נשמה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
החלפות (או, הוא), בקשת הבהרה
שורה 5:
== גישות לרעיון הנשמה ==
 
קיימות גישות רבות לתפיסת הנשמה, חלקן דתיות וחלקן חילוניות. התפיסות נבדלות בביטויין ב[[ספרות]], בכתבי [[דת]] וב[[שפה]].
 
'''נשמה כמהות החיים:''' על פי תפיסה זו, נשמה היא עצם העובדה כי אדם מסוים הנוהוא חי, ולא גורם פיזיקלי פשוט. תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה, לעצם העובדה כי האדם מסוגל למצוא [[משמעות (חשיבות)|משמעות]] ב[[מציאות]] שסביבו.
 
'''נשמה כביטוי לתודעה:''' על פי גישה זו, הנשמה היא ביטוי לחלק של [[תודעה|תודעת]] האדם אשר מבטא את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם ולהיות במצב של מודעות סביבתית, בניגוד לחלקים בתודעה שמהותם להגיב כלפיו. במקרה זה, מזוהה הנשמה עם מושג ה[[נפש]], כביטוי לפן ה[[רגש]]י וה[[חוויה|חוויתי]], המעיד על כך שישות מסוימת היא יצור חי, השונה מבחינה פילוסופית ממנגנון פיזיקלי מורכב אחר.
שורה 14:
'''נשמה כישות עצמאית:''' על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית).
 
ברוב המקרים של תפיסה זו, קיימת [[אמונה]] בקיום הנשמה גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו מאפשרת תפיסות כגון: תיקון הנפש, חיי אלמוות ונצח, חיי [[העולם הבא]], [[שכר ועונש]] ו[[גלגול נשמות]].
 
ההסבר לצורך לדבר על נשמה לאדם בגישה הזו, הוא בפשטות העובדה שיש לכל אדם אני ואישיות משל עצמו. איזו ישות תודעתית שתופסת את העולם ומתבוננות בו מבחוץ, שהעיניים משמשים לה ככלים להתבונן והאוזניים ככלים לשמוע, אבל היא מעבר לכך.
שורה 27:
מושג הנשמה התפתח ביהדות וקיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אף על-פי שבדתות של [[מצרים העתיקה]] ו[[מסופוטמיה]] הייתה אמונה במעין נשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו (כך ב[[ספר המתים המצרי]], ובחלקים אחדים של [[עלילות גילגמש]]), הרי שבמקרא מושג זה כמעט שאינו נזכר, והמילה נשמה ב[[עברית מקראית]] איננה אלא כינוי לאדם החי או לחיי האדם. כמו למשל: {{הדגשה|לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה||דברים כ טז}}, {{הדגשה|וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד, עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה.||מלכים א יז יז}}. וכן בבריאת האדם: {{הדגשה|וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים.||בראשית ב ז}}.
 
הביטוי הראשון לרעיון שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה מופיעים במקורות מאוחרים יותר ב[[יהדות]], בחלק מ[[אגדות חז"ל]], ב[[מדרש]]ים וב[[פילוסופיה]] היהודית של ימי הביניים. יש הטוענים {{הבהרה|מי טוען כך?}} כי גישה זו התפתחה בהשפעת הפילוסופיה היוונית של [[אריסטו]] ו[[אפלטון]], פילוסופיה שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת גם על דתות ותרבויות אחרות במערב (ראו [[דואליזם]]). לפי התפיסה הזו, הנשמה הנההיא חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. [[רצון חופשי|הרצון החופשי]] נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי. לפי תפיסה זו, לבעלי חיים אין נשמה, אלא רק גוף ולפיכך אין להם רצון חופשי. מבין המאמינים ב[[גלגול נשמות]], יש המוציאים מכלל זה בעלי חיים שהם התגלגלות של נשמת אדם. מעבר לכך, בנשמה, שהיא עצמוּתוֹ של האדם ועיקר אופיו, יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה {{הדגשה|חלק אלוה ממעל||איוב לא ב}}.
 
על פי תפיסה זו טוענים הוגי היהדות כי כלל [[רצון (פסיכולגיה)|רצונות]] האדם בחייו חלוקים לשני חלקים, החלק האחד כולל את הרצונות הנובעים מהנשמה, והחלק האחר כולל את הרצונות הנובעים מהגוף. רצונותיו של הגוף הם זמניים וחולפים עם המוות, לעומת הרצון של הנשמה הקיים לנצח, כשם שהנשמה קיימת לנצח. לכן ראוי לאדם לעבוד בחייו בעבור נשמתו הנצחית, ולא בעבור גופו החולף, כי נשמתו היא "האני האמיתי" שלו, והגוף איננו אלא דמיון חולף. לדבריהם רצון הנשמה הוא ל[[קרבת אלוהים|התקרב לאלוהים]] ול[[עבודת השם|עבוד אותו]], ולכן על האדם לקיים את [[מצווה|מצוות]] האלוהים, ולהשתדל בכל נפשו להתקרב אליו. אמנם, במקביל מוטל על האדם לספק את צורכי גופו הפיזיים והנפשיים (כל עוד אינם מהווים "[[עבירה]]"), כדי שיהיה לו יישוב הדעת לעבודת השם.{{הערה|[[מסילת ישרים]] פרק א'}}
שורה 35:
על פי [[ספר הזוהר]], נותרת בגוף האדם בזמן שינה רק חלק קטן מהנשמה, המכונה [[קוסטא דחיותא]], ורק בזכות הקוסטא דחיותא האדם יכול להקיץ בבוקר משנתו.
 
הרב [[אברהם יצחק קוק]] כותב שכל ישראל הם נשמה אחת הכוללת את כל היחידים ולכן לכולם יש חלק לעולם הבא.{{הערה|הרב אברהם יצחק הכהן קוק, '''עולת ראי"ה''', חלק ב', עמ' קנט, ד"ה "כל ישראל"}}
 
===בתורת הקבלה===
שורה 56:
== הנשמה בפילוסופיה ==
 
הדיון לגבי קיום הנשמה החל כבר בימי הפילוסופיה היוונית. [[אפלטון]] טען לקיום הנשמה הנצחית בדיאלוג "מנון" אך היו פילוסופים שהתנגדו לו. [[אריסטו]] למשל, סבר שאין נשמה, אך ייחס לכל חומר תכונות "נשמתיות" כרצון ומטרה. בפילוסופיה המודרנית התפתחו שלוש גישות עיקריות:
* ה[[מטריאליזם]] שתומכיו טוענים שניתן להסביר את כל פעולות האדם במסגרת של פעולות פיזיקליות וכימיות, לרבות חשיבתו והכרתו של האדם ובעצם אין האדם שונה מכלל החומר בטבע.
* ה[[דואליזם]] שתומכיו טוענים שהאדם מורכב מגוף ונפש גם יחד. לדבריהם, לא ניתן להסביר את הדברים שנתפסים שלא באמצעות החושים, כמו רגשות ומחשבות כחומריים. יתר על כן, מהיכרותנו עם עולם הטבע בלתי הגיוני לומר "חומר רוצה" או "חומר בעל תודעה".
שורה 62:
 
== הנשמה והמדע ==
המונח נשמה אינו מתאר ישות פיזיקלית (כלומר ישות בעלת אנרגיה ו\או מסה) ולכן המדע מתייחס לנשמה כאל גורם [[מטאפיזיקה|מטאפיזי]] שקיומו אינו ניתן להפרכה ולכן ככזה שאינו תקף לבחינה על פי [[השיטה המדעית]], כך שגם אם היא קיימת ומשפיעה, המדע ממילא אינו יכול למדוד את השפעתה והיא אינה ניתנת לאישור או הפרכה מדעיים. לפיכך, אין חקירה של המושג "נשמה" במסגרת המחקר המדעי, וכל התאוריות בעניין אינן מדעיות אלא [[פילוסופיה|פילוסופיות]].
 
המחקר המדעי בוחן את הקורלציה (מתאם) בין תחושותיו ומחשבותיו של אדם לבין תופעות פיזיקליות וכימיות שנובעות מפעילות [[תא עצב|תאי העצב]] במוח ומהקשרים ביניהם, או לפעמים מתופעות בחלקי הגוף האחרים. ההנחה כי יש נשמה המתווכת בין התופעות הפיזיקליות והכימיות למחשבות ולתחושות היא חסרת משמעות מבחינה מדעית, כיוון שאינה ניתנת להוכחה בפרוצדורה מדעית.