קרב קדש – הבדלי גרסאות

{{פירוש נוסף|נוכחי=קרב שנערך '''בעת העתיקה''' במקום בשם קדש (כיום סוריה)|אחר="מבצע קדש" - מלחמה בין ישראל למצרים בשנת 1956 בחצי האי סיני|ראו=[[מלחמת סיני]]}}

{{סכסוך צבאי

}}

'''קרב קדש''' היה קרב גדול בין צבאות [[מצרים העתיקה|מצרים]] ו[[האימפריה החיתית]], שהתחולל בסוף מאי או סוף יוני סביב [[1274 לפנה"ס]] לפי [[כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק|הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום]] (תאריכים אפשריים נוספים הם שנת 1300 או 1286 לפנה"ס), בסמוך לעיר [[קדש (ארנת)|קדש]].{{הערה|שם=ah|1=ראו לפי Antonio Santosuosso, p. 429.}} הקרב היה שיאו של מסע מלחמה מצרי, שנועד להכריע מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים לבין האימפריה החתית סביב השליטה ב[[לבנון]] וב[[סוריה הדרומית]] ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, ללא הכרעה [[טקטיקה|טקטית]], אך הניצחון ה[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגי]] במלחמה היה של החתים, ו[[רעמסס השני|רעמסס]] נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על [[הסכם השלום החיתי - מצרי|הסכם שלום]] כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה.

ממלכת החתים הייתה אימפריה חזקה ששכנה בטורקיה ובצפון סוריה של היום. הקרב התרחש כשהאימפריה החתית הייתה בשיא כוחה. היא הצליחה לגייס אלפי [[מרכבה (רכב)|מרכבות]] ועשרות אלפי חיילים רגלים למערכה. האימפריה החתית הייתה נתונה במשבר פנימי חריף בדורות הקודמים, אך בימי סבו של [[מוותליש השני]] - [[שופילוליומש הראשון|שוּפִּילוּלְיוּמַש]] - התאוששו החתים מהשפל שבו היו נתונים וייצבו את שלטונם ב[[אנטוליה]]. תחת הנהגתו הנבונה של שופילוליומש הצליחו החתים להדביר את ממלכת מיתני. מפלת מיתני הביאה לכניעת הממלכות האחרות בצפון [[סוריה]] בפני החתים. הוא הקים על חלק משטחה של מיתני את הממלכה הואסלית [[חניגלבת]].

 

 

==הצבאות==

מן התיעוד המצרי עולה שכוח החלוץ של הצבא המצרי, שכלל את משמר הראש של פרעה ואת גיס אמון תחת פיקודו האישי של רעמסס, חנה ביום התשיעי לחודש השלישי של הקיץ (סוף מאי) במקום שזוהה בשנת [[1925]] על ידי ה[[אגיפטולוג]] האמריקאי [[ג'יימס הנרי ברסטד]] כ"קמואט [[אל-הרמל]]", בגדה המערבית של נהר ה[[אורונטס]] (נהר [[עאסי]], נהר היוצא מ[[בקאע|בקעת הלבנון]], חוצה את סוריה מדרום לצפון ונשפך ל[[הים התיכון|ים התיכון]] ב[[טורקיה]]). שלושת הגייסות האחרים של הצבא המצרי היו במרחק של חצי יום עד יום צעידה ממקום החניה של רעמסס. המקורות המצריים פחות ברורים ביחס לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. חלק מן החוקרים טוענים שהקרב התחולל בתשעה בחודש, אך סביר יותר להניח שהוא התרחש למחרת, בעשרה בחודש, כי יש לקחת בחשבון את הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בחציית נהרות שעמדו בפני הצבאות באותה התקופה.

 

 

 

הגיס של רע היה הקרוב ביותר לכוח החלוץ של רעמסס. עם שחר הוא החל בתנועה לכיוון מחנהו של פרעה, שנמצא כ-10 קילומטרים צפונית לו. הגיס חצה את האורונטס והתנהל בשדרת מסע שאורכה כארבעה ק"מ. נהר האורנטס רחב מכדי לאפשר לכוח גדול לחצות אותו במהירות. לכן החתים העבירו מבעוד מועד כוח, שכלל אלפי מרכבות, לגדה המערבית של הנהר, והציבו מארב לכוח המצרי בחורשה ליד אחד מהיובלים של האורונטס, הידוע בשם "אל מוקדיה".{{הערה|Hans Goedicke, p. 76}} נראה כי המארב הוצב כקילומטר מזרחית לנתיב ההתקדמות של גייס רע וכלל את מרבית המרכבות החתיות (2,500 מרכבות מתוך 3,500) (חלק מהמקורות חולקים על מספר זה, ששאוב מתוך תעודות מצריות, ומעריכים שהכוח החתי היה קטן יותר). שדרת המסע המצרית הופתעה לחלוטין מהמתקפה החתית, והמרכבות המצריות לא הספיקו לצבור תאוצה לפני שנשטפו על ידי הכוח התוקף. המרכבות החתיות התנגשו במלוא המהירות במרכז השדרה המצרית, רמסו את הרגלים המצריים המופתעים, וערכו בהם טבח. החיילים שלא נהרגו בהתקפה הראשונה נתקפו בהלה והתחילו לנוס על נפשם.

[[קובץ:Qadesh2.PNG|ממוזער|200px|שמאל|נסיגת גיסת רע, פריצת החתים למחנה אמון והערכות רעמסס למתקפת הנגד]]

[[קובץ:Qadesh3.png|ממוזער|200px|שמאל|התגבורת החתית ונסיגתם]]

 

המצב שנוצר בתוך המחנה המצרי, וחוסר המשמעת של צוותי המרכבות החתיות, סיפקו מרווח נשימה חיוני לשרידי הכוח המצרי, ואיפשרו להם להתארגן מחדש מחוץ לתחומי המחנה. הקשתים המצריים החלו להמטיר חיצים על המוני המרכבות החתיות, שהצטופפו במחנה, והרגלים ששרדו את המתקפה החתית תקפו את צוותי המרכבות, שהתקשו לנוע ולתמרן בשטח הצר. רעמסס אסף את משמר הראש שלו ואת המרכבות שנותרו מגייסות אמון ורע, והוביל אותם להתקפת נגד על עורפו של הכוח החתי. המרכבות החתיות הכבדות ניסו לסוב לאחור על מנת להתעמת עם האויב, אך המרכבות המצריות הקלות יותר תימרנו סביבן בזריזות, תוך ניצול יתרון הניידות שלהן, והקשתים שפעלו מתוכן המטירו חיצים ממרחק בטוח על החתים, שלא יכלו להתגונן כנגדם ביעילות. בשלב זה הגיע לשדה הקרב גם כוח "נערין". כוח זה, שהתקדם צפונה לאורך החוף, ממערב לכוח העיקרי של הצבא המצרי, חש לעזרתו של רעמסס מכיוון מערב או צפון והצטרף להתקפת הנגד על המרכבות החתיות. כוח המרכבות החתי, שספג אבידות כבדות, נטש את המחנה המצרי והחל לסגת לכיוון נהר אורונטס. נסיגת המרכבות הפכה עד מהרה למנוסת בהלה, כשהמצרים דולקים בעקבותיהם ומזנבים בהם.

גם הצבא המצרי ספג אבידות כבדות במהלך הקרב, בעיקר מקרב הרגלים של גייסות רע ואמון, שספגו את עיקר המהלומה של כוח התקיפה החתי. עקב כך, לא יכול היה רעמסס לחדש את הקרב אף אחרי מתקפת הנגד המוצלחת של צבאו ותבוסת כוח התקיפה החיתי. כתוצאה מכך נאלץ רעמסס להסכים להפסקת אש ולחדול ממסעו צפונה. הצבא המצרי שב לארצו מבלי שהצליח לעמוד במטרתו: כיבוש העיר קדש והחזרת דרום סוריה לשלטון מצרים.

 

 

טקטיקת המרכבות המצריות הייתה יעילה יותר בהדיפת מרכבות האויב. הם יכולים היו להכתיב לאויביהם את קצב הקרב – ברצותם תקפו, וברצותם נסוגו ותקפו שנית. דבר זה הושג הודות למרכבות הקלות יותר, והסתמכות על הקשת ולא על הרומח כנשק העיקרי של המרכבה. המרכבות החתיות התאימו יותר להתנגשות בחי"ר, וכשנפלה לידיהם ההזדמנות לכך הם כמעט והשמידו את אחד הגייסות של הצבא המצרי.

<div style="direction: ltr;">

* Hans Goedicke, '''Considerations on the Battle of Ḳadesh''', The Journal of Egyptian Archaeology, Vol. 52 (Dec., 1966), pp. 71-80

*Antonio Santosuosso, '''Kadesh Revisited: Reconstructing the Battle Between the Egyptians and the Hittites''', The Journal of Military History, Vol. 60, No. 3 (Jul., 1996), pp. 423-444

* Alan R. Schulman, '''The Nʿrn at the Battle of Kadesh''', Journal of the American Research Center in Egypt, Vol. 1 (1962), pp. 47-52

</div>