תאוריית הערך של העבודה – הבדלי גרסאות

עם זאת, גם ריקרדו וגם מרקס הכירו בכך כי מלבד כמות העבודה, הליך הייצור מושפע גם מכמות ההון המושקע בו. הון זה משקף את המכונות, הציוד, [[חומר גלם|חומר הגלם]] ואותן הוצאות שאינן קשורות באופן ישיר לעבודה (שמתבטאות לרוב במשכורות העובדים). לפי תאוריית הערך של העבודה, התרומה של נכסי ההון להליך הייצור נקבעת לפי כמות העבודה שהושקעה בהם בעבר (בעת ייצורם). כמות זו מתווספת לכאורה לכמות העבודה שמבצעים העובדים באופן ישיר על המוצר, ומהווה גורם נוסף המשפיע על ערך החליפין שלו. אצל ריקרדו הדבר בא לידי ביטוי ביחס בין ההון היציב (נכסי הון) להון נע (בעיקר נכסי שכר, אך גם חומרי גלם). אצל מרקס משמשת ההבחנה כבסיס ל[[תאוריית הניצול]] (exploitation theory), כשהעבודה שמבצע הפועל היא שמייצרת את "הערך העודף" (surplus value) של המוצר, בעוד שנכסי ההון (המהווים, כאמור, עבודה צבורה) "תורמים" רק את ערכם הקבוע לתהליך. אותו "ערך עודף" הוא הרווח של המעסיק, שלכאורה מנצל את עבודת הפועל לטובתו שלו.

 

 

==היסטוריה של תאוריית הערך==