערוכה שכותרתה: "מהו זיכרון? – 70 שנה אחרי" (15 באפריל – 10 במאי, 2015). במסגרתה הוצגו עדויות של שלושה עדי מפתח: אהרון אפלפלד, שאול פרידלנדר ודב קולקה, הוצגו יצירות אמנות, והוקרנו מונולוגים של חבריה. על הפרק עמדה סוגיית המפתח – איך מתמודדים עם זיכרון השואה באחריות, ללא תחושה של קורבניות ומבלי להפוך את השואה לקרדום לחפור בו. גוברין מקדמת עמדה של אחריות מוסרית המלווה בתחושה של מחויבות עמוקה לזכר הנספים, שיש בה משום עשיית חסד אחרון של אמת. ברוח זו הוקמה גם מסגרת ריטואלית חלופית לציון יום השואה, במעין "התכנסות" בסדר שנתי שבמסגרתו "הגדה", שכלולים בה קטעי קריאה ושירה, עדויות וסיפורים.

מרכז מספר מכתביה הראשונים של גוברין (1984), בתרגום לשפה האנגלית (2010), המספק אפשרות לבחינת יצירתה מנקודת מבט רטרוספקטיבית. בפרסום נוסף שיר (בעל אופי מקברי), המעלה את זכר אחיה (למחצה), מארק לאוב, בן אמה שנספה בגטו, ומספר מסות הכוללות רשמי ביקור באושוויץ – מחוז הרוע עלי אדמות: "אל מול הרוע": "המסע לפולין", "סליחות בקרקוב". וכך, במסגרת הויכוחהוויכוח המתמשך בדבר עצם האפשרות לכתוב (שירה) לאחר אושוויץ, מספקת גוברין ניסיון נוסף להביא לכלל ביטוי מה שחורג מגדר אפשרות הביטוי.