העסק הביש – הבדלי גרסאות

בעת הפרשה בשנת 1954, [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] באותה עת, [[משה שרת]], לא היה מעורב בפעילות הזו ולא ידע עליה אף זמן מה אחרי הכישלון והמעצרים, בעוד שה[[רמטכ"ל]], [[משה דיין]], הצליח להתחמק מקישור אליה כי שהה בחו"ל בתקופת הפעולות. הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה שרת, שהקים לשם כך ועדת שניים, [[ועדת אולשן-דורי]], שכללה את נשיא [[בית המשפט העליון]], [[יצחק אולשן]], ואת הרמטכ"ל לשעבר, [[יעקב דורי]]. הוועדה, שהוקמה ופעלה בסודיות, לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־[[12 בינואר]] [[1955]]: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון [[פנחס לבון]], עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו"{{הערה|1=[http://www.pinhas-lavon.com/downloads/241200712731847684837872.pdf מסקנות ועדת אולשן-דורי], כפי שנרשמו על ידי מזכיר הוועדה, שמאי כהנא, באתר "פנחס לבון"}}.

לאחר התפטרותו של לבון בפברוארבתחילת פברואר [[1955]], התמנהמונה בן-גוריון לשר הביטחון במקומו, ולאחרוב-21 מכןבפברואר נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. כותב [[דוד בן-גוריון]] בספרו "דברים כהוויתם" כתב בן גוריון:

עתה בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, בן-גוריון מוסיףדרש כי ביקש גםבנוסף הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום [[26 בספטמבר]] 1960, ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות, ותקף בחריפות את [[שמעון פרס]], שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר", [[בנימין גיבלי]], שעמד בראש [[אגף המודיעין]] של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. [[ועדת בירור]] שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון, אך בן-גוריון דחה ממצאים אלה.

באוקטובר [[1960]] הגיעו הדברים לידי כך שבן-גוריון סבר כי יש לחקור את הפרשה באמצעות [[ועדת חקירה משפטית]], בעוד שצמרת מפא"י סברה כי ישביקשה לסיים את הענייןהדיון בפרשה.

אשכול חתר להביא לפשרה, ולסייםעל אתפיה העניין מבלייסתיים בלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן-גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כללה את שר המשפטים [[פנחס רוזן]], נציג [[המפלגה הפרוגרסיבית]] שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים [[לוי אשכול]] ו[[בכור-שלום שטרית]] נציגי [[מפא"י]], [[ישראל ברזילי]] נציג [[מפ"ם]], [[יצחק בן-אהרן]] נציג [[אחדות העבודה]], [[משה חיים שפירא]] נציג [[המפד"ל]] ו[[בנימין מינץ]] נציג [[פועלי אגודת ישראל]]{{הערה|1={{דבר|יהושע אריאלי|פרקים מן הספר "הקנוניה"|1965/10/28|00900}}}}. בן-גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או אי-זכאותם של לבון או של [[בנימין גיבלי]].

בן-גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב-[[31 בינואר]] [[1961]], לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו ל[[נשיא מדינת ישראל|נשיא המדינה]], אך נותר בכהונתו עד 1963.

בן-גוריון לא הסכים לכך שוועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תיעשה על ידי ועדה משפטית. לפיהוא דרישתו,דרש עד לבירור כזה לבוןשלבון יודח מהזירה הפוליטית, ותישארעד בתוקפהלבירור עניינו, קביעתושקביעת ועדת אולשן-דורי שפסקהאשר פסקה על [[תיקו]] (אי-הכרעה הנובע מחוסר במידעמידע). בציבורתשאר נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותובינתיים על לא עוול בכפוכנה. מרכז [[מפא{{הערה|שם="י]] שהתבקש להכריע בסכסוך זה, קיבל את דרישתו של בן-גוריון, והדיח בשנת [[1961]] את לבון מהתפקיד שבו נשא באותה עת, מזכהדחה"ל |1=[[ההסתדרות]], ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה [[הכנסת|לכנסת]]http://www. אומנם בןpinhas-גוריוןlavon.com/site_59_Page_4008_Lang_1_State_32_PagePart_0.html דרש את הדחתו שלהדחת לבון,] אך(אתר אשכול גם הוא ביקש להדיח אתפנחס לבון מהמפלגה. ללא שיתוף הפעולה בין השניים ככל הנראה ההדחה לא הייתה מתרחשת. )}}