הבדלים בין גרסאות בדף "שילוב הלכה ואגדה"

מ
הכנסת האגדות לתוך התחום של הדיון ההלכתי אינה כה פשוטה בתורה שבעל פה; כך כלל בסיסי בתורת הפסיקה ב[[משפט עברי|משפט העברי]] קובע ש-"אין למדין מן האגדות"{{הערה|1=על-פי המובא ב[[תלמוד ירושלמי|ירושלמי]], חגיגה (פרק א הלכה ח, דף ז ע"ב) "רב זעירה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד..".}}; כלל זה נוסח בצורות שונות{{הערה|1="אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי אגדה" ([[רס"ג]] ורב [[האי גאון]], '''אוצר הגאונים''', חגיגה עמוד 65 במילואים).}}, והתקבל על ידי ה[[גאונים]] [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/yahas-2.htm], והובא על ידי כותבי הכללים במשפט העברי (כגון בספר יד מלאכי).
אולם למרות דברים אלו ניתן למצוא מקורות שונים בהן האגדה משמשת כבסיס לקביעת הלכה; כאשר ה[[פוסק|פוסקים]] מצטטים אגדות ומתבססים עליהן בקביעת ההלכה. אחד מהפוסקים האחרונים הנודעים בשיטת פסיקה זו היה ה[[יוסף רוזין|רוגאצ'ובר]]. לעיתים, קביעת הלכה מתוך האגדה - מובאת ללא צידוק כלשהו, ולעיתים מצורף לדיון ההלכתי טיעון כלשהו, כגון הטיעון שהאגדה המובאת אינה אגדה, אלא מעשה ממשי{{הערה|1=עיין לדוגמה בדבריו של הרב [[ברוך הלוי אפשטיין]] ב'''תורה תמימה''' "ואפשר להביא קצת ראיה שמחויב בזה להכניס עצמו בספק סכנה מאגדה דברכות ל"ג.. ופשוט דלא שייך בזה אין למדין מן האגדות אחרי שזה מעשה שהיה" (ויקרא יט).}}.
בעקבות דברים אלו הורחבה הכנסת האגדה לתוך תחומה של ההלכה, ומתקיימותוקיימות דעות שכאשר הלימוד מהאגדה אינו עומד בסתירה לחלק ההלכתי ניתן ללמוד ממנו ולסמוך עליו{{הערה|1=אנציקלופדיה תלמודית, אגדה, כרך א, עמ' קלב.}} גישות קיצוניות יותר טענו ש-"סברא בלבד יכולים ללמוד מאגדות גם במקום שיש סתירה מחלק ההלכה..".
 
==ראו גם==
588

עריכות