כבל תקשורת תת-ימי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לקרקעית הים |
היסטוריה של הטלגרפיה התת-ימית |
||
שורה 15:
בנוסף ל[[תקשורת נתונים]] נעשה שימוש בכבלים תת-ימיים להעברת חשמל ([[כבל חשמל תת-ימי]]), [[נפט]] ו[[גז טבעי]]. כמו כן נעשה בהם שימוש לצרכים ימיים, למשל משאבות לאספקת מים, מערכות ניקוז, מערכות הגברת לחץ ועוד. מדובר על כבלים אשר ניתן להניח אותם בתוך אגמים, נהרות, נחלים וכמובן בחופי ים. כמו כן ניתן להניח כבלים תת-ימיים קטנים בתוך בריכות חקלאיות או בריכות אחרות, במידת הצורך.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://techworld.co.il/undersea-cables/ |כותרת=כבלים תת ימיים למטרות שונות |תאריך_וידוא=6 באפריל 2018 |הכותב=אמיר גולדברג |תאריך=21 בנובמבר 2015 |שפה= |ציטוט= |מידע נוסף=באתר "עולם הטכנולוגיה"}}.}}
== היסטוריה של כבלי התקשורת המוקדמים ==
המצאת [[טלגרף|הטלגרף]] גררה שינוי תודעתי באופן הפצת חדשות (שהגיעו לממדים חדשים), מסרים פרסומיים ומחקרי שווקים. עם התפתחות הטלגרף, התעצם הביקוש לקווים שיכולים לחצות נהרות, ימים ואפילו אוקיינוסים.
בשנות ה-40 למאה ה-19, [[סמואל מורס|מורס]], וייטסטון ואחרים התנסו בכבלים תת-ימיים שאוטמו באמצעות [[זפת]], אך במהרה הבינו את הצורך בחומר בידוד טוב יותר עבור טלגרפיה תת-ימית.
כשהחומר המדובר, שהוא [[לטקס]] טבעי אשר נקרא גוטה-פרצ'ה, הופיע לראשונה באנגליה בשנת 1843, [[מייקל פאראדיי|פאראדיי]] ואחרים ציינו שהוא [[בידוד חשמלי|מבדד חשמלי]] טוב שניתן להשתמש בו לבידוד כבלים. בגרמניה, [[ארנסט ורנר פון סימנס|סימנס]] השתמש בו בכדי לבדד כבלי טלגרף תת-קרקעיים אשר חיברו בין ברלין ופרנקפורט.
החומר הוכיח את יעילותו גם בכבלים תת-ימיים, תחילה עם הכבל שהניחה [[חברת הטלגרף התת-ימי]] ב[[תעלת למאנש]] ב-1851<ref>{{צ-ספר|מחבר=Bruce J. Hunt|שם=Pursuing Power and Light|מו"ל=JHU Press|שנת הוצאה=2010}}</ref>.
ניסיונות רבים לחבר בין קצוות שונים בעולם נכשלו, ואלו שהצליחו, אפשר לייחס את הצלחתם למזל מאשר להבנה של הבעיות הכרוכות באתגר.
== היסטוריה של הטלגרפיה הטרנס-אטלנטית ==
בשנות ה-50 של המאה ה-19, החריף הביקוש להעברת מידע בצורה מהירה אל מעבר האוקיינוס האטלנטי, במיוחד מידע אודות מחירי גרעינים וכותנה.
[[סיירוס פילד]], סוחר אמיד וצעיר מניו-יורק ראה את היתרונות (ואת הרווחים) בהנחת כבל תת-ימי באורך 2000 מייל אשר יחבר בין [[ניופאונדלנד]] ל[[אירלנד]], עם חיבורים בקצוות לניו-יורק ולונדון.
פילד הבין במהרה שהמימון והמומחיות אשר נחוצים לו נמצאים מעבר לאוקיינוס, בבריטניה. בשנת 1856, הקים פילד את [[חברת הטלגרף האטלנטי]] בלונדון.
לא מעט ספקות אפפו את רעיון הכבל האטלנטי, עם חששות רבות מגיעות מכיוון הדעיכה של האות החשמלי, תופעה שהתגלתה לראשונה כמה שנים לפני, בעת הנחת הכבל התת-קרקעי והתת-ימי הראשונים, ותוארה ע"י [[מייקל פאראדיי]] בשנת 1854. לתופעה היה קשר ישיר עם אורך הכבל, דבר אשר הטיל ספקות לגבי כמות ההודעות שניתן להעביר ביום בכדי להצדיק את עלויות הכבל התת-ימי.
סימנס הבחין בתופעת הדעיכה המדוברת כבר בשנת 1849, דבר אשר לדבריו, הוביל אותו לקחת את הרעיונות של פאראדיי בנוגע ל[[חומר דיאלקטרי|חומרים דיאלקטריים]] ו[[מוליכות חשמלית]] ברצינות. הכבלים התת-קרקעיים של סימנס נכשלו אחרי שנה או שנתיים, בעיקר אחרי שהחומר המבדד נהפך ללא יעיל.
בשנת 1854, [[ויליאם תומסון|וויליאם תומסון]] שילב את הרעיונות של פאראדיי לגבי [[הולכה חשמלית]] עם משוואות שהגיעו [[מעבר חום|מתאוריית העברת החום]] בכדי לייצר תאוריה מתמטית המתארת איך פעימות של זרם חשמלי נעות לאורך כבלים.
תומסון הראה שתופעת הדעיכה בכבל הינה פרופורציונלית לתכונות ההתנגדות ו[[קיבול|הקיבול]] של הכבל המדובר, והתופעה תהיה מינימלית בכבל [[נחושת]] עבה שאוטם בשכבה עבה של גוטה-פרצ'ה. כמו כן, התאוריה של תומסון טענה שהתופעה אמורה לגדול ביחס לריבוע אורך הכבל.
פילד החליט לשכור את וויטהאוס, מנתח אנגלי שביצוע ניסויים חשמליים היה לו לתחביב ובין היתר התנגד לתאוריה של תומסון, לתפקיד החשמלאי הראשי של החברה.
בדצמבר 1856, משקיעים בחרו בתומסון שיצטרף למועצת המנהלים של [[חברת הטלגרף האטלנטי]].
פילד, שהיה בלחץ זמנים, הזמין 2000 מיילים של כבל יחסית דק, שנבדק בצורה פשוטה על ידי וויטהאוס שאישר את כשירותו. הכבל הושאר במשך חודשים תחת כיפת השמים, דבר אשר זירז את תהליך ההתדרדרות של השכבה המבדדת של הכבל.
באוגוסט 1857, התחיל תהליך הנחת הכבל, אך 300 מייל מהחוף, הכבל נקטע. אחרי 3 ניסיונות כושלים נוספים ביוני 1858, הוחלט על ניסיון אחרון ביולי של אותה שנה. הפעם, הכל הלך כשורה ובאוגוסט 1858, הנחת הכבל האטלנטי הראשון הושלמה.
בעת שליחת ההודעות הראשונות, הבחינו המפעילים בהשהיה בין שליחה וקבלת ההודעות.
בתחילת ספטמבר, הכבל חדל לעבוד. הציבור הרחב החשיב את הטלגרפיה הימית ככישלון טכנולוגי, דעה שהתעצמה בשנת 1860, כאשר קרס הכבל תת-ימי שהונח ע"י הממשלה הבריטית בים האדום בכדי לחבר את הודו.
== הועדה המשותפת לבחינת הטלגרפיה התת-ימית ==
בשנת 1859, חברה חברת הטלגרף האטלנטי לממשלה הבריטית בהקמת ועדה משותפת שמטרתה הייתה לבחון את הסוגיה של טלגרפיה ימית. בין הממצאים של הועדה, נטען שהאשמה בנוגע לכישלונות של 1858 הינה על וייטהאוס, כשטענה שהשיטות שלו אינן מדעיות מספיק, כשמצד שני היא ציינה לטובה את עבודתו של תומסון כהוכחה לאופן שבו מדע יכול לתרום להצלחתה של הטלגרפיה הימית.
הדו"ח של הועדה המשותפת המריץ עבודה מדעית בתחום, ובמיוחד את הקמתה של הועדה הבריטית לסטנדרטים חשמליים, בהנהגת [[ויליאם תומסון|תומסון]], [[ג'יימס קלרק מקסוול|מקסוול]] [[פלימינג ג'נקין|וג'נקין]], שפיתחה, בין היתר, את היחידות החשמליים ([[אוהם]], [[וולט]] ו[[אמפר]]), שעדיין בשימוש כיום.
==קישורים חיצוניים==
| |||