פתיחת התפריט הראשי

שינויים

==תכנון המבצע==
[[קובץ:F4F-4 CV-4 11 1942.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מטוסי [[F4F ויילדקט]] על סיפון נושאת המטוסים האמריקאית "ריינג'ר" בדרכה לצפון אפריקה להשתתפות במבצע לפיד.]]
מיד לאחר קבלת ההחלטה הסופית על ביצוע הנחיתות בצפון אפריקה, הוסכם כי גנרל [[דווייט אייזנהאואר]] (לימים [[נשיא ארצות הברית]]), מפקד כוחות צבא ארצות הברית בזירת המלחמה האירופאית, יקבל את הפיקוד העליון על כוחות בעלות הברית שישתתפו במבצע, ולסגנו מונה גנרל [[מארק קלארק]]. איזנהאואר היה קצין מטה חסר ניסיון כלשהו בפיקוד קרבי, אך השנים שהוא עשה באגף המבצעים של משרד המלחמה האמריקני העניקו לו חוש מעולה לאסטרטגיה. ראשי המטות האמריקנים האמינו, שהקסם האישי וכישורי "יחסי האנוש" המעולים של אייזנהאואר, יקלו עליו לגשר על המחלוקות בין בעלות הברית המערביות, והמפקדים הצבאיים הבכירים שלהן בשטח, ולתאם מבצעים צבאיים משותפים בהשתתפות צבאות ארצות הברית ובריטניה. עם זאת, במהלך המבצע, ואף לאחריו, נשמעו תלונות מהצד הבריטי לגבי הדרך בה ניהל אייזנהאואר את המבצעים של צבאות בעלות הברית במהלך המערכה בצפון אפריקה, והשגות על מספר החלטות אופרטיביות שלו.{{הערה|1=אנדרו רוברטס, '''סערת המלחמה - היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה''' (הוצאת דביר, 2011), עמ' 290-292}}
[[קובץ:Operation Torch - message from the president of United States to the citizens of Casablanca.jpg|250px|ממוזער|שמאל|עלון שפוזר על ידי כוחות הברית ברחובות קזבלנקה. העלון קורא בצרפתית וערבית לתושבים לשתף פעולה עם כוחות הברית]]
בשלבי התכנון של "מבצע לפיד" התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין ראשי המטות של צבא ארצות הברית לבין הבריטים, לגבי מיקום המאמץ העיקרי של בעלות הברית, היקף המבצע ויעדיו. ראשי המטות האמריקנים אימצו גישה אסטרטגית זהירה. הם רצו להתמקד בנחיתות אמפיביות בחוף האטלנטי של מרוקו הצרפתית (אזור קזבלנקה), ורק לאחר ביסוס שליטת בעלות הברית במרוקו להתקדם מזרחה לכיוון אלג'יריה הצרפתית, תוך עקיפת מרוקו הספרדית (ששלטה על מיצר גיברלטר). המתכננים האמריקנים חששו, שפעולה של בעלות הברית בתוך אגן הים התיכון, ונחיתה בחופי אלג'יריה, מסוכנת מדי, משום שהיא עלולה לגרום לספרד, גרמניה הנאצית (או שתיהן יחדיו) לנסות להשתלט כתגובה על המאחז הבריטי בגיברלטר, וכיבוש גיברלטר יגרום לניתוק כוחות בעלות הברית שינחתו באלג'יריה ולהשמדתם.
 
הפיקוד הצבאי הבריטי והמתכננים במטה בעלות הברית בלונדון (ראשי המטות המשולבים של בעלות הברית), תמכו בגישה נועזת הרבה יותר. הם טענו שכיבוש מהיר של תוניסיה הצרפתית חיוני להצלחת מבצע לפיד, משום שהוא יעניק לבעלות הברית שליטה על האגן המרכזי של הים התיכון, ויש להשתלט עליה לפני שהגרמנים יספיקו להגיב ולהזרים כוחות יבשה ואוויר לאזור. לכן הם המליצו לרכז את המאמץ העיקרי של בעלות הברית בכיבוש כל הנמלים של אלג'יריה הצרפתית, כולל נמלי פיליפוויל ובונה, הקרובים לגבול אלג'יריה-תוניס, כדי שישמשו כקרש קפיצה לכוחות בעלות הברית לכיבוש תוניסיה.
 
התוכנית הסופית של "מבצע לפיד", שגובשה לבסוף לקראת אמצע ספטמבר 1942, היוותה פשרה בין הגישות המנוגדות של הבריטים והאמריקנים. הבריטים הסכימו שאחד מכוחות המשימה של בעלות הברית ינחת בחוף האטלנטי של מרוקו הצרפתית, וישתלט עליה, ואילו האמריקנים הסכימו לערוך שורת נחיתות אמפיביות גם בחופי אלג'יריה, אולם התנגדו לביצוע נחיתות בנמלי פיליפוויל ובונה (במזרח אלג'יריה) בשלב הראשון של המבצע, משום שאזור זה נמצא הרחק מחוץ לטווח הפעולה של מטוסי בעלות הברית (שפעלו מגיברלטר), ונמצא קרוב יחסית לבסיסי האוויר של הלופטוואפה בסיציליה. המתכננים האמריקנים חששו, שנחיתות אמפיביות באזור זה ללא חיפוי אווירי עלולות להסתיים באבידות כבדות לכוחות הים והיבשה של בעלות הברית. מאותה סיבה נפסלה גם האפשרות להנחית כוחות של בעלות הברית בנמלי תוניס וביזרטה בתוניסיה. כל הנחיתות האמפיביות של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה הצרפתית תוכננו להתבצע בעת ובעונה אחת, אך הוסכם שהפעולות המתוכננות באלג'יריה יתבצעו גם במקרה של כישלון הנחיתות במרוקו הצרפתית, וכן להפך. חוסר הנכונות של הפיקוד האמריקני לקחת סיכונים, כדי להבטיח את השגת יעדי המבצע, עתיד היה להתגלות כשגיאה אסטרטגית חמורה.{{הערה|1='''Command Decisions''', United States Army Center of Military History, Washington, 2000, Chp.7, pp. 186-198}}
 
לאחר כחודש של תכנון, גובשה באמצע ספטמבר 1942 תוכנית לנחיתה אמפיבית בת שלושה ראשים, באזורי [[קזבלנקה]], [[אוראן]] ו[[אלג'יר]]. המבצע המתוכנן נועד להיות מבצע אמריקני בעיקרו, אך כוחות בריטיים משמעותיים נועדו להשתתף בו. על הכוח הימי, הכולל כ-500 אוניות מלחמה ו-350 אוניות תובלה ומשא,{{הערה|שם=Yang215|בריגדיר פ' יאנג, '''מלחמת העולם 1939 - 1945''', הוצאת [[מערכות]], 1975, עמ' 215}} יפקד האדמירל [[אנדרו קנינגהם]].
שנתיים לפני כן פעל בצפון אפריקה דיפלומט אמריקאי בשם [[רוברט מרפי]]. הוא הצליח לזכות באמונם של ראשי צבא וישי בצפון אפריקה, הגנרל [[אלפונס ז'ואן]] והגנרל [[שארל מאס]]. כשבועיים לפני הפלישה המתוכננת, ב-21 באוקטובר, ארגן מרפי פגישה בחוף אלג'יריה, בעיירה שרשל, בין הגנרל מאס וגורמים נוספים שהיו מעוניינים בהפלת משטר וישי במושבות צרפת ובשיתוף פעולה עם בעלות הברית, ובין סגן מפקד הכוח הפולש, הגנרל קלארק, שהגיע לפגישה בצוללת. הפגישה הצליחה, ושיתוף הפעולה בין שני הצדדים היה הדוק עד כדי כך, שפיקוד בעלות הברית נתן התרעה מראש לאנשי וישי, שהיו מצויים בסוד העניין, על מועד הפלישה, באמצעות שידור הסיסמה "רוברט מגיע" בתחנות הרדיו. לעומת זאת, לדה גול נודע על הנחיתות בצפון אפריקה רק בבוקר היום שבו החלה הפלישה, כאשר זומן לפגישה עם צ'רצ'יל בדאונינג סטריט.{{הערה|[[שארל דה גול]], '''מאבק לחירות''', כרך שני, "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תל אביב, תשי"ח, עמ' 46}} בסוד הקשר עמדו, פרט לגנרל ז'ואן ולגנרל מאס גם הגנרל דה-מונסאבר (Joseph de Goislard de Monsabert) שפיקד על דיוויזיה ב[[בלידה]], וקצינים רבים נוספים בדרגות ביניים.{{הערה|דה גול, כרך שני, עמ' 48}}
 
הקושי העיקרי שאיים לטרפד את המאמץ האנגלו-אמריקני לנטרל התנגדות אפשרית של כוחות וישי למבצע הנחיתה המתוכנן, היה השינאה שרכשו צרפתים רבים כלפי הבריטים, שינאה שלובתה בעקבות אירועי [[מבצע דינמו]] ובמיוחד לאחר [[השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר]] על ידי הצי הבריטי. לכן הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט מראש, שמבצע הנחיתה בחופי צפון אפריקה הצרפתית יתנהל תחת פיקוד אמריקני, ושחיל המשלוח של בעלות הברית יורכב בעיקר מחיילים אמריקנים. מצד שני, רווחה הסברה, שיש צורך להגדיל ככל האפשר את היקף הכוחות שהשתתפו ב"מבצע לפיד", כדי לאפשר לפיקוד הצרפתי המקומי בצפון אפריקה לטעון בפני [[ממשלת וישי]], שכוחותיו הותקפו על ידי "כוח צבאי מכריע", כאמתלא לכניעה מהירה. כתוצאה מכך, שולבו גם כוחות בריטיים בחיל המשלוח של בעלות הברית, אך הם הצטוו להתחזות לחיילים אמריקנים באמצעות תפירת דגל הכוכבים והפסים על שרוול מדיהם{{הערה|1=ראו, וינסטון צ'רצ'יל, '''מלחמת העולם השנייה''', כרך רביעי, עמ' 422. אנדרו רברטס, '''סערת המלחמה''', עמ' 292}}
 
=== הגעתו של הגנרל ז'ירו ===
בשלב מוקדם של התכנון התקבלה החלטה כי הגנרל [[שארל דה גול]] והכוחות הנאמנים לו, שכונו בשם "צבא [[צרפת החופשית]]", לא יהיו חלק מהפלישה המתוכננת. דה גול לא נהנה מאמונו של רוזוולט, והיו ביניהם משקעים אישיים. רוזוולט ניהל מגעים עקיפים עם אישים בכירים בהנהגת וישי בצפון אפריקה באמצעות שגרירו האדמירל [[ויליאם דניאל ליהי]], וסבר כי ניתן יהיה לשכנע אותם לא להתנגד לנחיתות. כן סבר רוזוולט כי לא ניתן לסמוך על אנשי דה גול שישמרו בסוד את תוכניות הפלישה, משום שכישלונם במהלך [[הקרב על דקר]] בשנת [[1940]] נבע מהדלפה מודיעינית.{{הערה|צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 498.}} גם צ'רצ'יל לא חיבב במיוחד את דה גול, והסכים ליחס ההנהגה האמריקנית כלפיו. הוא סבר שניתן יהיה לרצות אותו בכך שלכוחותיו יינתן השלטון ב[[מדגסקר]], שעמדה בפני שחרורה משליטת כוחות וישי. לכן הוחלט כי עצם קיום המבצע יוסתר מדה גול ומאנשיו.
 
על מנת לרכוש את לב ההנהגה הצרפתית בצפון אפריקה, נראה היה כי יש למצוא דמות ייצוגית, שתהיה מקובלת עליה, ושניתן יהיה להעביר לידיה את השליטה במושבות צרפת לאחר כיבושן על ידי כוחות בעלות הברית. הגנרל [[אנרי ז'ירו]] שהה בדרום צרפת, לאחר שנמלט מהשבי הגרמני במבצע נועז. צ'רצ'יל היה בעל קשרים אישיים עם ז'ירו, ובין השניים שררה ידידות והערכה הדדית. ז'ירו חולץ מ[[הריביירה הצרפתית]] בצוללת בריטית, והועבר ל[[גיברלטר]], שבה קבע הגנרל אייזנהאואר את מפקדתו לקראת הפלישה. הפיקוד של בעלות הברית ייעד לו תפקיד של דמות בעלת סמכות, שתוכל לסייע במגעים עם הצרפתים בצפון אפריקה, ולאחר הפלישה תוכל לאחד את הכוחות שם תחת פיקודה. ז'ירו סבר שהוא מגיע על מנת לקבל לידיו את הפיקוד הכולל על כוחות בעלות הברית, ונדרשו יומיים של ויכוחים עם הגנרל אייזנהאואר על מנת להעמידו על תפקידו האמיתי.{{הערה|שם=צ'רצ'יל,503|1=צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 503}}
 
==התפתחויות אחרונות ערב המבצע==