המלוכה הנורווגית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1אספ\2
שורה 21:
במאות ה-12 וה-13 הייתה נורווגיה בשיאה מבחינה גאוגרפית ותרבותית. שטחה של הממלכה השתרע על פני נורווגיה עצמה, [[חלוקה מנהלית של שוודיה|מחוזות]] [[ימטלנד]], [[הריידלן]] ו[[בוהוסלן]] והערים סרנה ואידרה ב[[שוודיה]] של ימינו, [[איסלנד]], [[איי פארו]], [[גרינלנד]], [[איי שטלנד]], [[אורקני]] ואזורים קטנים בשטחי [[הממלכה המאוחדת]] של ימינו. למלך היו יחסים דיפלומטיים עם רוב ממלכות אירופה והוא כרת בריתות עם [[סקוטלנד]], עם [[ממלכת קסטיליה]] ועם ממלכות נוספות. בתקופה זו נבנו מצודות כמו מצודת [[ברגן]] וקתדרלות, שהמפורסמת מבינן היא [[קתדרלת נידארוס]].
 
על פי מסורת המלוכה הגרמאנית, על המלך היה להיבחר על ידי הנציגים באסיפתבאספת האצילים. המועמדים לבחירה היו צריכים להיות צאצאים לבית המלוכה ובנו הבכור של המלך הקודם היה נבחר באופן אוטומטי. במהלך [[מלחמת האזרחים בנורווגיה]] (1240-1130), הנוסח הבלתי ברור של חוקי הירושה והאופן של חלוקת הסמכות בין כמה מלכים בו זמנית, גרמו לעימותים אישיים שהיו פוטנציאל למלחמות בהיקף מלא. במשך מאות השנים הבאות ביססו המלכים את סמכותם ובסופו של דבר נחקק חוק ירושה ברור שהפך את נורווגיה למונרכיה העוברת בירושה. בפועל, המלך נבחר על ידי הפרלמנט באופן דומה להליך הבחירה של [[המלוכה הדנית|מלך דנמרק]]. הוא פרסם כתב זכויות (Håndfestning) ומשל באמצעות מועצת האצילים הנורווגים על פי החוקים הקיימים.
 
לאחר מותו של [[הוקון השישי, מלך נורווגיה|הוקון השישי]] ב-[[1380]], ירש אותו בנו, [[אולף השני, מלך דנמרק|אולף הרביעי]] כמלך נורווגיה ודנמרק והוא נבחר גם להיות [[מלכי שוודיה|מלך שוודיה]]. לאחר מותו של אולף הרביעי בגיל 17, איחדה אמו [[מרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק|מרגרטה הראשונה]] את שלוש הממלכות ה[[סקנדינביה|סקנדינביות]] ב[[אוניה פרסונאלית]] כ[[איחוד קאלמאר]]. עם מותו של אולף הרביעי נכחד הקו הזכרי של שושלת מלכי נורווגיה. הוא גם היה האחרון מבין מלכי נורווגיה שנולד על אדמתה במשך 567 השנים הבאות.
שורה 41:
 
===תחילת העצמאות===
[[קובץ:Eidsvoll riksraad 1814.jpeg|ממוזער|250px|האסיפההאספה הלאומית באיידסוול, 10 באפריל 1814]]
בתקופת [[המלחמות הנפוליאוניות]] יישר מלך [[דנמרק-נורווגיה]] קו עם [[צרפת]]. כאשר הובס [[נפוליאון]] במלחמה, אולץ מלך דנמרק לוותר על מעמדו בנורווגיה לטובתו של מלך שוודיה על פי הסכם [[קיל]] שנחתם ב-[[1814]]. בתחילה הוצע ששטחי התלות של גרינלנד, איסלנד ואיי פארו ישארו תחת שלטונה של נורווגיה, אך הצעה זו נפלה במהלך הדיונים ושטחים אלו הפכו להיות נחלות דניות.
 
בשומעו את החדשות על חתימת ההסכם, השתתף ה[[משנה למלך]] [[דנמרק-נורווגיה]], הנסיך [[כריסטיאן השמיני, מלך דנמרק|כריסטיאן פרדריק]], במימון התנועה לעצמאות נורווגיה. התנועה נחלה הצלחה, בין השאר הודות לתמיכה חשאית של מלך דנמרק, אך גם בזכות השאיפה העצומה של נורווגיה להשיג עצמאות. ב-[[10 באפריל]] התכנסה האסיפההאספה הלאומית באיידסוול כדי להחליט על כינון חוקה. בסופו של דבר הכריזה נורווגיה על עצמאותה ב-[[17 במאי]] [[1814]] ובחרה בכריסטיאן פרדריק כמלכה. מלחמה קצרה כנגד שוודיה הסתיימה בהסכם שנחתם בעיר [[מוס (נורווגיה)|מוס]]. בעקבות הסכם זה הודח כריסטיאן פרדריק והפרלמנט הנורווגי בחר ב[[קרל השלושה עשר, מלך שוודיה]] כמלך נורווגיה ויצר את [[האיחוד השוודי-נורווגי]]. במקביל הכיר המלך בחוקה הנורווגית כחוקה התקפה היחידה וזו שונתה כך שתאפשר את האיחוד.
 
התוצאה הסופית של תהליך זה היה הפיכתה של המלוכה הנורווגית ל[[מונרכיה חוקתית]]. באיחוד חדש זה היה המלך יותר מעורב בנעשה בנורווגיה בהשוואה לקודמו הדני. התחום היחידי שלא היה בידיהם של הנורווגים היה תחום מדיניות החוץ.