החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה – הבדלי גרסאות

ערב הפלישה הנאצית לפולין, נוצרה בין שני הצדדים שותפות אינטרסים זמנית: הגרמנים רצו להבטיח, שברית המועצות לא תפריע לתוכניתם לתקוף ולכבוש את פולין, ובשלב השני, להבטיח את עורפם כאשר יפנו מערבה, ויתקפו את צרפת וארצות השפלה. סטלין מצידו, ידע שהוא זקוק לזמן נוסף כדי לחזק את הצבא הסובייטי, לתפוס שטחים נוספים, ולהתכונן לקראת המערכה הצבאית נגד גרמניה הנאצית (מלחמה שהוא העריך, שהיא בלתי נמנעת). על רקע זה חתמו שני הצדדים ב-23 באוגוסט על הסכם אי התקפה הדדי, שנודע בשם [[הסכם ריבנטרופ-מולוטוב]]. חתימת ההסכם הכתה את העולם בתדהמה. שני הצדדים הסכימו על סחר נרחב שבמסגרתו תספק ברית המועצות חומרי גלם לגרמניה הנאצית (כגון כרום, ניקל, נפט וחיטה) בתמורה לסחורות גרמניות. היו גם מספר סעיפים חשאיים, כגון חלוקת אירופה לאזורי השפעה, חלוקת פולין וסיפוח סובייטי למדינות הבלטיות, דרישה שהגרמנים לא ששו לקבלה מסיבות כלכליות של סחר עם פינלנד וסיבות היסטוריות על שייכות חלק מן החוף הבלטי לפרוסיה.

 

 

סיפוח שטחים אלה היווה ניצול סובייטי מלא להסכם ריבנטרוב-מולוטוב בדבר אזורי ההשפעה של שתי מעצמות אלה מבלי שגרמניה הנאצית יכולה על פיו להתערב. ואכן, לגרמניה הנאצית נגרמו מספר בעיות אסטרטגיות עם סיפוחים אלה. אמנם בכיבוש מחצית פולין ויצירת גבול משותף עם גרמניה תקל רבות על הפלישה העתידית לברית המועצות שהייתה בראש מעייניו של היטלר, אך סיפוח המדינות הבלטיות הרחיק את הצבא הגרמני ממרכזי השלטון הסובייטיים (מוסקבה ולנינגרד), וללא שליטה בחוף הבלטי היה עלול להיווצר נתק מסחרי בין גרמניה לבת בריתה פינלנד. כמו כן, רומניה הייתה בשביל גרמניה מקור ייבוא גדול לנפט שחלקו הגדול היה כבר בידיים סובייטיות.