שמעון שמיר – הבדלי גרסאות

שמעון שמיר נולד ב[[סאטו מארה]] שב[[טרנסילבניה]], [[רומניה הגדולה|רומניה]]. בשנת [[1940]] [[העלייה מרומניה#העלייה לקראת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה|עלה עם משפחתו לארץ ישראל]] ב[[אוניית מעפילים|אוניית המעפילים]] "[[סקריה (אוניית מעפילים)|סקריה]]", והושם עם כל נוסעיה ב[[מחנה המעצר בעתלית]]. שמיר למד בבתי הספר הדתיים [[חורב (רשת חינוך)|"חורב"]] ב[[ירושלים]] ו"מוריה" ב[[תל אביב]], ועשה את חוק לימודיו התיכוניים במגמה ה[[מזרחנות|מזרחנית]] שב[[צייטלין (בית ספר)|תיכון עירוני ב']] בתל אביב, שם למד ערבית מפיו של המורה דב עירון. שירותו הצבאי היה במסגרת ה[[נח"ל]], בשנים 1954-19511951–1954. את התואר הראשון עשה ב[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית]], בחוגים לשפה וספרות ערבית והמזרח התיכון בעת החדשה בשנים 1958-19541954–1958. מוריו היו הפרופסורים [[דוד צבי בנעט]], [[שלמה דב גויטיין]], [[יהושע בלאו]], [[אוריאל הד]], [[דוד איילון]] ו[[גבריאל בר]]. בזמן לימודיו שימש כעוזר מחקר של שלמה דב גויטיין במפעל ה[[גניזת קהיר|גניזה]] ולימד בבית ספר ל[[מדע המדינה]] של קהילת המודיעין. שמיר יצא ללימודים מתקדמים במחלקה למדעי המזרח שב[[אוניברסיטת פרינסטון]] בארצות הברית, שם קיבל את תואר ה[[דוקטור]] בשנת 1960. נושא העבודה היה "הואלים של סוריה לבית אל-עט'ם, 1785-1724", והיא מציגה את המפנה שחל ב[[האימפריה העות'מאנית|שלטון העות'מאני]] ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] שאיפשר את עלייתן של שושלות מושלים מקומיות. בכתיבת העבודה הדריכוהו הטורקולוג לואיס תומאס והמזרחן הלבנוני-אמריקאי [[פיליפ חיתי]]. חלק הארי של המקורות לצורך העבודה היו מסמכים שקיבל מארכיון הט'אהריה בדמשק.

עם שובו ארצה שימש שמיר כמרצה בחוג למזרח התיכון בעת החדשה באוניברסיטה העברית. ב-[[1966]] עבר לאוניברסיטת תל אביב כמרצה בכיר, שם הקים את החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה בו עיצב את התוכנית להוראת המקצוע הזה בישראל. הוא כיהן כראש החוג במשך שבע שנים. בעת ובעונה אחת הקים את מכון שילוח (היום מרכז משה דיין) ללימודי המזרח התיכון ואפריקה ועמד בראשו בשנים 1973-19661966–1973. המכון התפתח כמוסד החלוצי בשטח זה בישראל, תוך שילוב מחקר קונטמפורני והיסטורי. שמיר מונה כ[[פרופסור מן המניין]] בשנת 1979. בשנים 2004-19801980–2004 כיהן כמופקד ה[[קתדרה (אקדמיה)|קתדרה]] על שם קפלן להיסטוריה של מצרים וישראל. הקתדרה קמה בעקבות הסכם השלום עם מצרים והיא עסקה במחקר וערכה ועידות בינלאומיות על תולדותיה של מצרים וקשריה התרבותיים וההיסטוריים עם ישראל במרוצת הדורות. בנוסף לכך כיהן באוניברסיטת תל אביב כראש בית הספר להיסטוריה, ישב בחבר הנאמנים ובסנאט והיה נציג האוניברסיטה ב[[המועצה להשכלה גבוהה|מועצה להשכלה גבוהה]]. שמיר הקים באוניברסיטה את מכון תמי שטיינמץ למחקרי שלום ועמד בראשו בשנים 1995-19921992–1995, וכן את המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי, אשר בראשו עמד בשנים 2005-20012001–2005. הוא פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס בשנת 2002, אך המשיך להורות בתוכנית על שם [[אבא אבן]] ללימודי בוגרים בדיפלומטיה. שמיר פעל כעמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובמרכז ללימודי המזרח התיכון ב[[אוניברסיטת הרווארד]], וכ[[פרופסור אורח]] ב[[אוניברסיטת פנסילבניה]], ב[[אוניברסיטת קורנל]] וב[[אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס]]. כן כיהן כ- Distinguished Fellow במכון האמריקאי למחקרי שלום הפועל מטעם [[הקונגרס של ארצות הברית|הקונגרס]].

שמעון שמיר נשוי לדניאלה לבית לוין והוא אב לשרון, [[מלאת שמיר|מִלֵּאת]] (ראש התוכנית B.A. רב תחומית בינ"ל ב[[אוניברסיטת תל אביב]]) ורועי.

שמעון שמיר הקים ב-1982 את [[המרכז האקדמי הישראלי בקהיר]], שקם בחסות [[האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]] וכנציג שבע אוניברסיטאות המחקר בישראל. הוא כיהן כמנהלו הראשון במשך שלוש שנים. מאז שובו ממצרים הוא חבר בהנהלה ובמועצה של המרכז. ייעודו של המרכז הוא לטפח קשרים אקדמיים בין ישראל למצרים. הוקמה בו ספרייה גדולה העוסקת בעיקר בהיסטוריה ובתרבות של ישראל, בלימודי היהדות, ובלשון וספרות עברית. סטודנטים וחוקרים מצרים נעזרים במרכז בלימודיהם ובמחקריהם, ומדי שנה נערכות בו הרצאות רבות של מבקרים מישראל. כן פועל המרכז לשימור המורשת של קהילות יהודי מצרים. – ספריות ובתי כנסת – התרבותית

שמיר היה שגרירה השלישי של ישראל במצרים ושירת ב[[קהיר]] בשנים 1990-19881988–1990. בתקופה זו השתתף ביישוב [[הסכם השלום בין ישראל למצרים|הסכסוך על טאבה]], עודד שיתוף פעולה בנושאי החקלאות והכלכלה, וטיפח את הדיאלוג המדיני בין ישראל למצרים. במרס 1990, משנפלה [[ממשלת האחדות הלאומית]] והוקמה ממשלתו הימנית של [[יצחק שמיר]], הודיע שמיר שאין הוא מתאים לייצג את ה[[אידאולוגיה]] שלה והתפטר מתפקידו. לאחר חתימת [[הסכם השלום בין ישראל לירדן|חוזה השלום עם ירדן]] ב-1994 התמנה שמיר כשגרירה הראשון של ישראל ושירת ב[[רבת-עמון]] בשנתיים הראשונות לקיום השגרירות. הוא קשר קשרים עם הארמון ההאשמי והאליטה הירדנית, ופעל להסרת אבני נגף שהופיעו במהלך בניית השלום. במקביל כיהן גם כראש ועדת המעקב המשותפת, שבמסגרתה נחתם מספר רב של הסכמי שיתוף פעולה מערכתיים בין שתי המדינות.

בשנים 2003-20002000–2003 היה שמיר חבר ב[[ועדת אור|וועדת החקירה הממלכתית]], בראשות השופט [[תיאודור אור|אור]], שחקרה את הרקע וההתרחשויות של [[אירועי אוקטובר 2000|מהומות אוקטובר 2000]]. הדו"ח של הוועדה נחשב מסמך מכונן לגבי יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל.

שמיר חבר במועצה של [[הקרן החדשה לישראל]].{{הערה|[http://www.nif.org.il/about/management הנהלת הקרן] אתר [[הקרן החדשה לישראל]].}}.

במרכז מחקריו על החברה ה[[פלסטינים|פלסטינית]] עומדים שני מחקרי שדה צוותיים שערך ב[[הגדה המערבית|גדה המערבית]]{{הערה|'''מחנה פליטים בגב ההר, מחקר אינטרדיסציפלינרי של מחנה [[ג'לזון]]''' (עם [[יורם בן-פורת]], ו[[עמנואל מרקס]]), (תל אביב 1974), 148 עמודים.

שמיר פרסם מאמרים רבים על [[הסכסוך הישראלי ערבי]] ועל תהליך השלום - בדגש על היחסים עם מצרים. אחד המאמרים, המסתמך על תעודות מן הארכיון הבריטי{{הערה|“The Collapse of Project Alpha.” In: Louis and Owen (eds.), '''Suez 1956, The Crisis and Its Consequences''' (Oxford 1989), pp. 73-100.|שמאל=כן}}, חושף את התוכנית הסודית ("פרויקט אלפא") שנהגתה ב-[[1955]] על ידי בריטניה, בשיתוף עם האמריקאים, לפתור את הסכסוך עם מצרים על חשבון ישראל אשר הייתה אמורה לוותר על חלקים מן הנגב ואף להחזיר מספר מסוים של [[פליטים]]. המאמר מנתח את דרך חשיבתם של הוגי התוכנית ומסביר את חוסר מציאותיותה. מאמר אחר{{הערה|"מקורה של ההסלמה במאי 1967: טענת 'האיוּם הישראלי'." בספר: א. ססר (עורך), '''שישה ימים שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים''' (תל אביב 1999), עמודים 75-5656–75, 263-262. {{ש}} {{רווח קשיח|3}}(גרסה אנגלית בספר R.B. Parker (ed.), '''The Six-Day War: A Retrospective''')}} בוחן מחדש את מקורותיה של [[מלחמת ששת הימים]] ומתמקד בטענה כי היא פרצה בשל דיווחים בתקשורת על איומי מלחמה שהשמיעו מנהיגים ישראלים; הוא מפריך זאת בהסתמך על מברקים פנימיים של סוכנויות הידיעות. שמיר גילה עניין גם בתהליכים הלא-פוליטיים המזינים התפייסות בין אויבים, ובתוכם התהליך של "קבלת האחר". במאמר מקיף, שהתבסס על הרצאת זקס השנתית שנשא ב[[אוקספורד]]{{הערה| “Acceptance of the Other :Liberal Interpretations of Islam and Judaism in Egypt and Israel.” '''Journal of Jewish Studies''' 53/2 (Oxford 2002), pp. 201-222|שמאל=כן}}, הוא מציג את התפישה של "קבלת האחר" ביהדות ובאסלאם כפי שבאה לביטוי בכתביהם של הוגי דעות מצרים ויהודים ב[[העת החדשה|עת החדיש]]ה.

* דוד מנשרי, "הקדמת העורך", עמודים 11-77–11.

* ה.מ. [[הנסיך חסן בן טלאל|הנסיך אל-חסן בן-טלאל]], "הקדמה", עמודים 14-1313–14.

* שמעון שמיר, "רשימה נבחרת של פרסומים", עמודים 332-325325–332.