הבדלים בין גרסאות בדף "המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות"

קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים
(קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים)
'''ה[[מערכה (צבא)|מערכה]] על [[ירושלים]]''', סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של '''[[מלחמת העצמאות]]''', החל משלב א' – מלחמת האזרחים, [[ההתקפה על אוטובוס 2094|שפרצה]] למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על [[תוכנית החלוקה]] ב[[כ"ט בנובמבר 1947]], עבור בשלב ב' - פלישת [[מדינות ערב]] לתחומי [[ארץ ישראל המערבית]] ובכללם שטחי [[מדינת ישראל]] ביום [[הכרזת העצמאות|הכרזת עצמאותה]] וממועד [[ההפוגה השנייה]] עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם [[הקו העירוני]], ועד [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכמי שביתת הנשק]] באפריל [[1949]], ב[[עצימות נמוכה]]. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות משום היותה "נשמתה של ארץ ישראל...אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" - דבריו של [[דוד בן-גוריון]]. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון ב[[מצור]] חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.
 
בראשיתה של המערכה התעמתו [[כוח המגן העברי]] וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות [[צה"ל]] שהוקם על בסיס כוחות [[ההגנה]] וה[[פלמ"ח]], לבין "[[הלגיון הערבי|הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")]]" הירדני ו[[הצבא המצרי]]. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של ה[[אצ"ל]] וה[[לח"י]] תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו ל[[צהלצה]].
 
בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר יישובי [[גוש עציון]] מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את [[בית הערבה]] ו[[חברת אשלג ארץ-ישראלית|מפעל האשלג]] ממזרח לעיר, ואת [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] מצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד [[שער הגיא]], ולפתוח את התעבורה מירושלים אל [[מישור החוף]] ו[[השפלה]].
 
==רקע היסטורי==
ירושלים של [[1947]] הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים. מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום. [[הרובע היהודי]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף, והדרך אל [[הר הצופים]] עברה דרך אזור יישוב ערבי. ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ־100,000 נפש (האוכלוסייה היהודית הכפילה עצמה במהלך תקופת [[ירושלים בתקופת המנדט הבריטי|המנדט הבריטי]], אך חלקה מתוך האוכלוסייה היהודית הכללית בארץ ישראל ירד מ-50% ל-16% במהלך תקופה זו), בעוד האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ־33,000 נפש, והאוכלוסייה הנוצרית כ־31,000 נפש. בתקופת המנדט הבריטי שימשה ירושלים כמרכז השלטון הבריטי בארץ, ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית וכוחות צבא ומשטרה גדולים.
 
מול היתרון המספרי של היהודים בתוך ירושלים עצמה, עמד יתרונה של האוכלוסייה הפלסטינית סביב ירושלים, שכללה לפי אומדן כ-300,000 נפש, ואוכלוסייה יהודית קטנה ומפוזרת שכללה כ-3,500 נפש ביישובים אחדים סביב ירושלים: ([[גוש עציון]] בדרום, [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] ו[[עטרות]] בצפון, [[בית הערבה]] ו[[מפעל המלח בסדום|מפעל האשלג]] במזרח, [[מוצא]], [[מעלה החמישה]], [[קריית ענבים]], [[נווה אילן]] במערב, ו[[הר טוב]] בשפלה). בדרכים העיקריות מירושלים לתל אביב, ל[[באר שבע]] ולים המלח שכנה אוכלוסייה ערבית צפופה. בסביבה ההררית איתגרה את ההגנה על השיירות מפני התקפה וחסימת הדרך (בעיה טקטית כבר בתקופת [[המרד הערבי הגדול]] בסוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]]).
 
ירושלים נקבעה כ[[עיר בירה|עיר הבירה]] והמרכז מנהלתי של [[המנדט הבריטי|השלטון הבריטי בארץ ישראל]] בעיקר מסיבות דתיות - תרבותיות, בעוד המרכז הכלכלי היהודי התפתח במישור החוף, בעיקר באזור [[תל אביב]] ו[[השרון]]. ירושלים עמדה במרכז העימותים בין יהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת [[המנדט הבריטי]], כאשר [[מאורעות תר"פ]] התרכזו בה, ו[[מאורעות תרפ"ט]] (1929) החלו בירושלים והתפשטו ממנה לכל הארץ. היותה של ירושלים מרכז השלטון הבריטי גרר התקפות רבות על סמלי השלטון מצד המחתרות היהודיות.
 
האוכלוסייה היהודית בירושלים התאפיינה בשיעור גבוה של בני [[עדות המזרח]] ושל חסרי יכולת כלכלית גבוהה, כמו גם שיעור משמעותי של אוכלוסייה [[חרדים|חרדית]] שלא הייתה [[ציונות|ציונית]], ושיעור גדול מהממוצע של אוכלוסייה קשישה.
 
ירושלים העברית הייתה מטרה לשלושה פיגועים באמצעות [[מכונית תופת|מכוניות תופת]]:{{הערה|1=[[אורי מילשטיין]], [[תולדות מלחמת העצמאות (ספר)]] - כרך שלישי.}}
* ב-[[1 בפברואר]] [[1948]] פוצצו פקודיו של [[עבד אל קאדר אל חוסייני]] ועריקים בריטים מכונית תופת ליד מבנה ה[[עיתון]] "[[פלסטיין פוסט]]", ה[[אנגלי]], בבעלות יהודית, ששכן ברחוב החבצלת (אז "רחוב הסולל"). העיתון הוגדר על ידי חוסייני כ"מרעיל האווירה הציבורי".{{מקור}} מולו היה [[בית מלון]] בו התאכסנו מלווי השיירות לירושלים, שחוסייני התכוון לפגוע גם בהם. בפיגוע נהרג אדם אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.
* ב-[[22 בפברואר]] 1948 ביצעו אנשי [[עבד אל קאדר אל חוסייני]] ועריקים מ[[הצבא הבריטי]] [[הפיגוע ברחוב בן יהודה (1948)|פיגוע ברחוב בן יהודה]], ליד שני בתי המלון שבהם שהו חברי ה[[פלמ"ח]] שליוו את השיירות לירושלים{{הערה|1=המלווים יצאו את המלון בבוקר מוקדם ולא נפגעו.}} ומפונים מרחוב הסולל. בפיגוע נהרגו 58 בני אדם. בעקבותיו נמנעו החיילים הבריטים מלהיכנס לאזורים היהודיים בירושלים. הפיגוע נעשה באמצעות שלוש משאיות תופת שיצאו מהכפר [[אמאוס]].{{הערה|[[בני מוריס]], '''1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה''', ספריית אופקים, עמ' 128}}
* ב-[[11 במרץ]] 1948 פוצץ אנטון דאוד, ערבי נוצרי, מכונית תופת בחצר [[בניין המוסדות הלאומיים]]. שנים-עשר אנשים נהרגו, מאה נפצעו ואגף [[קרן היסוד]] נהרס.
[[קובץ:שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור לירושלים.jpg|שמאל|ממוזער|200px|שיירת אספקה מהשפלה שפרצה את המצור נכנסת לירושלים, 1948]]
{{ערך מורחב|השיירות לירושלים}}
נקודת התורפה העיקרית של ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה היו צירי התנועה אליהם, שעברו באזורי יישוב ערבים, והיו חיוניים לצורך העברת אספקה מהשפלה וממישור החוף. הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת אספקה לעיר והיישובים הסמוכים לה, וכבר בראשית דצמבר 1947 הותקפו כלי רכב יהודיים ב[[כביש 1|דרך ירושלים - תל אביב]], והוחל במתוכנת של נסיעה ב[[שיירה|שיירות]] מאובטחות על ידי כוחות ההגנה, כאשר במקרים שונים הייתה גם אבטחה מצד כוחות בריטיים. עם הזמן עברה התנועה בחלקה המערבי של הדרך (בין תל אביב ל[[לטרון]]) לנתיבים עוקפים אך לא היה תחליף לחלק המזרחי, בין [[שער הגיא]] לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה ונפרצה לסירוגין, והשיירות שעלו אליה ספגו התקפות ונפגעים רבים. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר ליישובים היהודים בסביבותיה: (ל[[גוש עציון]] ולגוש הצפוני [[נווה יעקב (מושבה)|נווה יעקב]] - [[עטרות]]), ובהן [[שיירת העשרה]], שהובילה אספקה מירושלים ליישובי [[גוש עציון]] ב-[[11 בדצמבר]] [[1947]], ועשרה מאנשיה נהרגו ב[[מארב]]. המעבר לאוניברסיטה העברית ולבית החולים הדסה אשר שכנו ב[[הר הצופים]] הותר אך ורק בשיירות חמושות. אחת מהן ([[שיירת הדסה]]) הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. שיירות נוספות שיצאו מירושלים והותקפו:
* [[שיירת עטרות]], שיצאה ב-[[24 במרץ]] [[1948]] ל[[עטרות]].
* [[שיירת נבי דניאל]], שיצאה ב-[[27 במרץ]] [[1948]] לעזרת יישובי גוש עציון הנצור.
 
הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. [[השיירות לירושלים|שיירות של משוריינים]] הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.
 
ב-31 במרץ 1948 נבלמה [[שיירת חולדה]] בניסיונה להעביר אספקה לירושלים וכוחות הפלמ"ח דיווחו לבן-גוריון, שהדרך לירושלים חסומה. בן-גוריון הורה על הוצאתו לפועל של [[מבצע נחשון]].
===תוכנית ד'===
{{ערך מורחב|תוכנית ד'}}
ב-[[10 במרץ]] 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה [[תוכנית ד']], שהייתה התוכנית ה[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגית]] הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. התוכנית כללה גם השתלטות על הדרך לירושלים ועל הכפרים הערבים הסמוכים.{{הערה|שם=morris2008p119|{{cite book|author=Benny Morris|title=1948: a history of the first Arab-Israeli war|url=http://books.google.com/books?id=J5jtAAAAMAAJ|accessdate=13 July 2013|year=2008|publisher=Yale University Press|pages=119}}}}.
 
===מבצע יבוסי===
===מבצע נחשון===
{{ערך מורחב|מבצע נחשון}}
מטרת [[מבצע נחשון]] הייתה פריצת הדרך לירושלים. לצורך זה רוכז לראשונה כוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ב[[מאוזר K98|רובים]] ו[[מגל"ד|מקלעים]] שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מ[[צ'כוסלובקיה]]. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך, בהיעדר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו [[מבצע הראל]], להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח (1948) ו[[מבצע מכבי]], שנכשל, לכיבוש [[לטרון]] ולהרחבת הדרך לירושלים.
 
הכוחות העבריים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו [[ליפתא]], [[קטמון]], ו[[דיר יאסין]].{{הערה|Benny Morris, 1948: a history of the first Arab-Israeli war, Yale University Press}}
 
===מבצע קִלשון - 18-1414–18 במאי===
ב[[מבצע קלשון]], שנערך עם צאת הבריטים מהארץ ב-[[14 במאי]] [[1948]] השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, לאחר שקיבלו מהבריטים את לוח הזמנים ליציאה ונערכו בהתאם. כן נתפסו או נכבשו [[כנסיית נוטרדם (ירושלים)]], והשכונות [[המושבה האמריקאית בירושלים|המושבה האמריקאית]], [[שייח' ג'ראח]], [[טלביה]], [[המושבה הגרמנית (ירושלים)|המושבה הגרמנית]], [[בקעה (שכונה)|בקעה]], [[תלפיות]] ו[[המושבה היוונית]].{{הערה|יהודה ואלך, '''אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 121.}}
 
 
== לקריאה נוספת ==
* [[ניר מן]] ואיתמר רדאי (עורכים), '''ירושלים: עיונים במערכה על העיר במלחמת העצמאות''', עלי-זית וחרב י"ג, המרכז לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2013.
* [[יצחק לוי (לויצה)]], '''תשעה קבין - ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות''', תל אביב: הוצאת [[מערכות]], [[1986]].
* דומיניק לאפייר ולארי קולינס, '''[[ירושלים, ירושלים]]''', (תרגם [[אהרון אמיר]]), תל אביב וירושלים: [[הוצאת שוקן]], 1978.
55,022

עריכות