|
==משבר הספקת החשמל==
באביב [[1951]] הוביל הפער בין הביקוש לחשמל ליכולותיה של חברת החשמל לספקו למשבר הספקת חשמל, שהגיע לשיאו בקיץ [[1952]]. היו שלושה גורמים מידיים למשבר באביב 1951: קלקול באחת הטורבינות שתיקונה דרש זמן רב יותר משצפו תחילה, דחייה בהספקת טורבינה שהוזמנה באנגליה{{הערה|{{על המשמר||יונהג שבוע-עבודה של חמישה ימים|1948/04/18|00112}}}} וכן גידול רב בצריכת החשמל בשנת 1950, בין היתר בגלל בצורת שהצריכה השקיה רבה מהרגיל. ב-[[16 באפריל]] 1951 נפגש אברהם רוטנברג עם שר האוצר [[אליעזר קפלן]] והודיע לו כי חברת החשמל לא תהיה מסוגלת לעמוד בדרישה הגוברת לחשמל, וכי אין מנוס מקיום קיצוב בהספקה, שלא היה כמוהו בארץ עד כה. קפלן הבין את ההשלכות הנרחבות והקשות של מצב זה. יומיים לאחר הפגישה עם רוטנברג העלה קפלן את הנושא בישיבת הממשלה. קפלן הביע את מורת רוחו כלפי התנהלות החברה אולם התנגד לדרישה שעלתה להלאים באופן חד צדדי את החברה. ב-[[25 במאי]] 1951 הוקמה ועדת חקירה לבעיות משק החשמל בראשות אליעזר הופיין{{הערה|{{על המשמר||נקבעו ההגבלות בצריכת חשמל בתעשיה ובחקלאות|1951/05/03|00108}}}}, שבסופו של דבר המליצה על הלאמה. משטר של קיצוב בהספקת החשמל{{הערה| {{מעריב|מ. מייזלס|מיצרך חדש נכנס למסגרת הקיצוב: החשמל|1951/04/21|00200}}}} הוחל על כל צרכני החברה - משקי בית, תעשיינים וחקלאים{{הערה|{{דבר||בשבוע הרביעי לקיצוב החשמל|1951/06/04|00504}}}}. אזרחים נדרשו להגביל את הצריכה בשעות הבוקר והצהריים ופקחים של חברת חשמל ביקרו בבתים ופיקחו על אכיפת איסורים אלה, מי שהוכרז 'עבריין מועד' היה צפוי לעונש של ניתוק הספקת החשמל{{הערה|{{מעריב||רבים נענשו בהפסקת החשמל|1951/12/26|00304}}}}. בתעשייה הונהגו משמרות ייצור, ובחלק מימות השבוע עבדו במפעלים בשעות הלילה במקום בשעות היום. החל משנת 1952 הסדירה הממשלה באמצעות חקיקה לשעת חירום את חוקי העבודה כדי להתיר עבודה בשעות הלילה, והסכמים בין התאחדות בעלי התעשייה לבין ההסתדרות הסדירו את שאלת שכר העובדים בשעות הלילה{{הערה|{{קול העם||נחתם חוזה על שעות העבודה בשעות בקשר לצמצומים החדשים בחשמל|1951/10/16|00404}}}}. בעקבות הפסקות חשמל נפגעה לעיתים תכופות גם הספקת המים לצרכנים. אמינותה של החברה נפגעה קשות וגם הממשלה זכתה לקיתונות של ביקורת{{הערה|קתדרה דוד לוי-פאור הלאמה במתח נמוך: הנסיבות, השיקולים והתהליך שהובילו להלאמת חברת החשמל הארץ-ישראלית 105, ספטמבר 2002, עמ' 124}}.
ב-[[16 באפריל]] 1951 נפגש אברהם רוטנברג עם שר האוצר [[אליעזר קפלן]] והודיע לו כי חברת החשמל לא תהיה מסוגלת לעמוד בדרישה הגוברת לחשמל, וכי אין מנוס מקיום קיצוב בהספקה, שלא היה כמוהו בארץ עד כה. קפלן הבין את ההשלכות הנרחבות והקשות של מצב זה. יומיים לאחר הפגישה עם רוטנברג העלה קפלן את הנושא בישיבת הממשלה. קפלן הביע את מורת רוחו כלפי התנהלות החברה אולם התנגד לדרישה להלאים באופן חד צדדי את החברה.
בשנת 1953 הגיעו לארץ הגנרטורים להם נזקקה החברה {{הערה| {{מעריב||בא הקץ למצוקת החשמל|1953/05/10|http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR%2F1953%2F05%2F10&id=Ar00212&sk=96CC8A1A}}}} והספקת החשמל הפכה לסדירה יותר {{הערה|{{דבר||מובטחת אספקה תקינה של חשמל לצרכי הארץ|1953/11/12|http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV%2F1953%2F11%2F12&id=Ar00204&sk=C17E95C6}}}}. אולם כשלונה של חברת החשמל לגייס כספים בכוחות עצמה גרמה לממשלת ישראל שאין מנוס מהלאמת החברה.
ב-[[25 במאי]] 1951 הוקמה ועדת חקירה לבעיות משק החשמל בראשות אליעזר הופיין{{הערה|{{על המשמר||נקבעו ההגבלות בצריכת חשמל בתעשיה ובחקלאות|1951/05/03|00108}}}}. במקביל לדיוני הוועדה החלה הממשלה לנהל משא ומתן עם הנהלת החברה על רכישת המניות מידי המשקיעים הפרטיים. הממשלה הפגינה מן ההתחלה שהיא איננה מתכננת לפעול באורח חד - צדדי ופשוט להפקיע את החברה, או להלאימה ללא הסכמת הנהלת החברה על תנאי ההלאמה. גישה זו של הממשלה נבעה מן ההכרה כי הלאמה חד-צדדית תביא לביקורת ציבורית בחו"ל ובארץ כנגד ה'סוציאליזם' הדורסני שלה, שתפגע במאמצים לעודד השקעות פרטיות במשק הישראלי, וביחסים עם מדינות קפיטליסטיות. כמו כן, למנהיגי מפא"י היה יחס אישי חם יחסית למפעל החשמל של רוטנברג, הם העריכו את פועלו וראו בו ביטוי לחשיבות היזמה הפרטית למפעל הציוני, גם הציבור הרחב חש הערכה רבה למפעלם של האחים רוטנברג. הממשלה עודדה את ראשי החברה לפעול לגיוס הון זר, אבל הבהירה שבמידה וגיוס ההון לא יצלח, ייעמדו בפני הממשלה שתי אפשרויות: הלאמה מלאה או יצירת בעלות משותפת למדינה ולמשקיעים פרטיים על החברה. סמואל ורוטנברג, שקבעו את מדיניות החברה, התנגדו לבעלות משותפת, מאחר שחשו שכניסת נציגי ממשלה לחברה תטה את הכף לטובתה ותוביל לכך שממילא בפועל הממשלה תנהל את החברה{{הערה|קתדרה דוד לוי-פאור הלאמה במתח נמוך: הנסיבות, השיקולים והתהליך שהובילו להלאמת חברת החשמל הארץ-ישראלית 105, ספטמבר 2002, עמ' 137}}, אך השניים לא התנגדו להלאמה. הצדדים הסכימו להיכנס למשא ומתן אחרי הבחירות לכנסת השנייה, ובינתיים סיפקה הממשלה סיוע כלכלי לחברה. ניצחונה של מפא"י בבחירות נראה כמקנה לממשלה ולחברה מרחב תמרון, אך בתחילת שנת 1952 הכריזה הממשלה על [[החלפת שטרי בנק ומלווה חובה, 1952]] שלוותה בפיחות חד, דבר שערער עוד יותר את מצבה הכספי של החברה. בשל כך בקיץ 1952 שוב הועלו מחירי החשמל והונהגו קיצוצים בהספקה, שזכו לביקורת ציבורית. למרות זאת, הממשלה עודדה את חברת החשמל לנסות שוב לגייס הון בחו"ל, אך ללא הצלחה. בשלב זה סיכמה ועדת החקירה את מסקנותיה על עתידה של חברת החשמל והמליצה על הלאמה. במאמץ למנוע הלאמה מלאה גובשה טיוטה של הסכם בין הממשלה לבין מועצת המנהלים של חברת החשמל שנתן הטבות מרחיקות לכת וביטחונות מקיפים למי שישקיע את כספו בחברה המשותפת בבעלות ממשלתית ופרטית.{{הערה|קתדרה דוד לוי-פאור הלאמה במתח נמוך: הנסיבות, השיקולים והתהליך שהובילו להלאמת חברת החשמל הארץ-ישראלית 105, ספטמבר 2002, עמ' 140}}, משכשל גם גיוס זה, נסוגה הממשלה מרעיון הבעלות המשותפת ושר הפיתוח [[דב יוסף]] פעל להפיכת הממשלה לבעלים העיקריים של החברה. לאחר הסתייגויות וניסיונות כושלים נוספים לגייס הון פרטי, אישרה הממשלה ב-[[10 בינואר]] 1954 את ההסכם שהציג יוסף, למרות התנגדות סיעות הימין{{הערה|{{דבר||הכנסת תדון בבעיות החשמל|1954/01/13|00207}}}}. העברת המניות מבעליהן הפרטיים לממשלה הסתיימה ב-[[26 בנובמבר]] 1954. הממשלה החזיקה מעתה ואילך ביותר מ-95 אחוז ממניות חברת החשמל.
|
