מלוכתיים (המהפכה הצרפתית) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: אידיאל |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1אספ\2 |
||
שורה 2:
ה'''מלוכתיים''' ([[צרפתית]]: '''Monarchiens'''; להבדיל מ-Monarchists, "מלוכנים") הוא הכינוי שהתקבע ב[[היסטוריוגרפיה]] לסיעה פוליטית בימי [[המהפכה הצרפתית]] שפעלה מיולי 1789 ועד [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792]]. הם היו הכח הדומיננטי ב[[האספה המכוננת הלאומית|אספה המכוננת הלאומית]] מעלייתם ועד מצעד הנשים על ורסאי ב-5 באוקטובר 1789. הסיעה דגלה ב[[מלוכה חוקתית]] עם כתר חזק אך מרוסן לצד [[רשות מחוקקת]] בעלת שני בתים, ו[[הפרדת רשויות]] חדה עם [[בלמים ואיזונים]] יעילים.
ה"מלוכתיים" התגבשו סביב מנהיגם, [[ז'אן-ז'וסף מונייה|ז'אן-ז'וסף מוּנְייֶה]], שופט מ[[דופינה]]. ערב פרוץ המהפכה היה מונייה הרוח החיה בכינוס אספת המעמדות של מחוזו, בה הוכפל ייצוגם של בני המעמד השלישי, פשוטי העם. הוא הטיף נגד "עריצות" השרים והכתר, קרא לתיקון עמוק של משטר זכויות-היתר והיה בין ראשי הפטריוטים, שתביעתם אז התמצתה בביטול החלוקה המעמדית
כשהמאורעות התקדמו במהירות, נאסף למונייה גרעין התומכים שהיווה את ליבת ה"מלוכתיים." הבולטים שבהם מנו את הברון פייר-ויקטור מַלוּאֶה, ניקולא בֶּרְזַ'אס, הרוזן סטניסלאס קלרמון-טונר והמרקיז ז'ראר לַלִי-טולֶנְדָל. כמו כל הסיעות במהלך המהפכה, הם לא היוו מפלגה מסודרת אלא גוש תומכים רופף. המשותף להם היה חשש מפנייה להמון והתערערות שלטון החוק והיציבות, דבקות במסורת ובדת הקתולית ולצד זאת דרישה מהכתר לוותר על סמכויותיו האבסולוטיות ולכונן מלוכה חוקתית. תוכניתם הייתה, במידה רבה לפי המודל הבריטי, להפריד בנוקשות בין הסמכויות הביצועיות של הכתר והממשלה שימנה לבין הרשות המחוקקת, שנועדה בחזונם להיות מורכבת מ[[בית תחתון]] שיגיש חוקים ו[[בית עליון]] שיבקר אותם. כל רכיב בתוכנית זו היה אמור לאזן את רעהו בדייקנות, כשהמלך מונע מהמחוקקים להפריז ביוזמות חוקתיות ואלו מגבילים אותו בתורם בהפעלת סמכויותיו. ה"מלוכתיים" הרבו להזדעק בכל פעם שגורמים שמאליים יותר, דוגמת [[אונורה מירבו]], מגישים הצעות שיערערו את ההפרדה במשטר החוקתי המתוכנן או יפגעו בעצמאות של כל זרוע ממשלתית. מונייה ואנשיו חשדו עמוקות במירבו האופורטוניסט וניסו לקרב אליהם את המרקיז [[לה פאייט]], האיש החזק במדינה בשנה הראשונה לאחר המהפכה, שעמדותיו היו מתונות מעט פחות משלהם. רוב אנשיהם היו הליברלים שבין בני המעמדות המיוחסים, האצולה והכמורה.
[[קובץ:AmisMonarchique.jpg|שמאל|ממוזער|300px|סמל "ידידי החוקה המלוכנית".]]
בניגוד לאויביהם הגדולים, "קואליציית פאלה רויאל" השמאלנית ממנה התפתח [[המועדון היעקוביני]], ה"מלוכתיים" היו מאורגנים היטב והקימו ועדה מרכזית שהתכנסה בכל פעם באחד ממשכנות מנהיגיהם. משם נשלחו הוראות כתובות לכל תומכיהם הפוטנציאליים, שמנו בערך 300 צירים בשיאם. בסוף יולי התארגנו ה"מלוכתיים" לבלום את השמאל הפעלתני
France" ("שיקולים על הממשלה ובעיקר על זו המתאימה לצרפת"), מנשרם החשוב ביותר.
אבל העליונות של ה"מלוכתיים" קרסה במהירות עקב חוסר תחכומם הפוליטי של ראשיהם. כחלק מחזון הפרדת הרשויות, רצו מונייה, מלואה והאחרים בהענקת [[וטו]] מוחלט למלך על חקיקה ובבית עליון. הווטו קומם רבים במחנה הפטריוטי שחששו מעריצות המלך, ורעיון הבית העליון לא היה מקובל אף על רוב האצולה, שדאגה מכך שאצילי החצר העשירים יהוו בו את הכח העיקרי. אפילו ראש השרים [[ז'אק נקר]], שהעדיף באופן אישי וטו מוחלט, נמנע מלקדם אותו בזירה הפוליטית כשנתקל בהתנגדות העזה בדעת הקהל. ראשי ה"מלוכתיים", שהיו בעלי גישה משפטנית ונוקשה וסלדו תמיד מחנופה להמונים, לא משו מעמדתם. התמיכה החזקה שזכו לה באוגוסט נמוגה כשתוכניתם הועמדה במבחן
מנהיגי ה"מלוכתיים" הזדעזעו מהפגנת אי-האמון הבוטה, ונאמנים לחוסר-נסיונם וסלידתם בענייני ציבור הם התפטרו מתפקידיהם
חלק מראשי הסיעה נותרו פעילים בזירה. מלואה וקלרמון-טונר הקימו זמן מה לאחר המצעד את "מועדון חסרי הפניות" (Club des Impartiaux), שניסה להוסיף ולקדם את עמדותיהם. בסוף 1790 התמזגו "חסרי הפניות" עם האגף הימני ביותר ב"חברת 1789" שפרשה מן היעקובינים והקימו את "מועדון ידידי החוקה המלוכנית" (Amis de la Constitution Monarchique). רק ב-1791 החלו לקרוא להם יריביהם בכינוי "מלוכתיים", Monarchiens, מונח שאומץ לבסוף בידי היסטוריונים כשם קיבוצי לסיעת מונייה. "ידידי החוקה" נמוג בפועל מיד לאחר מנוסת המלך לווארן, וחדל לפרסם את בטאונו ב-18 ביוני 1791. הם נסגרו סופית ב[[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792]] שהפילה את המלוכה.
| |||