דווייט אייזנהאואר – הבדלי גרסאות

משפחת אייזנהאואר (משמעות השם ב[[גרמנית]]: חוצב/כורה [[ברזל]]) היגרה מ[[קרלסברון]] שב[[גרמניה]] ל[[צפון אמריקה]]. הם התיישבו בעיר [[יורק (פנסילבניה)|יורק]] שב[[פנסילבניה]] בשנת [[1741]] ובשנות ה-80 של המאה ה-19 עברו ל[[קנזס]].{{הערה|שם=לינקולן|1=Barnett, Lincoln (November 9, 1942). [http://books.google.com/books?id=JUAEAAAAMBAJ&lpg=PA112&pg=PA112#v=onepage&q&f=false "General "Ike" Eisenhower"]. Life. p. 112. Retrieved May 31, 2011.}} המשפחה שינתה את שמה מ-"Eisenhauer" הגרמני לשם בעל כתיב אנגלי יותר - "Eisenhower".{{הערה|1= Korda,Michael (2007). [http://books.google.com/books?id=YVD0jK03EPEC&dq=Ike:+An+American+Hero&hl=en&sa=X&ei=mc8LUPH1Fuma0QXN64i_Cg&ved=0CDUQ6AEwAA "Ike: An American Hero"]. p. 63. Retrieved July 22, 2012.}} אבותיו הגרמנים של דווייט אייזנהאואר שהתיישבו בפנסילבניה היו ברובם חקלאים, ביניהם האנס ניקולאוס הייזנאואר מקרלסברון, שהיגרו לעיר [[לנקסטר (פנסילבניה)|לנקסטר]] שבפנסילבניה בשנת 1741.{{הערה|1=Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: (vol. 1) Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). New York: Simon & Schuster ,p. 14.}}

 

 

דייוויד ניהל חנות בעיר [[הופ (קנזס)|הופ]] שבקנזס, אך החנות כשלה והמשפחה התרוששה. האייזנהאוארים עברו ל[[טקסס]] וחיו שם בין השנים [[1889]]–[[1892]], ולאחר מכן חזרו חזרה לקנזס; דייוויד עבד כמכונאי רכבת ולאחר מכן במחלבה.{{הערה|1=Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 16–18.}} בשנת 1898 כבר הייתה המשפחה במצב כלכלי תקין, והתגוררה במגורים שהתאימו למשפחה מרובת הילדים.{{הערה|1=Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 19.}}

באותה התקופה הצהיר אייזנהאואר על היותו רפובליקני. מושל [[ניו יורק (מדינה)|מדינת ניו יורק]] [[תומאס דיואי]] והסנאטור [[הנרי קבוט לודג' הבן]] מ[[מסצ'וסטס]] ניסו בינתיים לשכנע אותו לרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית. לודג' החל בכך למעלה משנתיים קודם לכינוסה של הוועידה הרפובליקנית הלאומית ביולי 1952, ודיואי הצהיר גם הוא כבר ב-15 באוקטובר 1950 על תמיכתו בגנרל אייזנהאואר.{{הערה|שם=Pusey}}

 

 

האגף ה[[אינטרנציונליזם|אינטרנציונליסטי]] במפלגה הרפובליקנית ראה באייזנהאואר אלטרנטיבה למועמד הבדלני, הסנאטור [[רוברט טאפט]], שקודם לפריימריז נחשב בעיני רבים למועמד המוביל.{{מקור}} בעוד טאפט הצביע בקונגרס נגד נאט"ו, סבר אייזנהאואר כי על ארצות הברית ובעלי בריתה להתנגד ל[[קומוניזם]] באמצעות נאט"ו ומאמצי [[ביטחון קיבוצי]] אחרים.{{הערה|שם=Pusey}} הוא חשש כי מדיניות החוץ של טאפט, שהתבססה על מדיניות אי ההתערבות, עלולה בלא כוונת מכוון להועיל ל[[ברית המועצות]] ב[[המלחמה הקרה|מלחמה הקרה]]. הוא קיווה ליישב את הנושא בטרם יתמנה למפקד העליון של נאט"ו, ובינואר 1951 נפגש עם טאפט בפנטגון והציע לו כי הוא מוכן להצהיר את הצהרת שרמן ולמעשה לדחות כל אפשרות לרוץ לנשיאות בתנאי שטאפט יסכים לתמוך בתפיסת הביטחון הקיבוצי (ובפרט, בנאט"ו) עם אירופה. טאפט סירב.{{הערה|1=[http://www.eisenhowermemorial.org/stories/Ike-offers-not-to-run.htm "Ike Offers Not to Run for President"]. Dwight D. Eisenhower Memorial Commission. 2004.}} במהלך 1951 המשיכו פוליטיקאים רפובליקנים להביע תמיכה באייזנהאואר, בעוד הדמוקרטים המשיכו לנסות לשכנע אותו כי ביכולתו לנצח בחירות אם ירוץ מטעמם. ב-16 באוקטובר הכריז טאפט על התמודדותו למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. מה-17 בנובמבר היה הסנטור לודג' למנהל הקמפיין עבור התנועה לגיוס אייזנהאואר, אך עדיין בלי אישור מהמועמד אותו ניסה להריץ.{{הערה|שם=Pusey}} בתחילת דצמבר, כשהוא נכנע חלקית מהלחץ הרב שהפעילה עליו התנועה, הסמיך אייזנהאואר את ידידו הקרוב קליפורד רוברטס לארגן קבוצת יועצים קטנה שיפקחו על התנועה ויעדכנו אותו; קבוצה זו הורכבה ממספר מצומצם של ידידים קרובים לו, ביניהם גם אחיו מילטון אייזנהאואר וכן שחקן הגולף הנודע [[בובי ג'ונס]].{{הערה|שם=The Eisenhower Institute}} ככל שתנופתו של טאפט גברה, כך התמעט אי רצונו של אייזנהאואר לרוץ לנשיאות.

ניסיונו האחרון נכשל ב-1960,{{הערה|[(https://archive.org/details/1965-05-06_Dominican_Truce Down From Summit Mr. K. Kills Conference, Big 4 Depart For Homes, 1960/05/19 (1960]}} כאשר [[ניקיטה חרושצ'וב]] פרש בעקבות [[משבר מטוס הריגול U-2|הפלת מטוס הריגול U2]] בשמי ברית המועצות. המטוס נשלח לצלם תצלומי אוויר של ברית המועצות לפני כינוסה של ועידת מזרח-מערב ב[[פריז]] בהשתתפותם של אייזנהאואר, חרושצ'וב, [[הרולד מקמילן]] ו[[שארל דה גול]].{{הערה|Pocock, Chris (2000). The U-2 Spyplane; Toward the Unknown. Schiffer Military History. {{ISBN|978-0-7643-1113-0}}}}

 

 

כבר בימים הראשונים של תוכנית ה-U2, הזהיר אייזנהאואר את יועציו, ש"אם אחד מהמטוסים הללו יפול, הולכת להיות כאן סערה". בנאום ששודר בטלוויזיה וברדיו לאחר הועידה הכושלת, הצהיר אייזנהאואר שהוא "לוקח אחריות מלאה על אישור כל התוכניות השונות על ידי הממשל במטרה להשיג מידע מודיעיני.. בנוגע ל'טיימינג' (קרוב כ"כ לכינוס הועידה), השאלה הייתה האם לעצור את התוכנית ולוותר על איסוף מודיעין חיוני, שלא היה זמין לאחר מכן. החלטתי שלא לעצור את התוכנית. האמת הישרה היא זו: כאשר לאומה דרושה פעילות מודיעינית, אין זמן בו ניתן להפסיק את העירנות". דרך אגב, מפרל הארבור למדנו שאפילו משא ומתן בעצמו יכול לשמש כמסווה להכנות למתקפת פתע".{{הערה|1=[[#Bogle|Bogle]], p.263}}

בהיותו הנשיא הנבחר, ביקר אייזנהאואר ביקור בינלאומי אחד, ב[[קוריאה הדרומית]] ב-5 בדצמבר 1952, כשביקר ב[[סיאול]] וב[[מלחמת קוריאה|אזורי הקרבות]]. במהלך נשיאותו נסע שש עשרה פעמים ל-26 מדינות.{{הערה|[https://history.state.gov/departmenthistory/travels/president/eisenhower-dwight-d Dwight D. Eisenhower], באתר Office the Historian}} בין אוגוסט 1959 ליוני 1960, נסע לאירופה, דרום מזרח אסיה, דרום אמריקה, המזרח התיכון ודרום אסיה. בדצמבר 1959 ביקר באחת עשרה מדינות, כולל חמש באסיה, כשהוא עובר 22,000 מיילים בתשעה עשר ימים.

 

|-

!style="width: 17%;"|מספר

!style="width: 12%;"|מיקום

!style="width: 55%;"|פרטים

|1

|{{מיין לפי|01|2–5 בדצמבר 1952}}

|המילטון

|פגישה עם ראש הממשלה [[הרולד מקמילן]].

|8

|{{מיין לפי|08|14-19 בדצמבר 1957}}

|[[מונטריאול]]

|הצטרף אל המלכה [[אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת|אליזבת השנייה]] בפתיחת [[נתיב המים סנט לורנס]].

|rowspan=4|12

|{{מיין לפי|12|26-27 באוגוסט 1959}}

|[[בון]]

|פגישה בלתי רשמית עם הקאנצלר [[קונרד אדנאואר]] והנשיא [[תיאודור הויס]].

|{{מיין לפי|13|27 באוגוסט-2 בספטמבר 1959}}

|{{דגל|בריטניה}} [[הממלכה המאוחדת]]

|ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן ועם המלכה אליזבת השנייה.

|{{מיין לפי|14|2-4 בספטמבר 1959}}

|{{דגל|צרפת}} [[צרפת]]

|פריז

|פגישה בלתי רשמית עם הנשיא [[שארל דה גול]] וראש הממשלה האיטלקי [[אנטוניו סניי]]. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית.

|{{מיין לפי|15|4-7 בספטמבר 1959}}

|{{דגל|בריטניה}} [[הממלכה המאוחדת]]

|-

|{{מיין לפי|21|9-14 בדצמבר 1959}}

|[[ניו דלהי]],<br> [[אגרה (הודו)|אגרה]]

|נפגש עם הנשיא [[ראג'נדרה פראסאד]] וראש הממשלה [[ג'ווהרלל נהרו]]. נאם בפני הפרלמנט.

|[[טהראן]]

|נפגש עם השאה [[מוחמד רזא שאה פהלווי]]. נאם בפני הפרלמנט.

|{{מיין לפי|23|14-15 בדצמבר 1959}}

|{{דגל|יוון}} [[יוון]]

|[[אתונה]]

|ביקור רשמי. נפגש עם [[פבלוס, מלך יוון]] וראש הממשלה [[קונסטנדינוס קרמנליס]]. נאם בפני הפרלמנט.

|{{מיין לפי|24|17 בדצמבר 1959}}

|{{דגל|תוניסיה}} [[תוניסיה]]

|תוניס

|נפגש עם הנשיא [[חביב בורגיבה]].

|{{מיין לפי|25|18-21 בדצמבר 1959}}

|{{דגל|צרפת}} [[צרפת]]

|[[טולון]],<br>פריז

|ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן והקאנצלר הגרמני קונרד אדנאואר.

|{{מיין לפי|26|21-22 בדצמבר 1959}}

|{{דגל|ספרד}} [[ספרד]]

|[[מדריד]]

|נפגש עם גנרליסימו [[פרנסיסקו פרנקו]].

|{{מיין לפי|27|22 בדצמבר 1959}}

|{{דגל|מרוקו}} [[מרוקו]]

|{{מיין לפי|28|23-26 בפברואר 1960}}

|{{דגל|ברזיל}} [[ברזיל]]

|נפגש עם הנשיא [[ז'וסלינו קוביצ'ק]]. נאם בפני הקונגרס הברזילאי.

|-

|{{מיין לפי|29|26-29 בפברואר 1960}}

|{{דגל|ארגנטינה}} [[ארגנטינה]]

|נפגש עם הנשיא ארתורו פרונדיזי.

|-

|[[מנילה]]

|ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא קרלוס גרסייה.

|{{מיין לפי|35|18-19 ביוני 1960}}

|{{דגל|טאיוואן}} [[טאיוואן]]

|[[טאיפיי]]

|ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא צ'יאנג קאי שק.

|{{מיין לפי|36|19-20 ביוני 1960}}

|סיאול

|נפגש עם ראש הממשלה האו ג'ונג. נאם בפני האספה הלאומית.

ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את [[פסק דין בראון נגד מועצת החינוך]], והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי.

 

בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל [[ליטל רוק]], [[ארקנסו]], לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע [[פיליבסטר]] בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875.{{הערה|Mayer, Michael S. (1989). "The Eisenhower Administration and the Civil Rights Act of 1957". Congress & the Presidency. 16 (2): 137–154. doi:10.1080/07343468909507929}}