היסטוריה של ברזיל – הבדלי גרסאות

במהלך תקופה זו, רוב התושבים המקוריים של ברזיל נספו במחלות העולם הישן, במלחמות ובשיעבוד. מי שלא הושמד הוטמע בחברה החדשה. בנוסף לתושבים המקוריים והאירופאים, הובאו לברזיל אפריקאים רבים ש[[עבדות|שועבדו]] לאדוניהם האירופים במטעים ובמכרות.

 

 

עם העצמאות, הפוליטיקה של ברזיל הייתה נתונה לשליטתם של בעלי הקרקעות העשירים, בעיקר בדרום המדינה. אחרי הפיכת 1930, כשהכלכלה החלה להתבסס יותר על תעשייה ופחות על חקלאות, השפעתם פחתה, אך לא נעלמה לגמרי. עם עליית התעשייה, צמח כוחם של ה[[איגוד מקצועי|איגודים המקצועים]] ויחד איתם עלו כוחות דמוקרטיים. למרות השינויים במבנה הכלכלה והגדלת כוחם של התומכים בדמוקרטיה, ברזיל עדיין הייתה נתונה להשפעתה של אליטה קטנה. המסורת של שליטת בעלי ההון, תשתיות גרועות, התערבות ממשלתית כבדה במסחר ובתעשייה עיכבו את הצמיחה הכלכלית של ברזיל. בנוסף לכך, המצב גרם להיווצרות פערים ענקיים בין שכבות האוכלוסייה השונות. פערים אלו הם מהגדולים ב[[אמריקה]].

אחרי גילוי ברזיל על ידי [[פדרו קברל]] ב-[[22 באפריל]] [[1500]], החלו הפורטוגלים להתיישב בה. המתיישבים החדשים ביקשו לנצל את האפשרויות הטמונות בארץ החדשה ולקבל הטבות מהמלך אשר עודד את ההתיישבות בברזיל. אחרים ביקשו לברוח מהעוני המרוד שהיו נתונים בו בארץ מולדתם. הממשל הקולוניאלי במשך 200 השנים הראשונות התבסס על מושלים פורטוגלים מקומיים שזכו בנחלות ענקיות שנקראו [[קפיטניה|קפיטניות]] (capitanias). החלקות היו גדולות עד כדי כך שחלקן הפכו למדינות שמרכיבות את ברזיל המודרנית.

 

 

בניגוד להרפתקנים השונים, רוב המתיישבים רצו לנצל את עושרה החקלאי של ברזיל והתחילו לייצא את חומרי הגלם שלה. במאה הראשונה לגילוי ברזיל, חומר הגלם העיקרי שיוצא ממנה היה [[ברזיל (עץ)|עץ הברזיל]], שגזעו מספק את הצבע האדום היקר. הכריתה הנרחבת של העץ כמעט שחיסלה את העץ בברזיל. במאה ה-17 החלו המתיישבים לגדל [[קנה סוכר]] במטעים גדולים לאורך החוף הצפון-מזרחי של ברזיל. הגידול החדש החליף את העץ כייצוא העיקרי של המדינה, כתוצאה מהתגברות צריכת הסוכר ב[[אירופה]] באותה תקופה. על מנת לעבד את המטעים הענקיים, ניסו המתיישבים הראשונים לשעבד את האינדיאנים המקומיים, אך בלא הצלחה. כדי לספק את כוח העבודה הנדרש למטעים, החלו בעלי המטעים לייבא עבדים מאפריקה. הבאת כמויות העבדים האדירות שינתה את המאזן הדמוגרפי במושבות ברזיל, ועד מהרה נהיו האפריקאים לחלק ניכר מאוכלוסיית ברזיל.

 

 

==האימפריה הברזילאית==

בשנת [[1808]], [[ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל]] ברח מפני ה[[גרנד ארמה]] של [[נפוליון בונפרטה|נפוליון]] וקבע את מושבו בברזיל. המלך שב לפורטוגל בשנת [[1821]], אך התהפוכות שעברו על ארץ האם הפורטוגלית היו קרקע פורייה להתקוממות ברזילאית שמטרתה להשתחרר מהשלטון הפורטוגלי. ב-[[7 בספטמבר]] [[1822]] [[פדרו הראשון, קיסר ברזיל|פדרו הרביעי]], יורש העצר הפורטוגלי, הכריז על עצמאותה של ברזיל באירוע שקיבל את השם [[זעקת איפירנגה]]. פדרו הוכתר כקיסר ברזיל בשם "פדרו הראשון", כחודש לאחר מכן ב-[[12 באוקטובר]]. שלטונו של פדרו הראשון היה נתון לתהפוכות רבות ואחרי שאיבד את התמיכה שזכה לה, ויתר על כיסאו ב-[[1831]] וחזר לפורטוגל. במשך כמה שנים המדינה הייתה נתונה לשליטתם של [[עוצר (שליט)|עוצרים]] שונים. בשנת [[1840]] הוכתר בנו בן ה-14 של פדרו הראשון, [[פדרו השני, קיסר ברזיל|פדרו השני]] כקיסר ברזיל. פדרו הצעיר הנהיג מדיניות ליברלית למדי, ברוח התקופה, והיה מסוכסך עם בעלי הקרקעות. גם ה[[אליטה אינטלקטואלית|אינטליגנציה]] לא חיבבה את השליט החדש כי רצתה שלטון ליברלי עוד יותר. בשנת [[1888]], כששלטונו התקרב לקצו, [[ביטול העבדות בברזיל|ביטל פדרו השני את העבדות בברזיל]].

 

 

==הרפובליקה הישנה (1889 - 1930)==

{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[היסטוריה של ברזיל: פופוליזם ו"המדינה החדשה" (1930 - 1945)]], [[היסטוריה של ברזיל: דמוקרטיזציה ופיתוח (1945 - 1964)]]}}

[[קובץ:Estado Novo2 - 1935.jpg|שמאל|ממוזער|190px|כרזת תעמולה של "המדינה החדשה"]]

 

נסיבות אלו העלו לשלטון את [[ז'טוליו ורגאס]], איש מדינת [[ריו גראנדי דו סול]]. ורגאס, שעלה לשלטון בתמיכת הצבא, בהפיכה שקטה, החל את דרכו הפוליטית כליברל ורפורמיסט. אך אל מול איומים מאנשי השלטון הישן, (ששיאן ב[[המהפכה החוקתית בברזיל|מהפכת נגד במדינת סאו פאולו]] שדוכאה בכוח ב-[[1932]]), ואיומים מצד תנועות [[פשיזם|פשיסטיות]] מימין ותנועות [[קומוניזם|קומוניסטיות]] משמאל, הפך משטרו בהדרגה למשטר קיצוני פופוליסטי, נוסח משטריהם של [[מוסוליני]] ו[[סלזר]], עד שאימץ נוסח פשיסטי מוצהר שנקרא "המדינה החדשה". משטר זה הוביל את ברזיל לפיתוח ולתיעוש מואץ, והחזיק מעמד עד שנת [[1945]].

התקופה שבין [[1945]] ו-[[1964]] בתולדות [[ברזיל]] ידועה גם כתקופת "הרפובליקה השנייה". התקופה מתאפיינת מחד באי יציבות פוליטית, ומאידך בתנופת פיתוח וקידמה, ששיאה העברת בירת המדינה מ[[ריו דה ז'אנירו]] ל[[ברזיליה]], עיר מתוכננת שנבנתה בשטח מדינת [[גויאס]] בדרום שטח ה[[סרטאו]] על ידי הנשיא [[ז'וסלינו קוביצ'ק]].

 

 

המאבק בין השמאל והימין בברזיל, בו הכריע לעיתים הצבא בכוח, הוביל לשורה של משברים פוליטיים, ולשינויים חוקתיים תכופים. ממשיכיו של ורגאס, ובמיוחד הנשיא [[ז'ואו גולאר]] מצאו עצמם במאבקי כוח עם גורמי שמאל מחד, ועם הצבא ואנשי הימין מאידך, מאבקים שהושפעו גם מ[[המלחמה הקרה]] והמאבק הבין גושי, על רקע עלייתו של [[פידל קסטרו]] לשלטון ב[[קובה]], ועליית [[ג'ון פיצג'רלד קנדי]] ב[[ארצות הברית]]. אי יציבות זו, שהתבטאה בשינויים חוקתיים תכופים, ובמשבר חוקתי וכלכלי עמוק, הובילה בשנת [[1964]] לנפילת המשטר הדמוקרטי, ולשלטון צבאי שנמשך למעלה מעשרים שנה.

עם נפילת [[היסטוריה של ברזיל: דיקטטורה צבאית (1964 - 1985)|הדיקטטורה הצבאית]] ב[[ברזיל]], שתחילתה בשנת [[1964]] וסופה בשנת [[1985]], [[טנקרדו נווס]] נבחר לנשיאות המדינה. הנשיא הנבחר נפטר פרק זמן קצר אחרי הבחירות וסגן הנשיא, [[ז'וזה סרניי]] (José Sarney) הושבע במקומו. עם תחילת תקופת הדמוקרטיה, נכנסה ברזיל לתקופת התפתחות שלטונית-כלכלית מתונה ביותר ורצופה טלטלות עזות ושלטון לא יציב; תקופה שנמשכת עד היום.

 

 

כיום, ברזיל היא בעלת הכלכלה הגדולה ביותר בדרום אמריקה והיא מאיישת את המקום התשיעי ברשימת הכלכלות העולמיות עם האוכלוסייה החמישית בגודלה. בשנת [[1994]] [[פרננדו אנריקה קרדוזו]] יצא בתוכנית להחלפת המטבע הלאומי. המטבע החדש "ריאל" יחד עם מדיניות ממשלתית נבונה חנקו את ה[[אינפלציה]] אשר השתוללה בברזיל בעשורים האחרונים. [[המשבר הפיננסי באסיה (1997)|המשבר הפיננסי באסיה]], שהתרחש גם הוא בשנות ה-90, גרם לפיחות הריאל ולמשבר כלכלי בברזיל. על מנת להיאבק באינפלציה שהתחילה להרים ראש, הממשלה הובילה מיסוי כבד שהגיע לשיא של 40% מההכנסה מהעבודה.

 

 

במהלך שנת [[2005]] נחשפה בברזיל פרשת [[שחיתות]] הקשורה בממשלו של [[לואיס אינסיו דה סילבה|דה סילבה]], שהביאה להתפטרות אחדים מחברי הקבינט, ואשר איימה על סיכויו לזכות בבחירות במהלך שנת [[2006]]. על אף שפרשנים פוליטיים רבים סברו שבא הקץ על דרכו הפוליטית של לולה, עלה בידו להישאר בשלטון על ידי כך שהדגיש את השגי ממשלו (כגון הפחתת העוני, האבטלה והתלות במשאבים חיצוניים, כגון ה[[נפט]]). כך הצליח לולה לנתק עצמו מהסקנדל, על אף מאמצי האופוזיציה להוכיח את אשמתו. לולה נבחר לתקופת כהונה שנייה באוקטובר 2006.